מהרי"א הלוי חלק א כג

ערל אפי' ישראל מומר ומדמי ערל לישראל מומר משמע כי היכי דישראל מומר בעי בדיקת סכין גם ערל בעי בדיקת סכין ע"ש בכ"מ. והרי מי שאינו מל את עצמו לתאותו שאינו רוצה להצטער לא מיפסל לעדות משום כך דבעינן עבירה שחייבין עליה מלקות ומילה היא מצות עשה ואפ"ה בעי בדיקת סכין. ואף דמילה היא עשה שיש בה כרת מ"מ לא מיפסל לעדות משום דדוקא רשע פסול לעדות כדדרשינן אל תשת רשע עד וחייבי מלקיות נקרא רשע כדכתיב והי' אם בן הכות הרשע וכן חייבי מיתות ב"ד דכתיב אשר הוא רשע למות אבל חייבי כריתות לא מצינו דנקרא רשע משום כרת רק משום לאו שבו. אבל במילה דליכא לאו רק מצות עשה לא נקרא רשע. וראי' לזה דבש"ס כתובות דף ל' ע"א קאמר מ"ט דר"נ בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין וקאמר אביי יליף אסון אסון ע"ש והרי אביי יליף בדף ל"ה שם דמלקות פוטר מתשלומין מג"ש רשע רשע ע"ש א"כ גם כרת אמאי לא יליף מהאי טעמא דפוטר מתשלומין אלא ע"כ דמשום כרת לחודי' לא מיקרי רשע. וגם בלא"ה דעת הרבה מהקדמונים דבמילה ליכא כרת כי אם כשמת ולא מל אבל לא כל זמן שהוא חי

שוב מצאתי להדיא בהגהת אשר"י פ"ק דב"ק דמי שאינו מל את עצמו מחמת צער המילה כשר לעדות ועי' בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"א וצ"ע. וא"כ מאחר שכתב הכ"מ סוף פ"ד משחיטה שמי שאינו מל מחמת שאינו רוצה להצטער אסור לשחוט בלא בדיקת סכין לדעת הרמב"ם א"כ מוכח להדיא שלא מטעם פסול לעדות אתינן עלה דהא בכה"ג כשר לעדות. וגם בלא"ה קיי"ל בסי' קכ"ז דכל פסולי עדות נאמנין על האיסורין. ולהתיר פשיטא שנאמן כמ"ש הש"ך שם. א"כ הדבר מבואר ע"כ שטעמו של הרמב"ם דמצריך בדיקת סכין אינו משום פסול לעדות רק הטעם הואיל ודעתו קלה עליו ומזלזל באיסורין חיישינן שמא לא יקפיד על בדיקת הסכין שהוא טורח גדול וכמו שהבאתי בשם הרא"ש. א"כ יפה כתבתי בתשובתי הראשונה שמי שעבר על איסור יחוד צריך לבדוק לו סכין לדעת הרמב"ם דקיי"ל כוותי' והיינו במומר לכך וכמו שהארכתי שם בטעמים נכונים בעז"ה. גם מ"ש הדרת גאונו דעם נשים רבות מיקל הרמ"א בסי' כ"ב. כבר רמזתי ע"ז בתשובתי שם וכתבתי דכיון שמשחק עמם בקארטין חשוב כעסקו עם הנשים דאסור לד"ה ואף לדעת רש"י כמבואר שם. גם מ"ש מעכתה"ק לענין קבלת עדות שלא בפניו והביא תשובת מהרש"ל אם קבלו עדות על שו"ב לפוסלו שלא בפניו אפי' בדיעבד אינו עדות. כבר כתבתי שם בתשובתי הראשונה לחלק בין אם היה כבר שו"ב ואנו באין להוציאו מחזקת כשרות שלו שהי' עד עתה בחזקת שו"ב כשר בזה בעי' בפניו דוקא. משא"כ בנ"ד שעד עתה היה בחזקת סתם בני אדם שאין כשרין לשחיטה כמו שהוכחתי שם דדעת כל הקדמונים דלשחיטה בעינן אדם המוחזק בכשרות דוקא ולא סתם ב"א וכיון שלא היה שו"ב עד עתה ואנו דנין עליו כעת אם הוא מוחזק בכשרות או אם הוא כסתם בני אדם שפיר מועיל עדות שלא בפניו להחזיק אותו בחזקתו שהי' עד עתה דהיינו שהוא מסתם בני אדם ולא מב"א המוחזקים בכשרות. וכתבתי דזה דמי כמו להחזיק דמהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד. וגם בלא"ה מבואר בשטמ"ק ב"ק דבאיסורין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד משום דכיון שמוטל על הב"ד לאפרושי מאיסורא הם נקראים בעל דינין בזה. וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע' ובשו"ת מהרח"ש חלק אהע"ז. ולרב הטרדה לא אוכל להאריך. דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב ומחכה לתשובתו: יצחק אהרן סג"ל איטינגא סי' יט ב"ה יום ה' ו' אייר תרכ"ט לפ"ק לבוב. רב שלום וכל טוב אל כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי המופלג בתורה ויראה וותיק וחסיד מוה' מאיר יחיאל נ"י אבד"ק מאגרוב יע"א

הנני בזה לקיים מוצא שפתי להשיב על השאלה אשר נשאלה מאת כת"ה בדבר המקוה אשר בעירו שעשו כמו ד' רגלים ונעצו בארץ גם עשו מסגרת מרגל לרגל וע"ג קבעו במסמרים דפין קטנים ונעשה כמין שלחן אשר עליו עמדו הנשים בעת טבילתן אמנם מחמת חוזק המים נפרדו הדפין הקטנים וצפו למעלה ולזאת הביאו אבן אחת והניחו על הדפין לעכבם שלא יצופו עוד למעלה. וחכם א' אסר מלעמוד ע"ג האבן הזאת ומעכ"ת שאל דעתי בזה

והנה מקודם נבא לבאר אם מותר לטבול על השלחן. ולדעת הט"ז בסי' קצ"ח שדחה דעת הראב"ד וסייעתו מהלכה והתיר לטבול ע"ג נסרים אף אם אינם קבועים במסמרים וסמך ע"ד הר"ש והרא"ש ע"ש פשיטא שגם כאן מותר לטבול על השלחן אף אחר שנפרדו הדפין וצפו למעלה אמנם לדעת הב"ח שלא התיר רק בקבוע במסמרים ומטעם דהוי כקבעו ובנה עליו. יעוי' בס"ט שם דנתבטלה מתורת טומאה ואזיל בשיטת הראב"ד וסייעתו דגזרת מרחצאות תלוי בקבלת טומאה יש לעיין בזה הרבה. והנה קודם שנקבעו הדפין בארץ ונתחברו במסמרות היו על הדפין הללו שני עניני טומאה. חדא טומאת מדרס כמ"ש מהרח"ש בתשובה דכיון שנתיחדו לעמוד עליהם בשעת טבילה הוו כמיוחדין למדרס. עוד איכא על הנסרים טומאה משום פשוטי כלי עץ כמ"ש התוס' בסוטה ובמנחות שכל דבר רחב שראוי להניח עליו שום דבר דמו למקבלי כלי עץ וגזרו רבנן עלייהו טומאה. והנה טומאת הנסרין משום פשוטי כ"ע הדבר ברור לפענ"ד שלאחר שפרחה טומאתן מחמת קביעתן בקרקע אף שאח"כ צפו למעלה תו אין עליהן תורת טומאה. דהרי באמת כ"ע איתקש לשק דבעי' מטלטל מלא וריקן ומש"ה פשוטי כ"ע טהורין מה"ת ורק דחז"ל גזרו טומאה היכא שראוי להשתמש עליו משום דדמי קצת לכלי קבול כיון דהוי משמשי אדם וא"כ אם נתנם בארץ לשמש את הקרקע טהורין הם. ולא מטעם שמתבטלים לגבי קרקע רק משום שאין משמשין וד את האדם ואנן בעינן מטלטל מלא וריקן. דבשלמא בכלי גמור שקבעו בארץ דאף לאחר שנקבע בארץ עדיין שם כלי עלי' ואנו באין לטהרו משום דבטל לגבי קרקע בזה בעי' דוקא קבעו ובנה עליו ועוד הרבה חלוקים שנאמרו בזה. משא"כ בפשוטי כ"ע שאין עליהם תורת כלי כלל ורק כיון דראוי להשתמש ע"ג גזרו רבנן משום דדמו למקבלי כ"ע וא"כ לאחר שקבען בארץ טהורין הם מצד עצמם משום שאין משמשין את האדם עוד וא"כ אף שצפו למעלה ניהו דבטלה קביעתן בקרקע מ"מ טהורים הם מחמת דאין ראוי להשתמש ע"ג וכמ"ש. ובזה נוכל להבין הא דפריך הש"ס בב"ב דף ס"ו ע"ב אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי ומשני שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ע"ש. ולכאורה הדבר צ"ב דהרי גם לפי הס"ד דר"א הוא ג"כ קשי' מ"ש דר"א מטהר לגמרי והכא איכא חלוק בין קבעו ולבסוף חקקו או להיפך וצריך לחלק בין איכא עליו תורת כלי בתלוש או לא ומאי פריך הגמ' אי הכי. וכבר נתעוררו בזה הקדמונים. אמנם לפי מ"ש הדבר נכון מאוד דבאמת מצינו בכ"ד דיש חלוק בין לבטל תורת כלי או אוכל מן הדבר ובין להוריד לה טומאה. וא"כ גם כאן לפי הס"ד לק"מ דשפיר ידע תלמודא דיש לחלק דהיכא דכבר יש עליו תורת כלי אין מועיל קביעתן בארץ משא"כ בקבעו ולבסוף חקקו והא דבדף של נחתומין מטהר ר"א אף בתיקנו ואח"כ קבעו. ועי' ברשב"ם שם. משום דשאני פשוטי כ"ע דרבנן. פי' לא משום דיש חלוק בין טומאה דאורייתא לדרבנן דהרי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא שהטעם כיון שבאמת אין עליו תורת כלי כלל רק דראוי לשמש את האדם