מהרי"א הלוי חלק א כב

ב"א כמו שהי' עד עכשיו דנאמן הוא לכל דבר חוץ מן השחיטה שאינו נאמן ולענין השחיטה גם עד עתה לא הי' נאמן כ"ז שלא בדקנו אחריו ומצאנוהו שהוא אדם המוחזק בכשרות ומאחר שאין אנו מוציאין אותו לענין שום דבר מחזקתו הוי כמו לפטור שמקבלין עדות שלא בפני בע"ד וז"נ מאוד. ועי' באס"ז ב"ק בפ' הגוזל שהביא בשם המאירי שהסכימו חכמי הנשיאים שבברצלונה שבענין איסור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד יעו"ש. ועי' בתשו' נו"ב מהד"ק חאהע"ז סי' ע"ב שכתב שלענין לאסור אשה על בעלה דמהני אף שלא בפני בע"ד דמאחר שכתב הב"י בסי' כ"ח דקבלת עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ איך נתיר עי"ז סוטה דאורייתא ע"ש. א"כ גם אנו נאמר בנ"ד כיון דמדינא מועיל העדות שנתקבל שלא בפניו ולא אמרו חז"ל להתיר את האיסור אם לא קבלו העדות בפני בע"ד. אמנם גם בלא"ה הדבר מבואר בחו"מ סי' כ"ח סעי' ט"ו שאם נתקבל שלא בפני בע"ד כשר בדיעבד ע"ש. ועי' בתב"ש סי' ב' סעי' כ"א שכתב שאם כבר יצא עליו שם רע אז גם ע"א מועיל להעבירו ע"ש

והנה אאמו"ר הגאון המובהק זצ"ל בספרו מאמר מרדכי סי' כ' חידש דאם שוחט בא לגבול חבירו לשחוט שמה ולהשיג גבולו שחיטתו אסורה דאם העובר על תקנת הקהל שלא ישחוט שוחט אחר כתב הרא"ש בתשובה דכיון שעבר בענין השחיטה הוי כחשוד לאותו דבר ושחיטתו אסורה והכי קיי"ל ולא תהא תורה שלמה שלנו כתקנת הקהל וכיון שמדינא אסור לשחוט כאן מחמת השגת גבול הוא כחשוד לאו"ד ושחיטתו אסורה. והנה דבר גדול דיבר האדון והוא מילתא דמסתבר. וא"כ בנ"ד שבא זה השוחט להשיג גבול השוחטים האחרים בלא ידיעת הרב האב"ד וראשי הקהל ורוב ת"ח אשר בעיר הוי כחשוד לאותו דבר ושחיטתו אסורה. ועי' בתוס' קדושין דף נ"ט ע"א שכתבו שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר בביתו מאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד למקום אחר להשתכר שם. ולפי ענ"ד זה דמי ממש לנ"ד. וכן מצאתי עוד בפסקי מהרא"י סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח והמעיין שם היטב ימצא מבואר שאם כבר היה אחד ממונה בשום עבודת הקהל אסור לשום אדם להשיג גבולו

אמנם עדיין יש מקום לדון בזה שהרי עיקר דינו של התוס' שהבאתי למעלה שאסור למלמד להשכיר א"ע לבעה"ב שיש לו מלמד אחר והכי קיי"ל בח"מ סי' רל"ז סעי' ג' הוא מהא דאמרי' בקדושין דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע והנה הדבר פשוט דגם בעני המהפך בחררה וכדומה שנקרא רשע היינו דבשעה שנטל החררה או שלקח השדה אשר חבירו רצה לקנותו עבר עבירה אבל פשיטא דלא אמרינן שבכל עת שיכנס לשדה זו הוא עושה עבירה רק איסורא דעבד עביד וכעת הוא בהיתר בידו. וראי' לזה מהא דאמרי' בקדושין שם דר"א לא רצה למכור השדה משום דלא מסמנא מילתא ואם נאמר שאסור לו ליהנות מן השדה ופירותיו ואין לו בזה הנאה של כלום א"כ מאי שייך בזה לא מסמנא מילתא הא בלא"ה ג"כ אין השדה שלו שאסור לכנוס בתוכו ואמאי לא יקח דמי המקח מידו. אלא ע"כ שעכשיו השדה היא של לוקח בהיתר גמור ולכך לא רצה למכור השדה שלו משום דלא מסמנא מילתא ורק כיון שנעשה איסור בזה המכירה מתחילה בשוגג וכדאמר ר"א התם לא הוי ידענא מש"ה לא רצה ליכנס בתוכו משום מדת חסידות. ועוד ראיה שהרי כתב הנ"י פ' חז"ה והריטב"א בקדושין פ' האומר דאף שנקרא רשע מ"מ אין כופין אותו להחזיר. ועי' בחו"מ סי' קצ"ד סעי' ב' גבי נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר ואם בא אחר והחזיק בו זכה אחרון וכתב הרמ"א שם והשני נקרא רשע והיינו משום עני המהפך בחררה וא"כ מבואר להדיא דאף דנקרא רשע מ"מ אינו מחוייב להחזיר וזכה האחרון. וא"כ מוכח דלא עביד איסורא רק בפעם הראשון בשעה שזכה בה דאם איתא שבכל רגע ורגע קעביד איסורא אמאי אין כופין אותו להחזיר השדה ומי שבקינן לי' לעבור עבירה בכל יום

ומעתה יש לדון הרבה שאין זה דומה לתשו' הרא"ש במי שעבר על תקנת הקהל דבאמת צריך להבין דברי הרא"ש דהרי מי שחשוד על הגניבה וכדומה מבואר להדיא שאינו חשוד על השחיטה ובעובר על תקנת הקהל שחיטתו אסורה. אמנם פשוט דכוונת הרא"ש דבעובר על שאר איסורין שאינן מענין השחיטה שחיטתו מותרת אבל כשהקהל תקנו שלא ישחוט שוחט אחר א"כ עובר על תקנת הקהל בשעת השחיטה וגוף השחיטה נעשה באיסור. ועי' בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' א'. ומעתה לפ"מ שביארתי לעיל דלא אמרי' שבכל פעם עובר עבירה רק מתחילה בשעה שזכה בהחררה וכדומה א"כ ה"נ השוחט בשעה שהשכיר עצמו קעביד איסורא ולא בשעת השחיטה ששוחט אח"כ וגוף השחיטה לא נעשית באיסור ול"ד כלל לתשו' הרא"ש. אמנם באמת יש לחלק בין עני המהפך בחררה ובין פיסוק חיותא וכן מבואר בתשו' מהרש"ל סי' ל"ו דפיסוק חיותא הוא גזל גמור אף לדידן דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י ומ"מ הא אמרי' בפ' לא יחפור שאני דגים דיהבו סיירא אלמא היכא דסמיך עליו ומזומן בידו מודה ר"ה ברי' דר"י. א"כ נראה לומר שביורד לאומנתו של חבירו עובר בכל פעם שמפסיד פרנסתו ויורד עמו עד לחייו וממילא האיסור הוא בשעת השחיטה ודמי ממש לתשוב' הרא"ש גבי תקנת הקהל. דברי ידידו הדוש"ת. סי' יח ב"ה יום ה' ט"ז אדר ראשון תרכ"ז לפ"ק לבוב. לכבוד האי גברא רבא ויקירא אספקלריא המאירה שר התורה ומי כמוהו מורה. הרב הגאון האמיתי המפורסים בצדקתו ויראתו על ישראל הדרתי נזר הדור וקדושו רכבו ופרשו קדוש ד' מכובד כקש"ת מוה' חיים האלברשטאם אבד"ק צאנז יע"א

מכתב קדשו הגיעני והתענגתי מאוד להתבשר משלום תורתו הקדושה. אמנם לאשר ראיתי כי שם אותי למטרה לירות בי חצי השגותיו. אמרתי להצדיק את נפשי לפני הדר"ג ולתרץ את דברי בתשובתי הראשונה. את אשר תמה הד"ג עלי שרציתי לפסול את השוחט משום שעבר על איסור יחוד. וע"ז תמה מעכתה"ק הא חשוד על העריות כשר לשאר עדיות. אין זה ענין כלל לדברי שלא מטעם פסול לעדות באתי לפוסלו אלא דכיון שאנו רואין אותו מיקל באיסורין יש לחוש שמא לא יחוש לבדיקת הסכין כיון דהוא טרחא גדולה וכדעת הרמב"ם דמומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין וכתב הרא"ש הטעם מאחר דחזינן שלתאותו עובר על אחת מן העבירות חיישינן דפקר שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכתה. ולפענ"ד נראה ברור שאין חילוק בזה אם נפסל לעדות מחמת עבירה זו או לא. דלא מטעם פסול לעדות אתינן עלה רק משום דדעתו קלה ולא יחוש לטרוח אחר סכין בדוק. ומ"ש בש"ע סי' ב' הלשון פסול לעדות לא בא לחלק בין אם נפסל לעדות מחמת עבירה זו או לא רק עיקר כונתם לחלק בין מומר דהיינו שרגיל בכך משא"כ פסו לעדות דהיינו שלא עבר רק פ"א כמבואר שם אבל לא נחתו כלל לומר דבעינן דוקא עבירה שנפסל לעדות עבורה וכדמשמע מלשון הרא"ש והרמב"ם שכתבו שהוא מומר לאחת מן העבירות ולא התנו דוקא בעבירה שהוא פסול לעדות על ידה. והרי הכ"מ בפ"ד משחיטה הביא ראיה לדעת הרמב"ם דצריך בדיקת סכין מדתניא הכל שוחטין אפילו כותי אפי'