מהרי"א הלוי חלק א רכא

דבאמת היא אינה שוטה אם עושה שאר עניני שטות שאינם מבוארים בגמ' אף שדינה כשוטה לכל דבר כיון שפל כל פנים משמרת גיטה ועצמה יכולה להתגרש כיון דלא בעינן דעתה. ולפ"ז בנ"ד שאנו דנין על האשה המתגרשת אין דין שוטה עלי' אלא א"כ עשתה אותן הדברים המוזכרים בחגיגה שם אבל בשאר סימני שוטה יכולה להתגרש לדברי הכל

והנה בנ"ד נראין הדברים דאף אותן הדברים מה שאוכלת משל אחרים אף אם היא עושה כך דרך שטות מ"מ אינה עושה כן תדיר דהרי קודם החתונה בדקו אותה בני משפחתו ולא מצאו בה שום חסרון א"כ בעת חלימותה דהיינו באותו יום שהיא מיושבת ויושבת בביתה הרי היא כפיקחת לכל דברי' רק דלטעמא דגרירה אף בעתים שוטה ועתים חלומה אינה מתגרשת דעדיין יש לחוש לגרירה בעת שתחזור לשטותה כמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה וכל. אבל עכ"פ אין זה רק מדרבנן מחמת חשש גרירה ומה"ת כיון דבשעת הגרושין היא כפיקחת שפיר מתגרשת א"כ בנ"ד הוי ספיקא דרבנן דשמא הלכה כר"ש משפירא דלא מיקרי שוטה אם עושה שאר דברים שאינם מבוארים בגמ'. אשר על כן נלפענ"ד להמתין מלסדר הגט עד שתשיב לדעתה דאז יצאנו עכ"פ מחשש איסור תורה ועוד כיון שלא קבעה וסת קבוע לזמנים מיוחדים א"כ בעת שתהי' חלומה הרי אפשר שתשאר כך ולא תחזור לשטותה עוד. ובכה"ג לא מקריא כלל עתים שוטה ועתים חלומה כמ"ש הב"י סי' קי"ט בשם הר"ש בן אברהם אם כן גם מחמת טעמא דגרירה ליכא. וגם כבר כתבתי לעיל דבשוטה המתגרשת יש להקל טפי וגם הרמב"ם מודה בזה. ועי' בשו"ת חתם סופר חלק אהע"ז ח"ב סי' ב' שגם הוא הקיל כעין זה. מכל הלין טעמי נלפענ"ד ברור דיכולין לסדר הגט בעת שתהי' בדעתה ותשב בביתה וימתינו בהגרושין עד שתשיב להיות חלומה: סי' ר שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן מופלג בתורה וביראת ד' טהורה כש"ת מו"ה משה הלוי נ"י

מכתב שאלתו הגיעני. בשני חייטים שהיו עושים במלאכה אצל בעה"ב ובת בעה"ב אשה אלמנה רכה בשנים עומדת עליהם ולקחה מעל השולחן טבעת של א' מהחייטים ותשם על אצבעה. וכראות החייט הטבעת שלו על אצבעה משמש באצבעו על אצבעה ואמר בזה"ל מקודשת לי לי. ותיכף שלפה האשה הטבעת מעל אצבעה והחזירתו על השולחן. והמקדש אומר כי לא הי' כונתו לקדושין רק לחוכא. ויש לו מכבר אשה ובנים ונסתפק מע"כ אם צריכה ממנו גט או לא

מקור הדברים הוא בש"ע סי' מ"ב סעיף ב' דהרמ"א שם חושש לכתחילה לדעת המחמירין בקדושין בע"א ואם א' מכחיש העד אין לחוש ע"ש. אמנם אם א' מהם אומר שכיון להשטות בזה נחלקו הב"ח והח"מ שם וע"ש בח"מ סק"ד ובב"ש סק"ו ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קט"ו. ויען כי אינני כדאי להכריע בזה אמרתי אסורה נא ואראה אולי יהי' ד' עמדי למצוא היתר בזה מצד אחר. והנה הרמ"א בסי' כ"ז סעיף ה' בהג"ה כתב בשם התשב"ץ דאם אמר הן קידושין לחוד אינו כלום ע"ש ומשום דבעינן לשון המורה להבא ומה"ט כתב המקנה בקו"א סי' כ"ז שם דאם אמר מקודשת לי ולא אמר הרי הוה ספק קידושין ע"ש. ובנ"ד דלא אמר הרי ג"כ לא הוה רק ספק קידושין. אמנם באמת בנ"ד גרע טובא כיון דלא אמר ג"כ תיבת את רק מקודשת לי לחוד. ולענ"ד אין שום חילוק בין אם לא אמר לי דדעת רוב הפוסקי' והכי פסק המחבר סי' כ"ז סעיף ד' דאינה מקודשת אף שראינו שנתן בידה הקדושין משום דלא בכונה תליא מילתא אלא צריך שיאמר לשון טוב שמורה שהוא קנה אותה לעצמו כמ"ש הח"מ שם סקי"א. א"כ ה"ה אם לא אמר תיבת את הדבר ברור דהוה ידים שאינן מוכיחות ואינו כלום לדעת הפוסקי' הנ"ל. ועי' בב"י סי' כ"ז שם בשם הריב"ש שכתב כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת וכו' משמע להדיא דכמו שבעינן שיברר בדבריו מי המקדש ה"נ בעינן שיברר מי המתקדשת ע"ש. וא"כ אף שכתב הרמ"א בסי' כ"ז סעיף ד' דיש מחמירין לחוש דגם בלא אמר לי הוה קידושין מ"מ הרי כתב שם הב"ש ס"ק י"ד דאם יש עוד ריעותא בקדושין מקילין. וא"כ בנ"ד דגם בלא"ה הוי קידושין בע"א דלרוב הפוסקים אינו כלום ובצירוף ג"כ מה שלא אמר את נראה דיש להקל. ועי' בח"מ סי' כ"ז ס"ק ט"ז שם דמדמה קדושין להקדש והרי בהקדש מצינו בש"ס כמה פעמים שור זה עולה ככר זה הקדש וכדומה דהיינו שמברר דבריו החפץ שהוא מקדיש במה שאמר זה ומאחר דבנ"ד לא אמר תיבת את ולא בירר דבריו את מי הוא מקדש אינו כלום. ועיי' בטו"ז ובש"ך ונקה"כ ביו"ד סי' ה' שנחלקו בלשון התפסת המקדיש ומדברי כלם נלמד דבעינן שיאמר זה ואף דבשמ"ח שם סעיף ה' [כתב[ דאם אמר לשם חטאתי אסור. זה אינו רק מדרבנן כמ"ש שם להדיא. וע' בשו"ת מהרי"ט בשניות ח' אהע"ז סי' ל"ח בתחלת התשובה שם שכ' דאם אמר אני נותן לך זה לקידושין אע"פ דלשון שאני נותן מוכיח דלעצמו מקדשה כיון שלא התפיסן בגופה שלא אמר הרי את מקודשת לא משמע שנתקדשה בכך. והריב"ש מודה בזה ומדבריו מבואר להדיא כמ"ש דאם לא אמר תיבת את הוה ידים שאינן מוכיחות

עוד יש לדון בנ"ד דעיקר לקיחת הטבעת מעל השולחן פשיטא דאין על זה תורת נתינה לידה מכמה טעמי' וגם דלא לקחתו לשם קידושין ועיקר החשש בנ"ד הוא במה שמשמש באצבעו על הטבעת בשעת אמירת לשון הקידושין. ומעתה אם בשעה שמשמש בטבעת לא הי' יכול לנתקו ולהביא הטבעת אצלו גם זה לא מיקרי נתינה מאחר שהטבעת בידה מקודם ואין בידו להביאו אצלו ועיין בש"ס גיטין דף ע"ח ע"ב. ובלשון הקידושין שאומר אחר שהטבעת בידה מכבר אינו כלום משום דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות ובין אם לקחה הטבעת מעל השולחן בתורת גזל ובין אם לקחתו סתם דאז הוה עכ"פ ש"ח על הטבעת לא מהני שתיקה דלאחר מתן מעות כמבואר בסי' כ"ח סעיף ד' וסעיף ה' בהג"ה ועי' בב"ש שם ס"ק ט"ז. אמנם גם אם בשעה שמשמש בהטבעת על אצבעה הי' באופן שיכול הי' החייט אז לנתקו ולהביאו אצלו והוי כאילו הית' הטבעת אז בידו מ"מ כיון שעיקר הנתינה לידה נגמרת ע"י שמשך את ידו מהטבעת וממילא נשאר בידה בכה"ג בגט לא מיקרי נתינה כמ"ש הב"ש בסי' קל"ח סוף ס"ק ה' פ"ש. ואפשר דזה תליא במחלוקת הרמב"ם והפוסקים שהביא הב"ש שם סק"ד וא"כ לדעת הסוברין דטלי קידושיך מע"ג קרקע אינו מועיל משום דמקשינן ויצאה והיתה כמו דאינו מועיל בגט טלי גיטך מע"ג קרקע ועיין בב"ש סימן כ"ז סק"ג ובמשלמ"ל פ"ג מאישות הל"א ובשו"ת חתם סופר סי' פ"ב. ולפמ"ש דנתינה כי האי גוונא אפשר דאינו מועיל בגט א"כ גם בקידושין אינו מועיל. וגם מדברי הה"מ בשם הרשב"א שהביא הרמ"א בסי' כ"ז סעיף ג' דבמקום דלא הוי קידושין צריך ליטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין ע"ש משמע דאם לא נטל הכסף ממנה לגמרי רק בעוד הכסף בידה נגעו בהכסף וקידשה שנית איני מועיל ומטעם דזה לא מיקרי נתינה מידו לידה ועי' בשו"ת ח"ס סי' ק"א שהאריך בזה. מכל הלין טעמי נלענ"ד דיש מקום להתירה בלא גט ואם כבוד חותנו הגאון מבוטשאטש נ"י דעתו להתיר גם אנכי הצעיר מסכים לזה. וד' ינחינו במעגלי צדק וארחות יושר לבל נכשל ח"ו בדבר הלכה

כעתירת ידידו הדוש"ת: