מהרי"א הלוי חלק א כא

ולהבא אם להרע או להטיב. והפר"ח דחה דבריו כיון דלפי דבריו של העד אותו השוחט רשע הוא א"כ הרי מעתה שוי' אנפשי' חד"א כל מה שישחוט וכו'. ולפי מ"ש יש להצדיק את המהרי"ק דהרי באמת מיירי שם בשוחט שממונה על הקהל ובכה"ג דינו כשוחט בשל עצמו דאפי' בפעם א' מעבירין אותו וכמ"ש לעיל משום שיש לו הנאה גדולה במה שמאמינין לו דע"י זה ירויח פרנסתו. אבל כיון שכתב שם דע"א בהכחשה לאו כלום וממילא השוחט כשר הוא לכל העולם ורק שאנו דנין אם העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו וא"כ כיון שבאמת השוחט הוא כשר לכל העולם והוא שוחט לאחרים וא"כ בפ"א כשר הוא דנאמן על של אחרים כמ"ש הש"ך בס"ק כ' מאחר שאין אנו דנין על פרנסתו דבלא"ה הוא כשר לאחרים דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא"כ ממילא דיני כשוחט בשל אחרים דנאמן. ולזה שפיר כתב מהרי"ק כיון שאם יעשה תשובה וילבש שחורים כשר הוא והדבר תלוי במחשבת השוחט להרע או להטיב א"כ תו נאמן השוחט להעיד ששחט בהכשר אף לגבי אותו העד דכאן הוי כשוחט בשל אחרים דפרנסתו ירויח בלא"ה כיון שהוא כשר לכל העולם מטעם דע"א בהכחשה כו' א"כ שוב נאמן אף לגבי העד כיון שעבר רק פעם א' אפי' לדברי העד דכשר בשל אחרים ול"ש לומר שוי' אחד"א דאף אלו היו שני עדים ג"כ כשר בשל אחרים רק מכיון שהוא שוחט לרבים דינו כשוחט בשל עצמו וכמש"ל וזה ל"ש בע"א וכמו שכתבתי. ובזה נפתחו לי שערי בינה ליישב קושית הש"ך בסי' ב' ס"ק י"א על הרמ"א הנז"ל שהוציא מדברי מהרי"ק הנז' דבעבר פ"א אין מעבירין אותו ותמה הש"ך ואחריו הפר"ח דהלא במהרי"ק מבואר להיפך דאם הי' האמת כדברי העד הי' נפסל אף בפ"א יעו"ש. ולמ"ש ניחא דמהרי"ק בתשובה מיירי בשוחט קבוע לרבים דדינו כשוחט בשל עצמו ומש"ה אפי' בפ"א נפסל כמבואר שם להדיא דמיירי בשוחט קבוע. אבל הרמ"א מיירי להדיא במי ששחט באקראי וכמש"ל מש"ה כל שאינו מומר ורגיל בכך רק עבר בפ"א כשר הוא בשל אחרים כמ"ש הש"ך בס"ק כ'. ומ"מ שפיר הוכיח הרמ"א דינו מתשו' מהרי"ק דמשם עכ"פ מוכח דפ"א נאמן הוא בשל אחרים. דאם נאמר דאם יצא פ"א טרפה מת"י מעבירין אותו ואף בשל אחרים אינו נאמן תיקום קושי' הפר"ח אדוכתא אמאי אותו העד מותר לאכול משחיטתו הא לפי דבריו שוי' אנפשי' חד"א. ובע"כ כמ"ש לעיל דלגבי אותו העד דינו כשל אחרים דנאמן הוא דתו אין לו הנאה במה שירויח פרנסתו כיון דבלא"ה הוא כשר לכל העולם מטעם ע"א בהכחשה. א"כ מוכרח דמהרי"ק סובר דאם לא עבר רק פ"א כשר הוא בשל אחרים וכדפסק הרמ"א ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה מאוד בס"ד

אמנם באמת אין כל זה ענין לנ"ד דגם לפמ"ש דשוחט הממונה על הצבור אף אם לא עבר רק פ"א מעבירין אותו כמו בשוחט בשל עצמו מ"מ זה דוקא בפסול לעדות מחמת אותו דבר שאכל נבלות או הוציא טריפה מת"י אבל בפסול לעדות מחמת עבירה אחרת נאמן הוא על השחיטה אף בשוחט בשל עצמו כמבואר בסי' ב' סעיף ו' והתם מיירי בשל עצמו כמש"ש הש"ך ס"ק כ'

אבל לפי ענ"ד בנ"ד השוחט הזה פסול הוא לדברי הכל. דהנה איתא בש"ס דע"ז פא"מ דף ל"ט ע"ב אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה פירש"י שהחנונים שבסוריא חשידי על לפני עור וכו', ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מה' מאכלו' אסורות בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו. בחוץ לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזה"ז אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שמוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג כמו שביארנו. וכתב הכ"מ שם בשם הרשב"א שהרמב"ם הוציא זה מש"ס הנ"ל דאין לוקחין אלא מן המומחה בסוריא וכל חו"ל דינו כסוריא וכ"ש הוא ובז"הז אף ארץ ישראל דינו כחו"ל לדבר הזה וכ"כ הה"מ בפ"ג ממ"א הל' כ"א והכי קיי"ל ביו"ד ס"ס ס"ה מבלי חולק. אלא שהש"ך בסי' קי"ט ס"ק א' הקשה ע"ז אמאי סתם בסי' ס"ה כדעת הרמב"ם הנ"ל ובסי' קי"ט כתב המחבר החשוד לאכול דברים האסורים אין לסמוך עליו בהם אבל בסתם ישראל סמכינן עליו וזה כדעת הראב"ד בפי"א ממ"א. וכתב הש"ך שם לחלק דדוקא בשאר איסורים סובר הראב"ד דסמכינן על סתם בני אדם אבל לא בשוחט דדיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהיי' או דרסה או שאר פסולים אם לא הוחזק בכשרות ע"ש. ולענ"ד היה מקום לומר שטעמו של המחבר הוא ע"פ מ"ש המרדכי והג"א בפ"ק דשוחט נאמן ששחט אע"ג דאיתחזק איסורא דשאינה זבוח ובאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן וכתבו דהא שאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא היינו דוקא בסתם בני אדם אבל האדם שמוחזק בכשרות סמכינן עליו יעו"ש. ומש"ה אף לדעת הטור והמחבר דבשאר איסורין מותר ליקח מסתם ב"א אבל ליקח בשר שהוא בחזקת שאינו זבוח לד"ה בעינן דוקא אדם המוחזק בכשרות ומש"ה סתמו בסי' ס"ה לענין ליקח בשר כדעת הרמב"ם דאסור ליקח מסתם ב"א כי אם שידענו שמוחזק בכשרות. ועי' בש"ך סי' א' סק"ב. עכ"פ הדבר מבואר שלענין שוחט אף הראב"ד וסיעתו מודים דאסור לסמוך על סתם ב"א אם לא שידענו בבירור שהוא אדם המוחזק בכשרות שהרי המחבר שפוסק בסי' קי"ט כדעת הראב"ד ואפ"ה לענין ליקח בשר סתם בסי' ס"ה דאסור ליקח כ"א מאיש המוחזק בכשרות. ומעתה לפמ"ש לעיל בשם תשו' הרא"ש והוכחתי כן מצד הסברא דשוחט הממונה על הצבור כיון דיש לו הנאה גדולה במה שמאמינין אותו דזהו עיקר פרנסתו ומש"ה דינו כמי ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים וא"כ בעי' דוקא שנדע בבירור שהוא מוחזק בכשרות לדברי כל הקדמונים וכמש"ל. וא"כ בגברא דסנו שומעני' ומשחק בקארטען עם נשים ומדבר נבול פה ר"ל וכדומה הדבר פשוט מאוד דזה גרע טובא מסתם בני אדם שאין סומכין עליהם לענין שוחט לעצמו ומוכר לאחרים. וכעין זו אמרי' בש"ס קדושין דף ע"ג ע"ב דאף דאמר ר"י אין ערעור פחות משנים ה"מ היכא דאית לי' חזקה דכשרות אבל היכא דלית לי' חזקה דכשרות אפי' ערעור חד פוסל ע"ש ומשם מבואר דהא דאין אדם נפסל לעדות ולשבועה וכדומה כ"א כשהעידו עליו שני עדים וע"א בהכחשה לאו כלום הוא הוא דוקא משום שהי"ל חזקה דכשרות דכל אדם הוא בחזקת כשר ואין אנחנו יכולים להוציאו מחזקת כשרותו כי אם ע"פ שנים עדים. אבל לענין שוחט לעצמו ומוכר לאחרים שלענין זה לא הי' לו חזקת כשרות מעולם אדרבה עד עכשיו הי' בחזקת סתם ב"א שאינם נאמנין על השחיטה א"כ אפי' חד נמי פוסל והא דכתב מהרי"ק שרש ל"ג דאם ע"א העיד על השוחט שהוציא טרפה מת"י והשוחט מכחישו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא והשוחט כשר. התם שאני שהי' כבר שוחט ומסתמא בעת שמינוהו להיות שוחט בדקו אחריו ונתברר שהוא אדם המוחזק בכשרות כדינו וכבר הי"ל חזקה דכשרות גם לזאת להיות שוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכיון שכבר הי"ל חזקת כשרות גם לענין השחיטה שוב אמרי' אין ערעור פחות משנים כדאמר בש"ס קדושין הנז' ע"כ שפיר כתב המהרי"ק דע"א בהכחשה לאו כלום הוא משא"כ בנ"ד שעיקר המחלוקת בעיר אם לקבל אותו לשו"ב וא"כ עדיין הוא עומד בחזקת סתם ב"א שאין נאמנין על השחיטה לדעת הרמב"ם והראב"ד ורשב"א והטור והמחבר והרמ"א כמ"ש והיכי דל"ל חזקה מועיל אף ערעור חד וכדאמר בש"ס קדושין הנז'. ובזה אמינא מילתא חדתא שאף דנתקבל העדות שלא בפני בע"ד מהני בכה"ג דהרי מבואר בחו"מ סי' כ"ח דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הרי שלהעמיד דבר על חזקתו מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והכא הרי אנו מעמידין אותו בחזקת סתם