מהרי"א הלוי חלק א ריז

השני ורמז לו שיתחרט ויעביר אותו משחיטתו. ועי' היטב בש"ך סי' רל"ב ס"ק מ"ד דבין לפי חילוק הש"ך בין אם האונס ידוע ובין לפי דברי המהר"ם מלובלין שם מ"מ בנ"ד נודע לו האונס בפירוש וגם הי' האונס על גוף החר'. והמעיין בשו"ת מהר"ם לובלין סי' י"א ימצא מבואר דגם באונס ממון אם הי' אנוס על גוף הח' והשבוע' אין בשבועתו ממש אף בלא חישב בלבו היום או תנאי אחר. אלא שאח"כ הביא בשם מהר"ם שבמרדכי דבעינן בזה מסירת מודע' דוקא וגם הש"ך שם דעתו דלא מהני בזה אם לא שביטל בלבו. ומ"מ אפשר לומר בזה דהרי באמת נחלקו הפוסקים אם מועיל שבועה בכתב אלא דהנו"ב חידש דחר' מועיל לכ"ע בכתב משום דגם אחר יכול להחרים ודי אם נראה שהוא מסכים לזה וכתב ידו לא גרע מהסכמתו וכמ"ש לעיל. ואם כן לפמ"ש הרמ"א בסי' רל"ב סעי' י"ד דהא דבנודר לאנסין צריך לבטל בלבו דוקא כשהוציא מפיו אבל אם השר צוה להחרים על איזה דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפילו ביטול בלב אין צריך ע"ש ומעתה מצד מה שהרב צוה לו לקבל בח' זה נתבטל ע"י האונס גם בלתי בטול בלב כיון שהי' שלא כדין כמ"ש הרמ"א וא"כ הח' הוא מחמת שנאמר דבנ"ד ע"י הכתב חשיב כאילו הוציא מפיו וזה תלוי במחלוקת הפוסקים אם כתיבה חשיב כדבור. ומה שפלפל מעכ"ת מאחר שהוכרח השו"ב ליתן לשו"ב השני מחצה א"כ לא נתקיים התנאי ובטל הנדר ממילא עי' בט"ז או"ח סי' תקס"ט סק"א. אמנם באמת לפי לשון השאלה אין כאן שום ברור דהשו"ב עבר על הח' ואין כדאי בעדות כזה לפסול איש מחזקת כשרותו ולאשר כי בגוף הדבר אין רצוני להזדקק כלל. ולא באתי רק לפלפל בדברי כבודו החביבים אלי ואנכי מוטרד מאד מכל צד בשו"ת שונות לכן קצרתי. דברי ידידו

סי' קצז ב"ה יום ב' ז' ניסן תרל"ט לפ"ק לבוב. את חג האביב. יחוג בעיר הרים לה סביב. כבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי סופר מהיר חרד וזהיר כקש"ת מוה' אהרן הלוי לערנר נ"י ראב"ד בק' טשודנוב יע"א

מכתביו הגיעוני כי יבקש ממני פעם ושתים להשיב על שאלתו. אמנם לאשר מכתבו הראשון עם הגב"ע נאבד ממני לא יכולתי להשיב. עתה כבוא מכתבו האחרון בהעתקת השאלה שנית באתי להשיבו. אמנם לאשר אין בידי הגב"ע ואולי יש שמה איזה סתירה לכן לא יסמוך על דברי כלל בלתי אם יעיין מעכ"ת בהגב"ע אם לא נמצא ריעותא אשר לא ידעתי מהעתק השאלה. וזה תורף המעשה באיש ואשה שבאו ממקום רחוק ונתיישבו בעיר סקווירא ושם האיש פנחס וכינויו בפאס תוגרמה אשר לו שמואל וילדה לו בח ואחר עבור איזה שנים חלה האיש בחולי ראמאטיזמוז וכאשר גברה מחלתו יעצוהו ליסע לע"מ פעטרסבורג. וכן עשה ואחרי עבור איזה ירחים בא ממנו מכתב לאשתו לסקווירא שנתקבל שמה בבית החולים אלכסנדראווסקי בפלאטא פלונית לומר פלוני ומצא קצת עזר למחלתו ומבקש להודיעו משלום בתו וקרא אותה בשמה. ואחר איזה ימים הגיע עוד מכתב ממנו לאשתו כותב כדברים הנאמרים במכתב הראשון ומבקש לשלוח לו שני רובל על אדרעס אלפקסנדראווסקי באלניצא בפלאטא פלונית לומר ה' סאדעצקא פאדאנא פנחס שמואל וכן עשתה אשתו ושלחה לו שני רוביל על אדרעס הנ"ל. ובא המכתב עם השני רובל מעפטרסבורג בחזר' חתום כאשר הוא ועל הקאוופרס כתוב בלשון רוסיא. המכתב עם השני רובל שלוח חזרה לסקווירא לאשר אותו האיש שנשלח אליו מת ונקבר. וכאשר בא המכתב לסקווירא נשלח כחזרה לפ"ב להרב דשם מטעם הממשלה להודיע סיבת מיתתו. ושלח הרב מכתב וגם תעודה מספרי מתים אשר לו איך ביום פלוני לחודש הזה מת בבאלניצא אלעקסאנדראווסקי כנוער פלוני מנכתבי תוגרמה מחולי ראמאטיזנא שמו פנחס וכיניו שמאול ונקבר ע"י הקברנים וכל בגדיו והפאס מונחים בבאלניצא עד ישלמו ט"ו רובל שכר רפואתו וכן הוגבה עדות שמה. והגבאי והקברנים העידו כדברים האלה ובעת שבא להתרפאות נכתב שמו פנחס שמאול מנכתבי תירגמה. ואותו הנומר שנכתב במכתב תעודה הוא אותו הנומר שנכתב במכתבו לאשתו זהו גופא דעובדא. והנה מצד המכתב שבא בחזרה עם השני רובל הי' מקום להתיר שהרי יש כאן מסל"ת גמור דהרי המכתב נשלח מהאשה לבעלה ועם אותו הנכרי שכתב על האגרת שמת בעלה לא דיברה האשה ולא שאלה אותו מאומה. וגם לדעת הרמב"ם דבעי קברתיו הרי נכתב בהכתב שנקבר. וגם הי' כאן קישור דברים שהרי התחיל לספר מהמכתב עם השני רובל שנשלח בחזרה לאשר אותו האיש מת. וזה מיקרי שפיר קישור דברים כמבואר בפוסקים. וגם יש כאן שמו ושם עירו דהרי קאי על אותו האיש שנשלח אליו המכתב עם השני רובל דהיינו פנחס שמאול מסקווירא ושם כינויו הוי כמו שם אביו. וכל זה פשוט אלא שמעכ"ת לא ביאר אם הא שהי' נכתב על הקאווערט הי' חתום בחת"י הכותב דגם לדעת הסוברים דבמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת משיאין את אשתו גם באינו מקויים מ"מ בעינן שיהי' חתום מע"א עכ"פ כמ"ש הב"ש ס"ק כ"ח כיון דעיקר הטעם דמועיל באינו מקויים הוא משום דקיום שטרות דרבנן דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואם אין שום עד חתום עליו לא שייך לומר כן. הן אמת שצריך להבין דמצד הסברא לא שייך בעד מיתה חשש זיוף כלל דבשלמא בעידי ממון וקדושין וכדומה דמי שהוא נוגע או קרוב או פסול בעבירה אינו ראוי לעדות א"כ יש לחוש שהבע"ד או מי שאינו ראוי לעדות זייפו את הכתב כדי להטעות את הב"ד שאם יבואו בעצמם לב"ד לא יהיו נאמנים ולכן עשו בערמה משא"כ בעד מיתה שהבע"ד בעצמה וכל הקרובים נאמנים. וגם נכרי ופסול בעבירה נאמן במסל"ת א"כ למה להם לזייף ולכתוב כתב במסל"ת כיון שיכולין לבא לפני הב"ד ולהגיד במסל"ת ומה נ"מ בזה אם הכתב חתום או לא כיון שעכ"פ אדם אח' בעולם כתבו יהי' הכותב מי שיהי'. ולכן נראה דהטעם דבעי' שיהי' הכתב חתום דאל"כ יש לחוש לצרה וכן משמע מדברי החלקת מחוקק בס"ק כ"א. וא"כ למאי דקיימ"ל דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ול"ח לצרה גם בכתב מותר אף כלא חתימה. ומה חילוק בין אם נשמע קול שאומר איש פלוני מת או שנכתב כן בכתב. ומ"ש הב"ש בס"ק כ"ח דבעי' שיהי' הכתב חתום היינו להתיר לכתחיל' אבל אם בא כתב ממרחקים כמו שהתיר הב"ש ס"ק כ"ט שם באינו מקויים. ומטעם דכיון דא"א לימצא היתר אחר חשיב כשעת הסכנה כמ"ש הח"מ בתשובה שם סוף ס"ק כ"א. א"כ מה"ט גופא יש ג"כ להתיר בלא שום חתימה ואף דדעת הרמב"ם דבעי' דוקא כתב ישראל. הנה המ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם משום דלא התירו בנכרי רק במסיח בפה ולא בכותב לפי תומו. והב"י בב"ה כתב ע"ז שאין לזה טעם שאם כתבו בדרך מל"ת למה יגרע. אמנם האחרונים כתבו דטעמו של הה"מ דדרך האדם לספר לחבירו ענינים לשיחה בעלמא ואם מספר הגוי בדרך זה חשיב מל"ת משא"כ בכתיבה דאין דרך לכתוב כי אם לאיזה תועלת ומש"ה בכתב גוי יש לחוש דבודאי הי' לו להנכרי איזה טעם ותועלת לכתוב כן ומש"ה לא חשיב לפי תומו. וא"כ בנ"ד כיון דידענו לאיזה טעם כתב הנכרי כן דע"י שנשלח להשסיטאהל שני רו"ח והוצרך להנכרי לשלחם בחזרה וכתב הטעם משום שהאיש הנשלח אליו מת א"כ שפיר חשיב לסזת. וגם בלא"ה כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז שמהר"י בי רב התיר גם בכתב גוי והכריע כן בספר עזרת נשים ס"ק