מהרי"א הלוי חלק א רטו

סי' קצה ב"ה יום ה' ט"ו טבת תרמ"ו לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן מופלג בתורה ויראה בהר ד' יראה. מוה' עזריאל יחיאל רובין דומ"ץ בק' מיאליוויץ יע"א שלום וברכה

מכתב שאלתו הגיעני. ובדבר לזכות לה גט ע"י אחר מאחר שהיא הרה לזנונים ודרה בפרהסיא עם הנואף ונסעו יחד מעיר נויארק למדינת קאליפארניען. כבר נודע מחלוקת הקדמונים בש"ע סי' ק"מ סעי' ה' בהג"ה דאף אם נאמר שהגט הוא לה זכות גמורה כדי שתנצל מאיסור א"א מ"מ יש לחוש לדעת הרי"ף דגם בזכי' גמורה אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה. וידעתי מיעוט ערכי כי איני כדאי לחות דעתי העני' בזה. אמנם מאחר שכל הקדמונים חולקין על הרי"ף בזה אמרתי לחפש מקום להיתר לומר דהרי"ף מודה בנ"ד וכמו שאבאר בס"ד

והנה גוף דברי הרי"ף הם בשחרור דקיי"ל כרבנן דהוי זכות להעבד. וע"ז כתב הרי"ף דזה דוקא לחזרה דמאחר שבא ליד השליח הזוכה אין הרב יכול לחזור בו אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא ליד העבד. אבל לענין גט אשה לומר דגם במקום שהגט זכות לה מ"מ אינה מגורשת עד שיבא הגט לידה דבר זה לא נמצא בהרי"ף. אמנם הט"ז בסי' ק"מ סק"ו הביא בשם מהרי"ק שורש קמ"א להוכיח מדברי הרי"ף דגם גבי גט אשה ס"ל הכי דאחר מ"ש הרי"ף דעתו דבשחרור לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידו מסיק הרי"ף ואשכחן זכי' כה"ג הולך מנה לפלוני וכו' דגרסינן פ' האשה שהלכה המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו ומדהביא ב' המימרות הללו גבי פלוגתא דר"מ ורבנן בזכות גט שחרור אשר פירשו דוקא לענין חזרה ולא לענין יציאת חירות פשיטא דגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל ולא לענין היתר האשה עכ"ל המהרי"ק. ודבריו נכונים מאוד לפי גירסתו בהרי"ף דגרסינן פ' האשה שהלכה דמזה מוכח להדיא דהרי"ף קאי על מ"ש למעלה ומוכח מזה דגם גבי גט אשה אף במקום דהוי לה זכות מ"מ אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה. אבל הגירסא שלפנינו בהרי"ף פ"ק דגיטין שם היא גרסינן פ' האשה שהלכה ולא דגרסינן. ולפ"ז מ"ש הרי"ף מן פ' האשה שהלכה ולהלן הוא מלתא באפי נפשה ולא קאי כלל על מה שלמעלה ובשביל שהביא הרי"ף משנתינו דס"ל לרבנן בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים משום דהגט הוא חוב להאשה הביא הנך מימרות דגם גט אשה פעמים הוא זכות כגון במקום יבם או במקום קטטה. ולפי גירסתינו בהרי"ף ליכא שום הוכחה דגבי גט במקום דהוי זכות אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה. גם הרא"ש פ"א דגיטין שם כשהביא דברי הרי"ף הנ"ל לא העתיק רק עד גרסינן פ' האשה שהלכה ומוכח מזה שגם גירסתו בהרי"ף היתה גרסינן ולא דגרסינן. וגם מדברי הרמב"ן במלחמות והר"ן פ"א דגיטין מוכח שגירסתם נמי היתה כגירסא שלנו דכל מ"ש הרי"ף אחר הראי' מן הולך מנה לפלוני הוא מלתא בפ"ע דאל"כ לא ק"מ מה שהקשו מיבמות המזכה גט לאשה במקום יבם וכו' כיון דהרי"ף מפרש להדיא דהנך איבעיות במקום יבם ובמקום קטטה הוא רק לענין חזרה ולא לענין שתהא מגורשת גמורה. אמנם לפי הגירסא שלנו דמה שהביא הרי"ף הנך איבעיות הוא מלתא בפ"ע ס"ל להרמב"ן והר"ן דאם נאמר דבמקום יבם ובמקום קטטה היא מגורשת גמורה מיד כשבא הגט ליד הזוכה ומש"ה שפיר הקשו על הרי"ף. עכ"פ כבר הוכחתי שלפי גירסתנו בהרי"ף ליכא שום ראי' מדבריו דגם בגט אשה במקום דהוי זכות אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה

עתה אבוא לבאר בס"ד טעם הדבר לחלק בין גט שחרור לגט אשה דבשחרור לא נפיק לחירות עד דמטי השטר ליד העבד ובגט אשה במקום דהוי זכות מגורשת מיד. והנה גוף דברי הרי"ף מרפסין איגרי כמו שתמהו הקדמונים דהיכן מצינו זכי' לחצאין דהרי החזרה והשחרור המה דבר א' דהא דאין רבו יכול לחזור הוא בשביל שכבר זכה העבד בהשחרור וכיון שהעבד לא נשתחרר עדיין עד דמטי גיטא לידי' מהראוי שיהי' הרב יכול לחזור בו. וגם ראיית הרי"ף מהולך מנה לפלוני שאני חייב לו אינה מובנת כלל. והנראה לענ"ד בזה דהנה המעיין בדברי הבעה"מ והרמב"ן והמלחמות פ"ק דגיטין שם יראה שנחלקו בהא דאין חבין לאדם שלא בפניו. דדעת בעה"מ דדוקא היכא דגוף הקבלה היא חובה כגון בשחרור שנפסל מיד מלאכול בתרומה בכי ה"ג דוקא אין חבין לאדם שלא בפניו. אבל היכא דהקבלה מהשטר שחרור אינה חובה כלל כמו אם נאמר כדעת הרי"ף דלא נפיק לחירות עד דמטא השחרור ליד העבד וממילא אינו נפסל עדיין מלאכול בתרומה לדעת הקדמונים בשיטת הרי"ף אף דכשיבא השחרור ליד העבד ודאי דיהי' נפסל מלאכול בתרומה מ"מ כיון דגוף קבלת הזוכה איננה חובה שפיר יכול לקבל בשביל העבד. אמנם הרמב"ן שם חולק עליו וסובר דאף שגוף הקבלה אינה חובה להעבד כיון דכשיהי' משוחרר אז יהי' לו להעבד חוב אף דבשעת קבלת הזוכה אכתי ליכא חוב להעבד גם בכה"ג אמרי' אין חבין לאדם שלא בפניו יע"ש היטב בדבריהם. והנה התוס' בגיטין דף י"ג ע"א ד"ה עבדא הקשו בהא דאמרי' בכתובות דף י"א דהא קיי"ל עבדא בהפקרא ניחא לי' והרי רבנן דפליגי על ר"מ וסוברים דשחרור הוי זכות להעבד ע"כ דלא ס"ל דעבדא בהפקרא ניחא לי' דאל"כ לא הוי השחרור זכות כיון שנאסר בשפחה כדאמרי' בגמ' גיטין שם יעו"ש. וכדי לתרץ קושית התוס' ס"ל להרי"ף דודאי מה שהעבד יוצא מעבדות לחירות הוא זכות גדול להעבד במה שנפטר מלהשתעבד לרבו ונעשה אדון לעצמו אבל מה שנאסר בשפחה הוא חובה לו דגם רבנן ס"ל דעבדא בהפקירא ניחא לי' כדמוכח בגמ' כתובות שם. ולכן ס"ל להרי"ף דגם לרבנן דקיי"ל כוותיהו דזכות הוא השחרור להעבד היינו דוקא לענין שיפקע מהעבד שיעבוד הרב ופקע קנין רבו ממנו ומש"ה אין הרב יכול לחזור בו מאחר שפקע כח הרב ממנו אבל לענין שיצא העבד לחירות כיון דבזה יהא נאסר בשפחה וזה הוי חוב להעבד דעבדא בהפקירא ניחא לי' מש"ה לא נפיק לחירות עד שיבא השטר שחרור לידו וס"ל להרי"ף כדעת בעה"מ דאף דהשחרור אח"כ יהי' חוב להעבד מפני שיהיו נאסר בשפחה קבלת הזוכה אינה חובה עדיין ובכה"ג מועיל קבלת אחרים וכמ"ש לעיל. ודמיא הך מלתא להא דאמרי' בגיטין דף ל"ט ע"א המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל והיינו דקנין רבו פקע ע"י ההפקר וזכה העבד בעצמו אבל לענין היתר בת חורין דזה הוי חובה לו דעבדא בהפקירא ניחא לי' לענין זה לא זכה העבד כיון דאין זה זכי' לגבי' דידיה ומש"ה צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל. ולפ"ז כיון שלענין קנין ושיעבוד הרב פקע ע"י קבלת השליח דזה הוי זכות גמור להעבד גם לדעת הרי"ף ממילא נפסל העבד מלאכול בתרומה. דהא דעבד כהן אוכל בתרומה הוא מטעם קנין כספו וכיון דע"י קבלת השליח פקע זכות וקנין האדון תו לא הוי קנין כספו ואסור לאכול בתרומה. ומיושב קושית הקדמוני' על הרי"ף ממשנה ריש פ"א דתרומות ע"ש ודו"ק. ומעתה נ"ל ראי' גדולה לדעת הרי"ף דבגמ' גיטין דף י"ב ע"ב איתא דר"מ הקשה לרבנן דהא חוב הוא לעבד שפוסלו מן התרומה ובתוס' שם ד"ה שאם הקשו דאמאי לא הקשה ר"מ גם מעבד ישראל שפוסלו מן השפחה ולדעת הרי"ף מיושב דאותו החוב שנאסר בשפחה הוא בשעה שיגיע הגט שחרור ליד העבד

דוקא כמ"ש הרי"ף דעבדא לא נפיק לחירות פד דמטי גיטא