מהרי"א הלוי חלק א ריד

דוקא על שאר מחלוקת דר"ג ור"י שם ולא אההוא דראוה מדברת. עכ"פ נראה ברור דאין לאסור בנ"ד מכח דברי המהרי"ק והרמ"א הנ"ל וכמ"ש

וראיתי למעכת"ה שהביא דברי הגמ' בכתובות דף נ"א ע"ב הני נשי דגנבי גנבי שריין וכו' ודאי שבקינהו ואזלו מנפשיי' אסורן ע"ש. ובראשית ההשקפה תמהתי מאד דדברי הגמ' האלה מובאי' ברי"ף ורמב"ם ורא"ש לפסק הלכה ובש"ע אין זכר לדין זה. ולפי הנראה מפשטת לשון הגמ' משמע דאף דאין אוסרין על היחוד מ"מ אם היא מעצמה הולכת לבית הגוי אסורה ואף לישראל נאסרה כמ"ש הרמב"ם להדיא פכ"ד מאישות הל"כ. ואיך יתכן דרבינו הב"י בשלחנו הטהור ישמיט דין מפורש בגמ' ובפוסקים ולכן הי' נלענ"ד דהגמ' מיירי בידעינן בודאי שנבעלה כגון שהוא מודית או שראו עדים מרחוק שנבעלה אבל אין יודעין אם באונס או ברצון וע"ז אמרו בגמ' דמסתמא אמרינן שנבעלה באונס אבל אם אזלו מנפשיי' אז ודאי היתה הבעילה ברצון והמעיין היטב ברש"י ורמב"ם ושטמ"ק שם יראה מלשונם כמ"ש שאין שום ספק כלל אם נבעלה רק אם נבעלה באונס או ברצון. וראי' גדולה לדברי מדברי המרדכי פרק האשה שנתארמלה שכתב באשה שהלכה ביער עם שני יהודים ובאה לב"ד ואמרה נאנסתי ואסרה רבינו שמחה לבעל' דכיון דעברה על דת ונתייחדה שמא הפסידה מיגו שלה ולאו כל כמינה לומר באונס וכההוא דאמרינן ודאי שבקינהו גנבי ואזלו מנפשיי' אסירן עכ"ל. הרי מבואר דמפרש דברי הגמ' במודית שנבעלה ובשביל שעברה ע"ד ונתייחדה מרצונה תו ל"ל מיגו דלא נבעלתי ומשמע בהדיא דבאומרת לא נבעלתי מהימנא אף דאזלא מנפשי'. ומעתה יפה עשה רבינו המחבר שהשמיט דין זה דהרי דעתו בסי' ס"ח סעי' ז' דגם בטוען פ"פ מצאתי אינה נאמנת לומר נאנסתי ומכ"ש בידעינן בודאי שנבעלה תחתיו דא"נ לומר נאנסתי. וגם הרמ"א שהביא בסי' ס"ח שם דעת החולקין בזה. מ"מ בסי' קע"ח סעי' ג' הביא דעת רבינו שמחה הנ"ל דאם נתייחדה מרצונה א"נ לומר נאנסתי והיינו ממש דברי הגמ' בכתובות דף נ"א הנ"ל. אבל באומרת לא נבעלתי אין בידינו לאוסרה על בעלה. מיהו מ"מ מצוה לגרשה דהרי עכ"פ הוא עוברת על דת כמ"ש הב"ש סי' קט"ו סק"כ ומצוה לגרשה כמ"ש בש"ע שם. ז"ז דברי פלפולו הוטבו מאד בעיני נכונים וישרים מאד. דברי ידידו הדוש"ת בלב ונפש: סי' קצד ב"ה אור ליום ב' ו' אדר תרמ"ד לפ"ק לבוב

אורך ימים ושנות חיים. לכבוד הרב המאוה"ג המפורסים. ערוגת הבושם. מוכתר בנימוסים. ירא ד' מרבים כש"ת מוה' אבא צאזמיר נ"י האבד"ק אוסטרדא יע"א

מכתב שאלתו הגיעני. בגרושה מינקת שהי' הולד בעת הגרושין בן ג"ח ואחר הגירושין הניקה אותו יב"ח ואז חלתה האשה וגם הולד ואמרו הרופאים שההנקה סכנה לה ולהולד והוכרחה לגמול ולדה ושבו שניהם לאיתנם והילד הוי עתה בן יט"ח ובריא אולם והאשה כבר נשתדכה לאחר ומבקשת מאת מעכ"ת להתיר' להנשא אחר יט"ח ומעכ"ת הביא דברי רש"י בכתובות דף ס' ע"ב שפירש גמלתו אסור שגמלתו מחמת שרוצ' להנשא משמע דאם גמלתו מטעם אחר כמו בנ"ד שגמלתו מחמת חולי ליכא איסורא. ובאמת שהדבר יפלא שלא מצאתי לאחד מהפוסקים והשו"ת המפורסמים שיביאו דברי רש"י ודין חדש כזה שאם גמלתו שלא משום כוונת נשואין רק לצורך סיבה אחרת מותרת להנשא. ועוד דהרי בגמ' שם אמרו ר"פ ור"ה ברי' דר"י סברו למיעבד כי הא מתניתא דהיינו שרצו להתיר בנתנה למניקה או גמלתו ובגמ' שם דחו דבריהם ממתניתא דהיתה רדופה דהלכה כר"מ בגזירותיו ע"ש. מבואר להדיא דהטעם דגמלתו אסור הוא משום גזירה וא"כ אמאי כתב רש"י טעם אחר דגמלתו אסור מחמת שגמלתו כדי שתוכל להנשא דלטעמו של רש"י יש חשש סכנה באותו הולד שצריך עדיין לינק ואמו גמלתו קודם הזמן כדי שתנשא ואין זה ענין כלל לברייתא דהיתה רדופה. ועי' בשו"ת רמ"א סי' קכ"א שהקשה כעין זה על רש"י. ולכן נלענ"ד לפמ"ש התוס' שם ד"ה ואמר דליכא למיגזר גמלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרי רב נחמן בר"ג אלא דבגמלתו גופא איכא לפעמים חשש סכנה בגמלתו באיסור כגון שהולד צריך עדיין לינק ולכן גזרינן גמלתו בהיתר אטו גמלתו באיסור ולכן הוצרך רש"י לומר דמשכחת לה דגמלתו באיסור כגון שגמלתו מחמת שרוצ' להנשא דאיכא חשש סכנה באותו הולד. וכיון דלפעמים אסור אם גמלתו שפיר מוכח ממתניתא דרדופה דהלכה כר"מ בגזירותיו ואם כן לעולם אסור גם אם גמלתו לסיבה אחרת משום דגזרינן אטו גמלתו באיסור כנלענ"ד ברור בכוונת רש"י. ולכן יפה עשו הפוסקים שהשמיטו דעת רש"י וגם הב"י לא הביאו משום דלדינא לעולם אסור בגמלתו אחר מיתת בעלה מכח גזירה וכדמוכח ממתניתא דהיתה רדופה. ומיושב ג"כ קושית הרמ"א הנ"ל דשפיר מצריכינן לשני הטעמים דמטעם גזירה לחוד ליכא למיסר כמו במתניתא דהיתה רדופה כיון דגמלתו אטו לא גמלתו לא גזרינן כמ"ש התוס' הנ"ל א"כ כל כמה דלא ידעינן דמשכחת לה גמלתו באיסור לא שייך גזירה כלל. וכן מחמת טעמו של רש"י לחוד לא הוי אסרינן כי אם בגמלתו כדי שתוכל להנשא אבל לא בגמלתו לסיבה אחרת מש"ה חידש לן רש"י דמשכחת לה גמלתו באיסור דהיינו שגמלתו כדי שתוכל להנשא ואז שפיר מוכח ממתניתא דרדופה דלעולם אסור אף גמלתו בהיתר כיון דאיכא למיגזר אטו גמלתו כדי שתנשא וזה ברור ואמת בכוונת רש"י בס"ד

אמנם גם אי יהיבנא לי' למעכ"ת דדעת רש"י דאם גמלתו שלא לכוונת נשואין מותרת. הנה דיעה זו נדחית מכל הפוסקים בתוס' שם ד"ה ואמר וברא"ש שם מבואר דגזרינן. והרי בצמקו דדי' דאז בודאי גמלתו בשביל סיבה אחרת דהרי אין לה להניק ואפ"ה לא התירו כי אם בצמקו דדי' בחיי בעלה. וכן בשכרו מניקת ופסק חלבה לא התירו בש"ע כי אם שעשתה כן ג"ח בחיי בעלה ע"ש. והרי בחיי בעלה לא היתה כוונתה כדי שתנשא ואפ"ה אם הי' פחות מג"ח אסורה ודוקא בג"ח בחיי בעלה מותר משום דאז בודאי צמקו דדי' בחיי בעלה כיון שלא הניקה זמן רב כזה כמ"ש הרא"ש והר"ן בתשו' שהביא בב"י סי' י"ג וכללא כיילו הפוסקים בזה דכל שבעת מיתת הבעל הי' עלי' שם מניקת חבירו אסורה להנשא כי אם במת הולד. גם מה שרצה לסמוך על דברי הר"ש שהתיר בגרושה והביא בשם אחרון אחד שהלכה כדברי הר"ש. הנה רבינו הב"י הוא מוסמך יותר מן אותו אחרון ודחה דברי הר"ש מהלכה ומבואר בסעי' י"ד דאם הניקתו עד שמכירה אסורה לדברי הכל. ועי' בט"ז ס"ס י"ג שם. ואם כוונת מעכ"ת דמחמת צירוף שני הדיעות דהיינו דעת רש"י דאם לא גמלתו כדי שתנשא מותרת לפי הבנת מעכ"ת בדברי רש"י וגם דעת הר"ש שמתיר בגרושה ומש"ה רוצה להתיר בנ"ד בא ואראך שגם זה לא יתכן דהרי בשו"ת רמ"א שם סי' קכ"א דמיירי בגרושה ואפ"ה לא התיר כי אם בגמלתו ג"ח קודם הגרושין אף דאז לא שייך שמא תערים דמלתא דל"ש היא כמ"ש הרמ"א. והרי דגם בלא עשתה לכוונת נשואין כמו שהי' קודם הגרושין אפ"ה אסורה בפחות מג"ח קודם הגרושין הרי דלא רצה הרמ"א לצרף שני הקולות יחד ומי כמוהו מורה ולכן לענ"ד האשה הזאת אסורה מלהנשא עד כלות כד"ח ללידת הולד: