מהרי"א הלוי חלק א ריג

אח ומש"ה איצטריך קרא אחרינא למעוטי. משא"כ אחין מן האם ואח ממזר אף דמצד הסברא מבחוץ גם הם נקראו אחין מ"מ אפשר לומר בזה דאתי ג"ש למעוטי דזה לא מיקרי אח אבל אח שלא הי' בעולמו א"א למעט מחמת ג"ש דאחוה כיון דודאי נקרא אח וכמ"ש. וזה ברור מאד

עוד עמדת בדברי התוס' שם ד"ה אי גט עדיף לא תהני מאמר אבתרי' אע"ג דאפילו אחר חליצה קדושין תופסין היינו קדושין דאורייתא ולא מאמר דרבנן. וע"ז הקשית דהא אליבא דרב אשי אזלינן ור"א ס"ל כר"ל דחייב על החליצה כרת א"כ אין קדושין תופסין אחר חליצה. נ"ל דלק"מ דהנה החולץ ליבמתו איכא על הצרה שני איסורים חד משום לאו דלא יבנה כדדרשינן כיון שלא בנה שוב לא יבנה. עוד יש איסור על הצרה דמאחר שנפקעה הזיקה ע"י החליצה אם כן צרתה אשת אח שלא במקום מצוה דאסורה בכרת ובהך סברא פליגי ר"י ור"ל כמבואר בגמ' דף י' ע"ב. וזה שייך דוקא בחליצה דהחליצה עושה שתי פעולות חדא דמפקא הזיקה ועוד דדוחה את כל הבית מלהתייבם מחמת קרא דלא יבנה. מה שא"כ בגט דפשיטא דלענין הזיקה לא מהני גט לאפקועי זיקתה ומדאורייתא עדיין רמיא קמי' ליבומי. רק דהגט עושה פעולה אחת לדחות כל הבית מלהתייבם. וא"כ אין כאן רק איסורא דלא יבנה דהוי חייבי לאוין ולזה שפיר הקשו התוס' דכמו דאחר חליצה אם חזר החולץ וקידש חליצתו לכ"ע קדושין תופסין דבזה גם ר"ל מודה דלא הוי איסורא רק משום לא יבנה ורק בצרתה ס"ל לר"ל דאסורה בכרת משום דכבר נפקעה הזיקה א"כ כאן בגט דפשיטא דלא נפקעה הזיקה כמ"ש ואין כאן רק משום דהגט דחה את כולן מיבום ואיכא איסורא דלא יבנה וא"כ שפיר תופסין גם בצרתה הקדושין. את הדברים האלה העלתי בחפזון גדול לרב הטרדה דברי דודך אוהבך ומוקירך: סי' קצג ב"ה אור ליום ה' ד' טבת תרמ"ג לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב. לכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי צח השכל ונקי הרעיון. כש"ת מוה' אשר נ"י האבד"ק זלאזיץ יע"א

מכתב שאלתו הגיעני. בנכרי אח' שהי' מתגורר בכפר אח' והי' יוצא ונכנס בבית ישראל שהי' לו חנות ובית מזיגת יין. ולישראל הנ"ל יש בת נשואה לאיש העוסקת הן בהחנות הן בהמזיגה. ובמשך הימים שהי' הנכרי יוצא ונכנס שמה לא נראה שום דבר מכוער בין הנכרי והאשה הנ"ל. ואחרי אשר נסע הנכרי מהכפר לביתו. שלח את רעהו להכפר וגנב משם את האשה הנ"ל באישון לילה ולקחה עמה את התכשיטין שלה ונסעו יחד לעיר טארניפאל וכאשר נודע הדבר וחקרו ודרשו אי' מקום נסיעתם ורדף אבי האשה אחריהם והשיג אותם בלילה השנית בק' הרימלוב. והאשה עם הערל הנוסע עמה היו אז יחד בחדר אח' ואין איש עמהם. ולקח אבי האשה את בתו עמו לביתו. והאשה בוכה ומתחרטת מאד על זה והיא אומרת לא פעלתי און ומעכת"ה פלפל בחכמה להתירה לבעלה וביקש ממני כי אחוה דעי אף אני. והנה מקור הדברים הוא בסי' ז' סוף סעי' י"א בהג"ה בשם מהרי"ק דבנתייחדה לשם זנות יש להחמיר ותמהו כולם דבסי' קע"ח סעי' ו' כתב המחבר דאין אוסרין על היחוד אף אם נסתרו יחד על דעת ערוה. והב"ש בסי' ז' ס"ק ל"ד שם כתב דאין לומר דשאני יחוד עם ישראל מיחוד עם כותי דהא מהרי"ק לא ס"ל חילוק זה כמ"ש לעיל. ובאמת המעיין בגוף התשובה במהרי"ק שם יראה דעיקר החשש של מהרי"ק הוא מכח דברי הבה"ג שהביא ראי' מגמ' כתובות דף י"ג ע"ב דפריך ר"י לר"ג דמתיר בנסתרה דהרי נסתרה דמי לשבוי' ומשני ר"ג דשאני שבוי' דרוב עכו"ם פרוצים בעריות. ומוכיח בה"ג מזה דבנסתרה עם עכו"ם מודה ר"ג דאסורה. וע"ז כתב המהרי"ק דקשה לומר דפליג בה"ג על כל הפוסקים שהביא שם מקודם דמתירין להדיא בנתייחדה עם הגוי ומתרץ שם שני תירוצים שהביא בח"מ סי' ז' ס"ק כ"ב. אבל בנתייחדה יחדה עם ישראל פשיטא דמותרת לבעלה אף בדברה דברי זנות ותפלות ונתייחדה לשם כך. וראי' לזה דהרי מהרי"ק שם מפרש הא דאמרו בגמ' מאי מדברת נסתרה היינו שמתחלה דברו יחד דברי תפלות וזנות ואח"כ נסתרה עמו וזה עיקר ראיית מהרי"ק שם מדלא תנן נסתרה ותני מדברת משום דאם לא דברו קודם הסתירה מודה ר"י דשרי ע"ש. הרי להדיא דלר"ג דקיי"ל כוותי' גם בכה"ג מותר'. וע"כ דהא דאסר מהרי"ק בנתייחדה לשם זנות היינו דוקא בנתייחדה עם העכו"ם ומטעם שכתב הבה"ג דרוב עכו"ם פרוצים בעריות. וממילא דברי הש"ע אין סותרין זא"ז דבסי' ז' בהג"ה מיירי להדיא בנתייחדה עם העכו"ם משא"כ בסי' קע"ח שם מיירי בישראל. ודברי הב"ש שכתב דהמהרי"ק לא ס"ל לחלק בין יחוד ישראל ליחוד כותי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפמ"ש אדרבא חילוק זה מוכרח במהרי"ק כמ"ש. ומה שהקשה מעכ"ת בהא דפריך בגמ' כתובות על ר"י מהא דאין אוסרין על היחוד דלמא ר"י מיירי בנתייחדה לשם זנות. המהרי"ק שם בעצמו הקשה קושיא זו ותרצה בטוב טעם ע"ש

גם מה שהקשה מעכ"ת אם איתא דביחוד עם נכרי אסורה א"כ היאך מקנין ע"י נכרי הא בלא"ה אסורה מחמת היחוד. לפמ"ש הב"ש שם בשם בה"ג הטעם דנתיחדה עם נכרי היינו שבוי' ואינה אסורה רק מדרבנן ולפמ"ש המהרי"ק שם הוא משום מעלת יוחסין בעלמא. משא"כ מחמת הקינוי אסורה לבעלה מה"ת ומפסדת כתובתה ואסורה ליבם. עכ"פ הדבר ברור דבנ"ד אין שום מקום לאסור מחמת דברי מהרי"ק הנ"ל דלפמ"ש הח"מ ס"ק כ"ב שם לא אסר מהרי"ק רק בפנוי' ולא באשה היושבת תחת בעלה לאסרה בדיעבד. ולפי מסקנת הב"ש שם ס"ק ל"ד לא אמר הרמ"א רק לבעלה כהן. ולדעתי העני' נראה דשום אדם לא יחלוק ע"ז לאסור בנתייחדה לשם זנות לבעלה ישראל. דהרי גמ' ערוכה הוא סוף נדרים ההוא נואף וכו' א"ר איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא וכו' והרא"ש פרק שני דיבמות סי' ח' כתב דההוא עובדא מיירי באיסתתר לשם ערוה ואפ"ה מותרת לבעלה והא דאיצטריך בגמ' שם לומר הטעם דאם איתא דעבדא איסורא וכו' משום דהתם מיירי באומרת טא"ל ע"ש וכ"כ התוס' ביבמות דף כ"ב ע"ב ד"ה א"ר ועי' בשטמ"ק כתובות דף י"ג ע"ב בשם הרשב"א דישראל פרוץ בעריות הוי כנכרי לדין זה. וכיון דאמרו בגמ' שם ההוא נואף וכו' א"כ מוכח בהדי' דגם בנתייחדה לשם זנות עם העכו"ם גם כן מותרת לבעלה ישראל אם אומרת לא נבעלתי והיינו ממש כנ"ד. ובאמת המעיין בשטמ"ק שם יראה שדעת רוב הפוסקים הראב"ד והר"ת והרא"ה דאפילו לר' יהושע דאמר מדברת היינו שבוי' היינו דוקא לאוסרה לכתחילה שלא להשיאה לכהן. ואף דאסר ר' יהושע משום מעלת יוחסין מ"מ לא מפקינן לה מבעלה ע"ש. ולפ"ז צ"ל דראיית הבה"ג מהא דמשני ר"ג דעכו"ם פרוצים בעריות הוא גם כן דוקא לאסור לכתחילה ובפנוי' דוקא וכתירוץ הח"מ. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה בספר בית מאיר על כל הפוסקים שהשמיטו מימרא דשמואל בכתובות דף י"ד ע"א הא לכתחילה הא דיעבד משמע דלכתחילה לא קיי"ל כר"ג ולפי דברי הרע"ב מילתי' דשמואל קאי גם כן אמתני' דראוה מדברת. ולפי דברי השטמ"ק הנ"ל י"ל דהכריחו הפוסקים דלא כרע"ב דהרי לדעתם גם לר' יהושע אינו אסור רק לכתחילה א"כ איך אפשר דשמואל ס"ל כר"ג רק בדיעבד הא בדיעב' גם לר"י מותר וע"כ דמלתי' דשמואל