מהרי"א הלוי חלק א ריב

ומש"ה מצי גבי ממשעבדי אף דאיכא ב"ח גבי יתומים קטנים ולא מצי הלוקח לומ' הנחתי לך מקום לגבות הימנו משום דהשתא לאו בני גוביינא נינהו ע"ש. אמנם לפענ"ד נראה ליישב קושית הרשב"א. דהרי כבר נודע דאף דקיי"ל אחריות ט"ס אבל דאקני לא הוי ט"ס ולא משתעבד כ"א בשיעבדו בפירוש עי' בסי' קי"ב ס"א. והנה המחבר בסי' קי"א ס"כ הביא דעת הסוברין דגם אם קנה והוריש הוי דאקני ע"ש ובש"ך ותומים. ומעתה י"ל דמיירי גם ביתומים גדולים וה"פ דגמ' הב"ע ביתמי וא"כ אף שגבו בחובת אביהם מ"מ אם החוב הוא מאוחר לא עדיף מאלו גבה אביהם הקרקע בחייו והוי כקנה והוריש ולא משתעבד לב"ח ולניזקין ומיירי בלא כתב להב"ח דאקני ותו לא מצי למיגבי מן היתומים ומש"ה אין הלוקח יכול לומר אי שתקת. והא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה מהם ע"כ מיירי שחוב אביהם הי' מוקדם להב"ח ומש"ה הוי דקנה או דמיירי בכתב לו בפירוש דאקני כמ"ש התומים סי' קי"א ס"ק י' וזה נכון. והנה הסמ"ע בסי' קי"ט סק"ה כתב דלהי"א שכתב הרמ"א בסעי' ה' י"ל דזה מיירי שמת המוכר משום דאל"כ לא מצי הב"ח לגבות מבינונית שביד לוי משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון דשמעון הוי מצי לדחות הב"ח אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת גם לוי הלוקח משמעון מצי לדחות אותו אצל זבורית וע"כ מיירי ביתמי דלא שייך אי שתקת וכו' ע"ש בסמ"ע. ומעתה מיושב קושיתך דהנה הה"מ תירץ קושית התוס' הנ"ל די"ל דהכא מיירי בדלא כתב לו דאקני והש"ך סי' קט"ו ס"ק י"א דחה דבריו דא"כ היאך גובה את השבח ע"ש. ומעתה שפיר הקשו התוס' דלוכח מהכא דדאקני לא משתעבד דאל"כ יגבה הב"ח הנך משועבדים דטריף לוקח וא"ל דלעולם דאקני משתעבד רק דהכא מיירי שראובן מכר כל שדותיו לשמעון וכו' וכאשר הקשית. דאם כן היאך מצי הב"ח לגבות מלוי הבינונית הא כיון דשמעון הוי מצי לדחות אותו אצל הזבורית משום דאי שתקת שתקת גם לוי הלוקח ממנו ידחה אותו אצל זבורית משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכמ"ש הסמ"ע. וא"ל דמיירי ביתמי משום דבאמת גם מיתמי מהראוי לגבות משום דיתומים שגבו קרקע ב"ח חוזר וגובה מהם כמו שהקשה הרשב"א וע"ז כתבתי דהוי דאקני קנה והוריש משא"כ כאן דקיימינן לתרץ קושית התוס' דלעולם דאקני משתעבד וע"כ מיירי בכתב לו בפירוש דאקני כמ"ש הש"ך ס"ק י"א וא"כ גם ביתמי יכול לומר אי שתקת כיון דהב"ח יכול לגבות מהיתומים אף דהוי קנה והוריש כיון דע"כ מיירי בכתב לו בפירוש דאקני וכיון דשמעון יכול לומר להב"ח אי שתקת לדחות אותו אצל זבורית גם לוי יכול לדחותו בכך משום דמה מכר ראשון ואם כן אין הב"ח יכול לגבות הבינונית מלוי ודוק היטב

ס' קצב ב"ה יום ה' כ"ה טבת תרל"ג לפ"ק לבוב. לכבוד ח"ג יקיר לבבי. היקר השלם המופלא. לתורה ולתעודה. ידו הדה. מוה' איסר לוריא נ"י

דבריך ראיתי ואשמח להתבשר משלומך ושלום ביתך התענגתי לראות כי החיים והשלום מצאו קן למו בחצרות ביתך. גם חדושי תורתך הוטבו מאד בעיני עשית לי מטעמים כאשר אהבתי. ראה ראיתי כי אתה מתחקה על שורש הענינים להבין הדברים לאשורן. יהי כן ד' עמך להגות בתורתו בכל לב. ואז תצליח את דרכך ואז תשכיל. ואמרתי להעלות פה בספר את אשר עלה ברעיוני ביום עברי בין פניני אמרותיך. את אשר חדשת בביאור דברי הגמ' ביבמות דף י"ג ע"ב המה דברים טובים ונחמדים. אמנם מה שהקשית על דברי התוס' ד"ה דלא במ"ש דאיסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי והילכך לא פקע איסור אשת אח. דא"כ גם הצרה אסורה כמבואר בתוס' דף ל"ב ד"ה לא פקע. ועדיין קשה מ"ט דב"ש. והנ"ל בזה אחרי אשר נתבונן לאיזה צורך כתבו התוס' דף י"ג שם דאיסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי והילכך לא פקע איסור אשת אח הא אם נאמר דפקע איסור אשת אח וחייל איסור אחות אשה כ"ש דניחא טפי הא דאסור' הערוה ליבומי בשלמא לקמן דף ל"ב דמשני הש"ס אליבא דר"ש הא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד בנשא מת ואח"כ נשא חי ומשום דאין אחע"א שפיר הוצרך הגמ' לומר דאיסור אשת אח לא פקע דאל"כ הי' לנו לחייבו משום אחות אשה ולא משום אשת אח. משא"כ כאן לענין מה שהקשו התוס' לב"ש תתייבם ערוה גופא בפשיטות הוה מצי לשנויי דאיסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי וכשנפלה ליבום ופקע איסור אשת אח אסורה משום אחות אשה. אמנם הדבר נכון דאם ערוה גופא אסורה משום אחות אשה א"כ תיקשי קושית הש"ס מ"ט דב"ש וגם הצרה תהי' אסורה משום צרת אחות אשה. ומש"ה סיימו התוס' וכתבו הילכך לא פקע ואסורה ערוה גופא משום אשת אח אף דאיסור אשת את מותר במקום יבום מ"מ כיון דאם נאמר דמותרת ערוה להתייבם יהי' חל איסור אחות אשה דמיתלי תלי וקאי ומש"ה אסורה משום אשת אח ולא נפקע איסור אשת אח וזה שייך דוקא לענין ערוה גופא משא"כ צרתה מותרת לב"ש דצרת אשת אח מותרת להתייבם. ואף דבדף ל"ב כתבו התוס' דצרת אשת אח אסורה להתייבם שם הוצרכו לומר כן אליבא דר"ש דסובר דצרת אשת אח אסורה כמו צרת איילונית וזה באמת שלא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל דצרת איילונית מותרת משא"כ לב"ש פשיטא דלק"מ אם נאמר דב"ש ס"ל בזה כפסק הלכה דצרת אשת אח מותרת להתייבם כמו בצרת איילונית דמותרת לפסק הלכה. והא דלדידן אסורה צרת ערוה להתייבם משום דאנן קיי"ל אחע"א וממילא הויא צרת אחות אשה כנלפענ"ד

את אשר הארכת לפרש דברי התוס' דף י"ז ע"ב ד"ה אחוה. דמג"ש דאחים מבני יעקב לא ילפינן רק ריבוי ולא מיעוט. וע"ז הקשית מגמ' דף כ"ב דס"ד דהש"ס למעט אח פסול דאינו זוקק ליבום מג"ש דאחים מבני יעקב. והא לפי דברי התוס' א"א למילף מיעוט מהך ג"ש. ואנכי אתפלא מאד איך אפשר לפרש כן כוונת התוס' דהא בגמ' שם דף מבואר להיפך דבתחילה יליף דאח מן האם אינו זוקק מן יחדיו רבה אמר אח מן האב ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם וכו' הרי מבואר להדיא דמהך ג"ש דאחוה מבני יעקב ילפינן למעט אחין מן האם הרי דגם מיעוט ילפינן מהך ג"ש. ורק דלבתר דאצטריך למיכתב יחדיו המיוחדים בנחלה למעט אשת אחי אביו תו הו"א למילף מיחדיו עד דמייחדי באבא ואמא ומש"ה ילפינן בג"ש דאחוה מבני יעקב לרבות דגם אחיו מן האב לחודי' גם כן זוקק ליבום. אבל מ"מ הא דממעטינן אחין מן האם הוא משום ג"ש זו כדאמר בגמ' בהדיא אמנם כוונת דברי התוס' נראה לי דענין ג"ש הוא להורות לנו ביאור המלה כמו כאן דכתב אחים ומצד הסברא היינו אומרים דגם אחין מן האם מיקרי אחים וכן אח ממזר ג"כ מיקרי אח כדאמר בש"ס דף כ"ב פשיטא אחיו הוא. ולזה באה הג"ש להורות דדוקא אחין מן האב מיקרי אח לענין יבום כמו בבני יעקב דהיו אחין מן האב משא"כ לענין אשת אח שלא הי' בעולמו דודאי א"א לומר דאם לא הי' להם ישיבה אחת בעולם לא מיקרי מש"ה אח דודאי משום זה לא יצא מתורת אח. ומש"ה א"א למעט א"א שלא הי' בעולם מחמת ג"ש. וזהו שכתבו התוס' דאין סברא למילף מבני יעקב הלא מיקרי אחים אלא א"כ הם בעולם אח' דפשיטא דמיקרי אחין והיינו כמ"ש דאיך אפשר למעט אח שלא הי' בעולמו דלא מיקרי אח מחמת ג"ש דודאי מקרי