מהרי"א הלוי חלק א כ

דנדה הוא כך כיון שהיא בכרת וגם היא ערוה ועי' בתוס' יבמות דף ב' ע"א ד"ה ואחות אשתו. וכן משמע להדיא מדברי התוס' בסנהדרין דף ל"ז ע"א. ואף לפ"מ שרצו שם התוס' לומר דבנדה שסופה ליטהר ליכא איסור יחוד היינו דוקא באשתו נדה דיש לה היתר לאחר זמן. ואפשר דגם בלא בעל שאסור' להתיחד עמו כמבואר בריש כתובות מ"מ כיון שיש לה היתר אח"כ אין אסור רק מדרבנן משא"כ באשה אחרת והיא נדה פשיטא דאסור להתיחד עמה מה"ת כדין כל העריות. ומ"ש התוס' בסוטה דף ז' ע"א דיחוד דנדה שרי' היינו יחוד דאשתו נדה וכדאמר בש"ס שם שבעלה נאמן עליה. ועי' בתוס' שבת דף י"ג ע"א ד"ה מה. וגם שם כוונת התוס' לאשתו נדה דוקא וכדקאמר התם בגמ' אף אשתו נדה הוא בבגדו וכו' וז"ב למעיין

ודע שמצאתי בתוס' ביומא די"ח ע"ב בד"ה יחודי דברים שלא זכיתי להבינם שהקשו איך הוי שרי לרבנן להתיחד כיון דאסור לבא עליה בלא ז' נקיים. וכתבו דהא דאסור בלא בעל היינו דוקא בלא בעל מעולם דיצרו תקפו טפי אבל אם כבר נשא אשה ובעלה תו שרי' להתיחד והנך רבנן כיון שהיו להם נשים תו ליכא משום איסור יחוד ע"ש. והרי מאי דמכרזי מאן הויא ליומא לא היו כלל נשותיהם של הרבנן ואח"כ מניחין אותן והלכו להם כמבואר בש"ס שם ולא שייך בזה לומר כיון שיש היתר לאחר זמן וא"כ איך אפשר לומר דגם בזה אף שלא בא עליה מעולם ליכא איסור יחוד כיון שכבר בעל פעם אחת והרי הדבר פשוט דאיסור יחוד שייך אף שכבר בעל. ועי' בש"ס דסנהדרין דף כ"ב ע"א גבי דוד שהתירו לו ליחד מבואר דאיכא איסור יחוד אף שכבר בעל שהרי דוד כבר הי"ל י"ח נשים. וכן בהא דאמרו מתייחד אדם עם בתו מבואר להדיא אבל עם ערוה אחרת אסור להתייחד אע"ג דהתם בכבר בעל מיירי שהרי כבר הוליד. ובע"כ צ"ל דכוונת התוס' דלרבנן הוו מיחדו לי' והויין סופר' ז"נ אלא שבתוך ז"נ היו מתייחדין בחדר אחד ואהא הקשו התוס' איך מותרין להתייחד כיון שלא בעל וע"ז תירצו כיון שבעל פ"א לאשה דעלמא לא תקיף יצרי' כ"כ ומש"ה כיון שמותרת לו לאחר ז' נקיים מותר כעת להתייחד מאחר שיש לו היתר לאחר זמן. ועי' בש"ס סוטה הנז"ל. אבל אם אינה מיוחדת לבא עליה לאח"ז פשיטא מילתא דאיכא איסור יחוד אף אם כבר בעל. ובאמת אף אם מיוחדת לו לאח"ז קי"ל דאסור כיון שלא בא עלי' מעולם ושלא כדברי התוס' יומא הנ"ל. ועי' ביו"ד סי' קצ"ב בהג"ה ס"ד ובש"ך שם ס"ק י"ב מבואר שם להדיא שלא כדברי התוס' הנ"ל. ובגוף הדבר מה דס"ל להרמב"ם דאיסור יחוד א"א אינו רק מדברי קבלה. כבר תמהו עליו דבש"ס דע"ז פ' א"מ אמרי' להדיא יחוד דאורייתא הוא וכן הוא בסנהדרין דכ"א ע"ב. ומ"ש הב"י שטעמו של הרמב"ם מדאמרי' רמז ליחוד מן התורה מנין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא הוא דקדוק קלוש. ועי' ספר המצות להרמב"ם שרש ג' שכתב הרמב"ם דלאו לגונב את הקסוה הוא אסמכתא בעלמא מדאמרו רמז לגונב את הקסוה מנין שנא' ולא יבאו לראות וכו' והרמב"ן בהשגותיו חולק עליו והביא כמה ראיות דמצינו הלשון רמז אף על דבר שהוא דרשה גמורה. ובתוך דבריו הביא הרמב"ן מהא דאמרי' רמז ליחוד מה"ת מנין אף דודאי הוא מה"ת כדאמרי' יחוד דאורייתא הוא ע"ש. עכ"פ אנו למדין מדבריו דפשיטא לי' דיחוד א"א הוא מה"ת. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' תקפ"ז שמדבריו נראה שגם הא דתנן לא יתייחד איש עם שתי נשים גם זה אסור מן התורה. וכן דעת רש"י ותוס' בשבת פ"ק די"ג הנ"ל והטור אה"ע סי' כ"ב ופשיטא דהכי קי"ל. ומכ"ש בנ"ד שהועד עליו שעוסק עמהן בדברי קלות ומשחק עמהן בקארטין. וגם היש מתירין שהביא הרמ"א בסי' כ"ב דהיינו רש"י וסייעתו ע"ש. אבל בעסקו עם הנשים מודו דגם עם הרבה נשים אסור וז"פ ומבואר ובזה אין אנו צריכין לדון במה שנחלקו הבית הלל והפר"ח בק"א אם נעשה מומר ע"י איסור דרבנן שכבר ביארתי דדעת רש"י והתוס' והרמב"ן ורשב"א והטור דיחוד עם עריות אסור מן התורה והרמב"ם הוא יחיד לגבייהו ואף אם הוא פנויה מ"מ מסתמא לא טבלה לנדתה וכמ"ש הטור אהע"ז סי' כ"ו בשם הרא"ש וכמ"ש לעיל

והנה כבר נודע דעת הרמב"ם דאף במומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת הסכין אבל אם לא עבר רק פעם אחת א"צ לבדוק לו סכין. ואם הוא פסול לעדות משום אותו דבר כגון שאכל נבלות וכדומה דינו כמומר לכך וצריך בדיקת הסכין. כן העלה הב"י בסי' ב' לדעת הרמב"ם. והש"ך שם ס"ק כ' כתב שסותר דברי עצמו שמדבריו בכס"מ פ"ד מה' שחיטה הט"ו מבואר להיפך שכתב מדאמר רבא ישראל מומר לאכול נבלות בודק סכין ונותן לו משמע דוקא מומר שרגיל בכך אבל לא פסול לעדות הרי להדיא דאף באותו דבר בעי דוקא מומר אבל פסול לעדות לא בעי בדיקת סכין. ותירץ הש"ך שם דיש חלוק בין של עצמו לשל אחרים. ובכ"מ מיירי בשוחט לאחרים דאז נאמן להעיד אף אם הוא חשוד על הדבר כמבואר בסי' קי"ט. ובב"י מיירי בשל עצמו דאז החשוד על הדבר אינו נאמן ע"ש. והנה לפי ענ"ד נראה פשוט וברור דשוחט הממונה עבור הקהל אף בשוחט לאחרים דינו כשל עצמו. דהא דנאמן בשל אחרים הוא משום דאין לו הנאה מזה כלום דמאי איכפת לי' אם הוא מותר או אסור משא"כ בשל עצמו דיש לו הנאה במה שמאמינין אותו שהוא מותר שע"י כך יקנו ממנו ולכך אינו נאמן. וא"כ אם אמרו כך אף במוכר באקראי אפ"ה אינו נאמן בשל עצמו משום האי פורתא שיקנו ממנו מכ"ש בשוחט הממונה לשחוט עבור הקהל שכל מחייתו ופרנסתו מזה. והרי בשל עצמו אמרו סתם אינו נאמן ואפי' במוכר כשרות וטרפות ואומר על חתיכה אחת שהיא כשרה אינו נאמן מכ"ש בשוחט לרבים שאם לא נאמין לו אזדא לי' פרנסתו ומחייתו פשיטא שיש לו הנאה גדולה מאוד בזה שמאמיני' אותו שזה כשר וגרע טפי ממוכר של עצמו ומש"ה אינו נאמן. שוב מצאתי כעין זה בפר"ח יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח ע"ש שהאריך. ובהכי ארווח לן ליישב דברי הרמ"א ביו"ד סי' ב' סעי' ב' שמי ששחט והוציא פ"א טרפה מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול משחיטתו והש"ך שם ס"ק י"א תמה עליו מהא דמבואר בסי' ס"ד דטבח שנמצא אחריו חלב אפי' בפ"א מעבירין אותו ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהתם מיירי בטבח דהיינו שאומנתו בכך ומחייתו ופרנסתו מזה דאז אפילו בשל אחרים נדון כשל עצמו כמש"ל מש"ה אפי' בפ"א מעבירין אותו וכמו שהבאתי בשם הש"ך ס"ב ס"ק כ' דבשל עצמו אף בפסול לעדות דהיינו שעבר רק פ"א אבד נאמנותו ומעבירין אותו. אבל הרמ"א מיירי בשוחט באקראי ואינו שוחט ממונה על הקהל וכדמשמע לשונו הטהור מי ששחט דמיירי ששחט במקרה בעלמא ומש"ה בשל אחרים שפיר נאמן אם לא במומר ורגיל בכך אבל בפ"א דלא הוי רק פסול לעדות נאמן בשל אחרים וכמ"ש הש"ך הנ"ל

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית הפר"ח ס"ס א' על דברי מהרי"ק בע"א שהעיד על השוחט שהוציא פ"א טרפה מתחת ידו וכתב המהרי"ק דע"א בהכחשה לאו כלום הוא. ואשר שאלת אם אותו העד מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או אם נדמהו לנתנסך יינך ונטמאו טהרותיך. לענ"ד נראה דלא דמי דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין חל עליו שם איסור ושוב אין לו תקנה ושייך לומר שוי' אנפשי' חד"א אבל הכא ל"ש למימר הכי דאפי' יהא אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מ"מ אינו מוחזק לפסול עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר לכשרותו נמצא דלא שוי' אנפשי' חד"א בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן