מהרי"א הלוי חלק א רח

ל"א יש שבח אפר בפת ולא הוה רק כשאר גורם ומותר לדידן דקי"ל זוז"ג מותר. ומעתה מיושב היטב קושי' מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל שהקשו התוס' לרבי אמאי המבשל בשבת יאכל נימא יש שבח עצי מוקצה בפת והקשו דהא גם לרבנן קשה כיון דגם האפר הוא מוקצה ולפמ"ש נכון מאוד דבאמת יש לומר דמתני' דהמבשל בשבת מיירי בבישלה בתנור דהוה זוז"ג וכמו שהקשה מעכ"ת. אמנם באמת הא ליתא דלרבי דיש שבח עצים בפת גרע טפי מזוז"ג דהוה כאילו האי' בעין כמו"ש באורך. משא"כ לרבנן דאש"ע בפת אף דגם האפר אסור מ"מ יש לומר דהתוס' ס"ל כשיטת הרמ"ך הנ"ל דבאפר ל"א יש שבח אפר בפת והוה זוז"ג ומותר כמ"ש המג"א ומש"ה הקשו התוס' רק לרבי וזה נכון ואמת בסייעתא דשמיא

ומעתה יש מקום ליישב דברי הר"ן הנ"ל. דהנה הא דפילפלו התוס' והר"ן בהסיק בדבר האסור באכילה ומותר בהנאה אם הפת אסורה או לא. זה דוקא אם אמרינן יש"ע בפת דאז חשיב כאילו האיסור בעין בתוך המאכל ובזה אפשר קצת לומר דגם באיסור [אכילה] לחוד ג"כ הפת אסורה דכיון דיש"ע בפת א"כ הוי כאילו אוכל גוף האיסור. משא"כ אם נאמר אין ש"ע בפת רק דיש איסור מטעם זוז"ג אסור א"כ פשיטא דזה דוקא באיסור הנאה דבאיסור אכילה לא איכפת לן כלל מה שנעשה הפת בגרמתן כיון דמותר בכל הנאות. ומעתה י"ל דהכי כוונת הר"ן דל"א יש"פ רק בפת והיינו דבפת חשיב כאוכל גוף האיסור ואסור אף למ"ד זוז"ג מותר משא"כ בתבשיל ל"א בי' יש"ע. אבל עכ"פ זוז"ג הוי וכמ"ש לעיל דאף למ"ד אין ש"ע בפת הוי עכ"פ זוז"ג. ואם כן י"ל דמתניתן דתבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק אתיא כמ"ד זוז"ג אסור. משא"כ במבשל בעצי מוקצה כיון דמותר בהנאה לא שייך בי' זוז"ג. אבל בפת דאמרינן יש"ע בפת ואסור אף למאן דמתיר זוז"ג כמ"ש אפשר דגם באיסור אכילה לחוד אסור. כנלפענ"ד ברור בזה

ומצאתי בירושלמי פ"ג דערלה הלכה א' אר"ב בר ממל הויית ערלה בטלה ברוב מתניתין פליגא על דר"ב ב"מ תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק פתר לה קדירה בקדירות ופי' המפרש שם דקדירה שנגמרה בעצי ערלה ונתערבה בזה ס"ל לר"ב דבטלה ברוב ומתניתין מיירי בתבשיל שנתבשל בעצי ערלה בזה צריך אח' ומאתים לבטל ע"ש. אמנם הר"ן בתשו' סי' ע' פירש להיפך דתבשיל שנגמר בעצי ערלה בטל ברוב ומתניתין דערלה מיירי דהקדירה נגמרה בעצי ערלה ונתערב' באחרים בזה צריך ר"א לבטל ע"ש. וא"כ לפי פירש הר"ן ע"כ הך מתניתין דערלה קאי לענין הקדירה דאם נתבשלה הקדירה בקליפי ערלה ידלק הקדירה ואם נתערבה הקדירה באחרים יעלה באחד ומאתים ומתניתין ע"כ לא מיירי בתבשיל דלענין התבשיל ס"ל לר"ב דבטל ברוב. וממילא לא קשה קושית מעכ"ת דשפיר י"ל דבתבשיל אין אומרים יש"ע ומתניתין לא מיירי כלל לענין התבשיל רק לענין הקדירה וכמ"ש הר"ן בתשובה. ויותר מזה לא אוכל להאריך לרב הטרדה. דברי ידידו הדוש"ת באהבה ש"ב מברכו בברכת החג: סי' קפט ב"ה יום ה' ד' מרחשון תרמ"ב פה לבוב. לכבוד הרב המופלג החריף השנון זית רענן ירא ד' ענף עץ אבות מוה' יהודה אונגר נ"י

מכתב שאלתו הגיעני באיש אח' שמו ר' מאטיל ב"ר אלי' הכהן שהלך במוצאי יוה"כ לסבב הכפרים במסחרו ויש גב"ע כי נטבע ר' מאטיל הנ"ל וביום א' דחג סוכות נמצא וקברוהו ותוכן הגב"ע יבואר בתשובתי אי"ה ומע"כ ביקש ממני לעיין בזה אם אשתו מותרת להנשא לשוק והאריך בזה בפלפול עצום ומד' אשאל עזר לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה וידריכני בנתיב האמת. והנה בעדות ר' דוד ב"ר ברוך יש לשדות בו נרגא מאחר שלא עמד עד שתצא נפשו שהרי מיד לאחר הטביעה רץ ר' דוד לבית הטחינה להביא אנשים להצילו ושהה במרוצתו ערך רבע שעה ואפשר דבאותו זמן שב וניצל מן המים ובלא שהה עד שתצא נפשו לא יצאה עדיין האשה מחזקת א"א וכהנהו דר"א בן פרטא דנותנין עליהם חומרי חיים ואסורה מה"ת לדעת רוב הפוסקים והכרעת הרמ"א בסעי' ל"ד. וראיתי לאח' מן האחרונים שהביא בשם שו"ת ברית אברהם סי' כ"א דהא דבמשאל"ס אם ניסת ל"ת היינו דוקא היכא דיש שני עדים על הטביעה או בע"א למאן דסובר דע"א נאמן מה"ת בעדות אשה אבל לדעת רוב הפוסקים דנאמנות ע"א בעגונה היא מדרבנן משום תק"ע או דהפקיעו הקדושין א"כ במשאל"ס כיון דגם אם נאמין להעד אסורה להנשא לכתחילה עכ"פ א"כ ל"ש תק"ע כיון דסוף סוף אסורה להנשא. וגם חזינן דלא הפקיעו חז"ל הקדושין בזה אם כן הדרינן לד"ת ואין ע"א נאמן כלל בזה. ואח"כ כתב שם לדחות דבר זה ומסיק דגם בע"א במשאל"ס לא תצא וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ג סי' ב'. ובראשית ההשקפה תמהתי ע"ז דהרי מבואר בב"ש ס"ק ק"ד להיפך דדוקא בשני עדים במשאל"ס דמדינא מותרת להנשא אלא חומרא דרבנן היא דאסורה מש"ה גובה כתובתה גם בלא נשאת אבל בע"א דעל פי הדין היא אסורה אלא דבעגונה הקילו חז"ל ונתנו נאמנות לע"א ובמשאל"ס דלא הקילו א"י להוציא הכתיבה רק בנשאת ע"ש. הרי מבואר דבע"א במשאל"ס לא תקנו חז"ל כלל ומדינא אין ע"א נאמן. הן אמת דדברי הב"ש תמוהים דבש"ע סעי' ל"ד מבואר דגם בע"א במשאל"ס אם נשאת ל"ת וכיון דאם נשאת ל"ת גובה כתובתה כמ"ש הט"ז שם ס"ק מ"ט. וגם צריך להבין לדעת הב"ש מה חילוק יש במשאל"ס בע"א בין נשאת כבר או לא. כיון דחז"ל לא תקנו בזה להאמין לע"א והוי כאילו ליכא עדים כלל והוי כנשאת באיסור בלי עדות וכה"ג פשיטא דאין לה כתובה. וגוף סברת הב"ש קשה להבין מה ענין נאמנות העד לחששא דמשאל"ס הלא עיקר החשש היא במשאל"ס דלמא גלי אשפלוהו ויצא ליבשה במקום אחר ואמאי יגרע בזה נאמנות העד על הטביעה. אמנם ביאור הענין נלפענ"ד דבגמ' ובפוסקים מבואר דהא דהאמינו חז"ל לע"א בעגונה היא משום דייקא ומינסבא דמתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה בודאי לא תנשא כי אם אחרי שתדקדק אם האמת כדברי העד. וגם האשה עצמה דנאמנת לומר מת בעלי היא ג"כ משום דייקא דבודאי לא תשקר מחמת חומר שהחמרת בסופה. ומש"ה אמרו בגמ' בדף קי"ז דאם אמרה תנו לי כתובתי אינה נאמנת מ"ט אדעתא דכתובה אתיא. והיינו דחיישינן שאין רצונה להנשא כלל וממילא לא דייקא והיכא דליכא סברת דייקא אינה נאמנת כלל. ומש"ה כתב הרמ"א בסעי' מ"ג דגם בע"א שמת לא מהני בתובעת כתובתה והטעם בזה דכיון דאם תובעת הכתובה חיישינן שמא אין דעתה להנשא וכמ"ש המחבר שם וא"כ לא דייקא כלל כיון דליכא חומר בסופה והיכא דלא דייקא לא האמינו חז"ל לע"א. ועי' בח"מ שם ס"ק פ"ה ובב"ש שם ס"ק קל"ב. ומעתה במשאל"ס כיון דאסורה להנשא עכ"פ לכתחילה א"כ אנן סהדי דאין דעתה להנשא דודאי לא תעבור על תקנות חז"ל וגם בדיעבד אם נשאת בלא היתר חכם תצא ולא שייך סברא דדייקא ומינסבא דהרי בודאי לא תנשא כלל ומש"ה אין ע"א נאמן כלל כיון דלא שייך דייקא וכמ"ש ושפיר כתב הב"ש דאין לה כתובה כיון דכל זמן שלא נשאת ל"ש דייקא ובכה"ג לא האמינו חז"ל לע"א ורק בנשאת דאז שפיר אמרינן הסברא דדייקא ויש נאמנות להעד ומש"ה יש לה כתובה כנלע"ד נכון בס"ד בכוונת הב"ש. ומעתה בנ"ד דאנו דנין להתירה להנשא וכמו שיבואר להלן בעז"ה שפיר נאמן העד