מהרי"א הלוי חלק א רז

סי' קפח ב"ה יום ו' עש"ק ט' ניסן תרל"ד לפ"ק לבוב. למועד חודש האביב. אושר ועושר ונוגה לו סביב. לכבוד ש"ב וידידי הרב החריף ובקי שכל צח ומחודד. המפואר לתהלה יקר ונעלה. כש"ת מוה' נפתלי הירץ תאומים נ"י

התענגתי מאוד להתבשר משלום תורתו כי טוב ובדבר חידושי תורתו. האומנם טרדותי עצמו מאד. וביחוד בימים האלה אשר משרתי הבית עוטרים עלי במטאטא השמד להתם החמץ עד כלותו. בכל זאת יען כי ערבים עלי דבריו מעולם אמרתי להשתעשע עמו מעט. והנה מע"כ האריך הרבה ליישב קושי' מהרש"ל ומהרש"א בתוס' פסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה חדש יותץ שכתבו הקשה הר"א לרבי הא דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי נימא יש שבח עצים דמוקצה בתבשיל. והקשו אמאי מקשים התוס' לרבי דוקא הא גם לרבנן קשה דהא טעמייהו דרבנן משום דאין שבח עצים ניכר בפת דהשלהבת בא ממה שנשרף וכ"ז דוקא בערלה דהוא מהנשרפין ואפרן מותר וגם השלהבת הבא ממה שנשרף ג"כ מותר ומש"ה שרי לרבנן. מה שא"כ באיסור מוקצה דגם האפר הוא מוקצה א"כ גם לרבנן קשה דאסור התבשיל מחמת האפר המוקצה. ומע"כ הוסיף להקשות על גוף קושית התוס' דילמא הא דהמבשל בשבת מיירי בבישול בתנור או בקדירה ומ"ה מותר דהוי זוז"ג קדירה דהתירא ועצי מוקצה דאיסורא. ובאמת קושית מעכ"ת יש ליישב בפשיטות לפמ"ש הר"ן סוף פ"ג דע"ז דהא דזוז"ג מותר הוא מטעם ביטול וא"כ במוקצה דהוא דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל גם זוז"ג אסור ואף דהוא מבשא"מ מ"מ כיון דעיקר התבשיל מיתקן ע"י העצים חשיב כמב"מ כמו בלבנו מאכל בביצה דלא בטיל משום דשיל"מ. ועיי' באו"ח סי' תקנ"ג ובט"ז שם] סק"ד. והנה בש"ס ביצה דף ד' ע"ב בהא דעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עלייהו עצים מוכנים ומסיקן פריך הש"ס הא הוי דשיל"מ ולא בטיל. ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיני' הכא מקלא קלי איסורא ע"ש

ומעתה מיושב קושית מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל דדוקא לרבי דס"ל יש ש"ע בפת ועיקר הנאה באה כשעצים עדיין בעין חשיב כמו דאיתא לאיסורא בעיני' ובכה"ג דישל"מ לא בטיל וא"כ גם זוז"ג אסור כמ"ש ואם כן אמאי המבשל בשבת בשוגג יאכל הא לרבי אסור משום דיש ש"ע בפת דאף אם נאמר דהוי זוז"ג מחמת הקדירה הא בדשיל"מ גם זוז"ג אסור. משא"כ לרבנן דס"ל אין ש"ע בפת וההנאה באה ממה שנשרף. ובזה גם דשיל"מ בטל מטעם דמיקלא קלי איסורא ושפיר מותר התבשיל שבישל בשבת אף דגם האפר הוא מוקצה מ"מ הוי זוז"ג מחמת הקדירה דהיכא דבטל זוז"ג מותר ודוק

ובזה יש להבין דברי התוס' שם דף כ"ז ע"ב ד"ה הקדש בהא דקאמר הש"ס דתנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת דאסור אף לרבנן דשרו בערלה משום דערלה בטלה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל. והקשו בתוס' מה חומרא הוא זו דהא הקדש הוה דשיל"מ ע"י חלול ומש"ה לא בטיל. ודבריהם אינם מובנים לי כלל דמה נ"מ מאיזה טעם לא בטיל כיון דסוף סוף הקדש לא בטיל יש להחמיר בו יותר ומש"ה אסור הפת שנאפה בעצי הקדש ועי' בפני יהושע שהניח דברי התוס' בצ"ע. אמנם לפימ"ש דברי התוס' נכונים מאד דכאן קיימינן לרבנן דס"ל אין שבח עצים בפת דהשלהבת בא ממה שכבר נשרף וכיון דהיכא דמיקלא קלי איסורא גם דשיל"מ בטל כדאמרינן בש"ס ביצה. א"כ שפיר הקשו התוס' כיון דהא דהקדש לא בטיל הוא משום דשיל"מ א"כ בפת הנאפה בעצי הקדש לא שייך לאסור משום דשיל"מ לרבנן דאין ש"ע בפת ומקלא קלי איסורא ואמאי הפת אסורה לרבנן וזה נכון ודו"ק

שבתי וראה את אשר תמה מע"כ בדברי הר"ן בע"ז דף ס"ה בהא דהוכיחו התוס' דבדבר המותר בהנאה לא אמרינן יש ש"ע בפת דאל"כ אמאי המבשל בשבת בשוגג יאכל והא העצים מוקצים ויאסור התבשיל משום דיש בתבשיל ש"ע מוקצה. וכתב הר"ן והא לא מוכח לפי שלא שמענו שבח עצים בתבשיל רק בפת. ותמה מע"כ ממשנה מפורשת בערלה פ"ג תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק. והוא באמת קושיא חמורה מאד ונדדה שנתי מעיני בליל ש"ק לחומר הקושיא הזאת. ואת אשר נ"ל בזה אחרי העיון. דהנה המהרש"א בפסחים שם הקשה לפ"מ דקאמר הש"ס דרבי ס"ל זוז"ג מותר א"כ הא דתנן אפה בו את הפת הפת אסורה ע"כ מיירי בחדש בהיסק ראשון וא"כ אמאי מותר בבישלה ע"ג גחלים ע"ש שהאריך. ומדבריו מוכח דבישן בלא ציננו אף לרבי דס"ל יש"ע בפת אפ"ה מותר מטעם דהוי זוז"ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא שממילא משמע דלרבנן דאין שבח עצים בפת א"כ בישן ולא ציננו ליכא שום גורם איסור כלל דהתנור הוא היתר וגם העצים המה היתר כיון דאין ש"ע בפת והשלהבת בא' ממה שנשרף דהוא כמו אפר דהוי היתר. וכל דבריו תמוהים מאד דמבואר להדיא בר"ן פ"ג דע"ז דף מ"ט דבתנור ישן ולא ציננו למ"ד יש"ע בפת גרע טפי מזוז"ג והפת אסורה אף למ"ד זוז"ג מותר משום דהוי כאילו גוף האיסור בפת וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קמ"ב סק"ט באורך ולפ"ז לק"מ קושית מהרש"א הנ"ל דשפיר מצינן לאוקמי הא דאפה בו הפת הפת אסורה בישן ולא ציננו ואפ"ה אסור לרבי אף דזוז"ג מותר משום דשבח עצים דאיסור ניכר בפת והוי כאילו האיסור בעין וגרע מזוז"ג כמ"ש הר"ן והש"ך. ונ"ל להוכיח עוד דלמ"ד אין ש"ע בפת מ"מ בישן ולא ציננ' עכ"פ הוי זוז"ג ודלא כנראה מדברי מהרש"א דלרבנן ליכא שום גורם איסור כלל. וראי' לזה דהרי התוס' בפסחים דף כ"ז שם הקשו אברייתא דבין חדש ובין ישן יצון דאמאי בעי בישן צינון הא זוז"ג מותר. והרי הך ברייתא מוקמינן כרבנן דס"ל אין ש"ע בפת ואפ"ה הוי בישן זוז"ג והטעם דאף דעיקר השלהבת בא ממה שנשרף מ"מ עצי האיסור לא גרע מגורם. אלא דהוי זוז"ג תגור דהתירא ועצים דאיסורא משא"כ לרבי דס"ל יש"ע בפת גרע טפי מזוז"ג ובישן ולא ציננו הוי כאילו האיסור בעין. כן נראה להדיא מדברי הקדמונים ועיי' בצל"ח שהרגיש במקצת דברי. אמנם כל זה באבוקה כנגדו דבזה מבואר להדיא למ"ד יש"ע בפת הוי כאיסור בעין וגרע מזוז"ג. אבל בבישלה ע"ג גחלים באיסורי הנאה שהם מן הנקברין ואפרן אסור אם אמרינן גם בזה יש שבח אפר בפת עד דהוי כאיסור בעין דאסור אף למאן דמתיר זוז"ג. דבר זה לא מצינו בגמ' דבש"ס אמרינן יש שבח עצים בפת אבל שבח אפר בפת לא שמענו. ודבר זה הוא מחלוקת ראשונים. דהטור ס"ס תמ"ה כתב דלרבנן דחמץ מן הנקברים אם אפה בו פת אצל גחלים שכבו הפת אסורה. משמע דהיכא דהאפר אסור אמרינן ג"כ יש שבח אפר בפת ואסור גם בתנור ישן משום דגרע מזוז"ג דכיון דיש שבח אפר בפת הוה כאי' בעין וכן ביאר להדיא הש"ך ביו"ד סי' קמ"ב שם דברי הרמ"ה והרא"ש שם. אבל המ"מ והכ"מ בשם הרמ"ך בפ"ג מחו"מ פירשו דברי הרמב"ם דהא דאפה בו בחמץ את הפת אסורה מיירי דוקא כשאבוקה כנגדו. והמג"א בסי' תמ"ה סק"ה הוסיף לבאר דברי הרמ"ך דאחר שכבו הגחלי' אף דחמץ מן הנקברי והגחלת והאפר אסור מ"מ הפת מותרת משום דהוה זוז"ג תנור דהתירא וגחלת דאיסורא מה שא"כ כשאבוקה כנגדו דאז הפת אסורה. הרי מבואר דהרמ"ך סובר דהא דעצי' דאי' למ"ד יש"ע בפת גרע מן זוז"ג זה דוקא כשאבוקה כנגדו אבל לאחר שנעשה אפר אף דאפרן אסור מ"מ