מהרי"א הלוי חלק א רו

דאם נאמר שהולד הוא מן השני אנו מכחישין את הרוב לגבי ראשון דרוב הנשים הנשואות מולידין. אבל אם נאמר שהוא מן הראשון אינו מכחיש את הרוב לגבי השני דגם מן השני תתעבר אח"כ וכמ"ש. ולזה כתבו התוס' דבשהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה ליכא האי רובא. וכן במ"ש הנו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' ס"ט דשם הי' המעשה שמת הבעל וילדה אח"כ ומחמת הרינון שהי' על האשה נסתפקו אם מבעלה נתעברה או שזינתה אחר מות בעלה וגם שם לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל כיון דאיכא חששא שמא זינתה אחר מות בעלה ולא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל רק בזינתה תחת בעלה כמ"ש הב"ש סוף סי' ג'. ורק שהנו"ב שם בא להתיר מטעם דרוב נשים מתעברות והיינו דרוב הנשואות מתעברות מבעליהן ומש"ה פלפל הנו"ב שם בדברי התוס' הנ"ל דבשהתה עם בעלה כמה שנים ליכא האי רובא. מה שאין כן בנ"ד דילדה בעודה תחת בעלה וכיון דהספק הוא שמא זינתה תחתיו שפיר איכא למימר רוב בעילות אחר הבעל ולגבי האי רובא אין שום חילוק בין שהתה ולא עיברה או לא. דלעולם איכא למימר דבודאי נתעברה מרוב הבעילות שהי' עם בעלה ולא מביאה אחר' שזינתה עם הנואף. וגם בלא"ה יש להתיר בנ"ד לפימ"ש הנו"ב שם דהתוס' קאי דוקא באשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה וניהו דליכא רוב שתתעבר עוד מ"מ ליכא רוב שלא תתעבר והוי ספק השקול. אם כן בנ"ד איכא רובא דרוב נשים לתשעה ילדן דאם נאמר שהוא מן הנואף ע"כ בר שבעה הוא דבודאי אין אנו מחזיקין שזינתה מקודם כמבואר בפוסקים ביו"ד סי' א'. ובגוף דברי התוס' הארכתי בחדושי לבאר החילוק בין כאן לדף קי"ט ואכ"מ. באופן שלפענ"ד נראה שהולד כשר ואין האשה צריכה חליצה. אמנם לאשר כתב מעכ"ת כי כבר הורה בזה חכם אח' לאיסור טוב הדבר אשר ישאלו עוד את גדול אח' בזה ואם גם הוא יסכים להיתר אני אשא ואסבול עמו בהיתר האשה הנ"ל כי לדעתי העני' הדבר ברור להיתר

עתה באתי על חידושי תורתו מה שהביא בשם גדול אח' שהקשה על מה דקיי"ל דביאת חייבי לאוין פוטרת צרתה והרי בש"ס מקשה אהא דאם בעלו קנו הא אפשר לקיים שתיהן בחליצה והיכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. ומשני הש"ס דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא ע"ש. אבל היכא דאיכא צרתה דאפשר לקיים שתיהן ע"י ביאת צרתה א"כ אין עשה דוחה ל"ת ואסורה מה"ת להתייבם והיכא דאסורה מה"ת לא נפטרה צרתה כמבואר ברמב"ם פ"ז ובב"ש סי' קע"ד. ולפענ"ד לק"מ דהנה הר"ן פ"ג דכתובות הקשה על הא דשרי כלאים בציצית משום דעשה דציצית דחי ל"ת דכלאים והרי אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ותירץ דדוקא היכא דיכול לבטל את העשה בזה אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת משום דעשה דקיל דיכול לדחותה אינו דוחה ל"ת מה שאין כן בכלאים בציצית אף אם יעשה טלית של צמר מ"מ העשה הא איתי' גם בטלית של צמר ומש"ה דוחה ל"ת ומותר ללבוש גם טלית של פשתן ע"ש בדבריו הקדושים אשר הם קילורין לעינים. ולפ"ז הא דמקשה בש"ס יבמות דף כ' דיכול לקיים שניהם ע"י חליצה היינו דיכול לדחות עשה דיבום. שאם יחלוץ לה יהי' פטור מעשה דיבום. וע"ז הוצרך לשנויי דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא משא"כ אם נאמר דיכל לקיים שניהם ע"י ביאת צרתה זה אינו כלום דגם אם יבא על צרתה איכא עשה דיבום וליכא למידחי עשה דיבום ועשה דליכא למידחיי' שפיר דוחה ל"ת אף היכא דאפשר לקיים שניהם וכמ"ש הר"ן. ובזה ביארתי לנכון דברי התוס' בכתובות דף מ' שהקשו אהא דאמרינן אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל דא"כ אמאי איצטרך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא אם אמר האב לא בעינא ליתא לעשה כלל ותירצו דמ"מ מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצוותו ודבריהם אינם מובנים כלל. ולפמ"ש י"ל דכוונתם דגבי אונס אם תאמר האשה לא בעינא ידחה העשה וכמו שאמרו בגמ' מי איתי' לעשה כלל ועשה דאפשר למידחי' אינו דוחה ל"ת. משא"כ גבי כיבוד אם יאמר האב לא בעינא דהיינו שאינו רוצה שיבשל לו איכא עדיין מצות עשה דכיבוד שלא יבשל לו ורק שהל"ת יבטל אבל העשה הוא בתוקפה ובכה"ג עשה דוחה ל"ת אף דאפשר לקיים שניהם ודוק. דברי ש"ב וידידו הדוש"ת באהבה: סי' קפז ב"ה יום ג' י' אדר שני תר"ל לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החסיד המפורסים ערוגת הבושם שושלתא דיחוסא רם וגבה ונשא החכם השלם כש"ת מוה' אברהם יהושוע העשיל נ"י אבד"ק טלוסט יע"א

היום אשלמה נדרי להשיב לכבוד יקרתו בדבר ראובן שנתן טראטין לשמעון על סך שלשת אלפים רייניש וכעת טוען ראובן שהטראטין המה כולם מעיסקא היינו מהלואות הקודמים שהי' מלוה מן שמעון הי' נשאר חייב הרווחים מן ההלואות שנתן על זה טראטין וראובן טוען שלא הי' ריווח בהלואות הקודמים ורוצה לישבע ע"ז. והנה לכאורה דין זה מבואר בחו"מ סי' פ"א סעי' ל' דלדעת הראב"ד אף אם כבר נתן לשם ריוח נאמן בשבועה שלא הי' ריווח כיון שלא אמר אתם עדי ופשיטא דיכול המוחזק לומר קים לי כהראב"ד. ולא עוד אלא דאפשר לומר דבנ"ד גם הדיעה הראשונה שם מודה דע"כ לא ס"ל להבפה"ט ובעה"ת דכיון דיהיב לי' לשם רווחא לאו כל כמיני' לישבע עכשיו שלא הי' ריווח רק היכא שנתן לו מעות בעין וכמ"ש הבעה"ת שער מ"ב ח"ו דאחר מעשה נתינת המעות אינו יכול לטעון כלום משא"כ בנ"ד שנתן שטרות על הרווחים גם הבעל העטור מודה דיכול לטעון טענת השטאה וכדומה וכ"כ הש"ך שם ס"ק פ"ט ואין זה דומה למ"ש הש"ך ס"ק ע"ז שם דאם הי' לו שטר אינו נאמן לכ"ע לטעון שלא הי' שם ריווח דשם מיירי ג"כ שנתן לו הריוח במעות מזומן ויש לו שטר על הקרן דבזה אינו יכול לטעון שלא הי' ריווח דאנן סהדי דמסתמא קודם שנתן לו הריווח במזומן נתברר אצלו בברור גמור שהי' ריווח דאל"כ לא הי' נותן לו וא"כ ממילא חייב לשלם את השטר דעל השטר אין לו שום טענה. משא"כ בנ"ד שטוען על גוף השטרות שהמה היו עבור רווחים ובאמת לא הי' ריווח בזה אדרבא מבואר בש"ך שם ס"ק ע"ט דיכול לטעון טענת השטאה או טעיתי. אמנם נלפענ"ד ברור דזה דוקא בכתב יד דנאמן לטעון פרעתי ומש"ה נאמן ג"כ לומר טעיתי במגו דפרעתי כמ"ש הש"ך שם ס"ק ע"ט בטעם הדבר. משא"כ בוועקסלין הנהוגים שפסק התומים סי' ס"ט ס"ק ה' דאינו נאמן לטעון פרעתי וכן הסכימו האחרונים א"כ מכ"ש דאינו נאמן לומר טעיתי. וגם הראב"ד מודה בזה משום דכתב יד דמי לאתם עדי כמ"ש המהריב"ל שהביא הש"ך שם ומכ"ש וועקסיל דעדיף טפי כמ"ש. ובאתם עדי מודה הראב"ד דאינו נאמן לומר שלא הי' ריווח. וגם הש"ך לא נחלק שם רק בכת"י דנאמן לומ' טעיתי במיגו דפרעתי משא"כ בוופקסלין דאינו נאמן לומר פרעתי. ועי' בשו"ת ב"ח סי' ס"ז שכתב להדיא דאם נתן שטר על הריוח שוב אינו נאמן לומר שלא הי' ריוח וזה ברור. באופן שבנ"ד הדבר פשוט שראובן א"נ לומר שלא הי' ריווח ומחויב הוא לשלם הטראטין

דברי ידידו: