מהרי"א הלוי חלק א רד

לא שייך לומר עבידי לאחזוקי דיבורן מטעם שכתב התומים כיון דבשעת הגדת העדות לא נודע קורבתן בודאי דקדקו . אז בעדותן ולא נחשדו למשקרים. וגם דלפי דברי מהר"ם ארוך בסי' כ"ח סעי' ט"ו לא קיי"ל כדברי בעל העטור. ובר מן כל דין הרי הב"ד שהיו בשעת חתימתן הם יוכלו לקיים חתימת העדים. ומ"ש מעכ"ת דכיון דאין העדים עצמן ראויין להעיד מטעם עבידי לאחזוקי דיבורן שוב אינו מועיל קיומן של אחרים מטעם מפיהם ולא מפי כתבן. הפריז מעכ"ת על המדה לומר כדברים האלה אשר אין להם שחר דמבואר להדיא בסי' מ"ו סעי' ז' בהג"ה דיכולין להעיד עדות הקיום מפי כתבן. וגם מבואר שם בסעי' ל"ה וסעי' ל"ו דאף דאין העדים עצמן יכולים לקיים חתימתן מותר לקיימן ע"י אחרים גם ביתר הטעמים שכתב מעכ"ת לפסול הגט לא מצאתי בהם שורש בבר. אשר על כן נלספנ"ד ברור שהגט כשר וחלילה להרהר אחריו כנודע. דברי ידידו: סי' כפה ב"ה יום ו' עש"ק י"ד חשוון תרכ"ט לבוב. עלה והצלח. עדי כלח. ידידי שאהבה נפשי. היקר החריף השנון זית רענן מהולל ומפואר במעלות ומדות מתואר. מוה' משה ישמחה במנא נ"י

רם תודות לכבודו את אשר דיבר בפיו ובידו מלא לשלוח אלי למנחה את הספר היקר זכרון שמואל. שמה מצאתי מטעמים כאשר אהבתי. סולת נקי' בלול ביין הרקח. וטעמו כצפיחית בדבש. גם החידושים אשר שלח לי מעכ"ת בסוגי' דשליח נעשה עד ישרו בעיני מאד. איברא דגוף קושית דו"ז הגאון בעל ישועות יעקב לא ברירא לי. דאף אם נימא כדעת רבותיו של הריטב"א דהיכא דאינו חייב שבועת התורה על טענת נאנסו כגון בעבדים ושטרות וכדומה גם בטוען החזרתי פטור אף משבועת היסת דכיון דבטענת נאנסו לא הי' נשבע כלל אף שבועת היסת משום דהוי טענת שמא גם בטענת החזרתי פטור לגמרי. מ"מ הרי כתב הש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ה דכיון דצריך לישבע שבועה שאינו ברשותו אם הי' טוען נאנסו א"כ גם בטוען החזרתי היסת מיהא בפי. א"כ גם בקדושי שטר אם יש בו ש"פ ניהו דפטור משבועת השומרין משום דליכא שתי כסף לדעת הרמ"א בסי' פ"ח מ"מ איכא שבועה שאינו ברשותו וממילא גם כטענת החזרתי צריכין העדים לישבע היסת וכמ"ש הש"ך וממילא הוי מגעין בעדותן וזה פשוט. אלא אי קשיא הא קשיא אמאי חשיבי נוגעין בכסף או שטר שיש בו ש"פ הרי בש"ס קדושין דף מ"ג ע"ב אמרינן ואי אשמעינן וכו' אבל ממונא אימא מיפלג פלגי. מבואר דלא שייך חשש נגיעה רק היכא דיש הנאה לשני העדים שחלקו בהממון וא"כ היכא דליכא רק ש"פ ליכא חשש חלוקה בין העדים דפחות מש"פ לכל חד ליכא חשש נגיעה. ואם כן ליכא חשש רק שעד האח' לקח לעצמו כל הפרוטה וכיון שעד השני לא לקח כלום ממילא הוי עד המסייע ופוטר את העד השני משבועה ולא הוי נוגע כלל ולא עד הצריך שבועה וזה קושיא נפלאה. אמנם לפי מ"ש הח"מ סי' ל"ה ס"ק ג' דהיכא דע"א מועיל יותר מעד השני דמי למאי דאמרינן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד. א"כ אתי שפיר דבעינן שיועיל כל אח' לחצי עדות בפני עצמו בלתי סיוע של העד השני והכא איכא בכל אח' בפני עצמו חשש נגיעה וכל אח' מהם צריך סיוע מהעד השני ואינו מועיל גבי קדושין. ובזה נפתח לנו שערי בינה להבין דברי ר' יוסי שהביא הירושלמי דאמר ר' אבין דבקדש בכסף הם נוגעין בעדותן לאחר שתיקנו שבועת היסת אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קידשה בכסף אינו נוגע בעי וכתב הר"ן דברי ר' יוסי תמוהים דניהו דמן התורה מהימן מ"מ כיון דתיקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בפדות ופסול מן התורה. ולפמ"ש הדבר נכון דבש"ס גיטין דף י' ת"כ קאמר הש"ס דמש"ה כשר גט אשה שיש עליו עד כותי משום דעידי הגט אין חותמין זה בלא זה ואי לאו דכותי חבר הוי לא מחתים לי' מקמי' והקשו בתוס' דא"כ כל השטר מתקיים אפומא דישראל דחתים בסוף. ותירצו דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגרי אמת הן פ"ש. מדבריהם למדנו דהיכא דליכא רק פסול מדרבנן על פד האח' והעד השני מועיל להכשירו גם מדרבנן בזה לא אמרינן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. והנה כבר נודע דעד הצריך שבועה אינו פסול רק מדרבנן כמ"ש הח"מ שם. ומעתה הכי קאמר ר' יוסי דאף בקדשה בכסף שיש בו ש"פ מ"מ לא הוי נוגעין בעדותן דכיון שהאמינתו תורה היינו דמה"ת עד הצריך שבועה כשר א"כ ממילא פטור מן השבועה ע"י העד השני המסייע לו וכיון דאין בו רק ש"פ אין חשש נגיעה רק לאח' מהם והוי השני עד המסייע דפוטרו משבועה וכמו שהקשיתי לעיל ואין לומר כיון דעד זה צריך סיוע מהעד השני מיפסל מטעם נפיק נכי ריבעא וכו' כיון דליכא רק פסול דעד הצריך שבועה דהוא פסול דרבנן ובפסול דרבנן לא איכפת לן מה דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא כמ"ש התוס' ודוק היטב. לרב טרדותי העצומור והרבות לא אוכל להאריך. דברי ידידו הדוש"ת באהבה: סי' קפו ב"ה יום ה' ח"י שבט תר"ל לפ"ק לבוב יצו ד' את הברכה לכבוד ש"ב וידידי הרב החריף השנון זית רענן יקר רוח איש תבונה. קנה חפמה קנה בינה כש"ת מוה' פישר ברייפסאן נ"י

מכתב שאלתו הגיעני באח' ששהה עם אשתו פשר שנים ולא ילדה ואח"כ נתעברה וילדה בת בחודש ניסן ובחודש תשרי הקודם בין כסא לעשור יצא קול דלא פסיק על אותה אשה שזינתה תם אח' שהי' פועל בבית בעלה ובאו עדים והעידו בב"ד שראו דברים מכוערים דהיינו בסוף אלול כימי הסליחות בעת שהלך בעלה באשמורת לסליחות נשאר הפועל עם האשה בביתה ולא הלכו לביהכנ"ס והי' תמוה להעדים. על זה. ותיכף אחר הסליחות הלכו לראות ובאו אחרי הדלת והדלת הי' סגור וראו דרך סדק שהפועל הנ"ל הלך ממקום מטתה של האשה הנ"ל למטה שלו. ושאלו הב"ד להעדים למה הי' לכם לתמוה ע"ז שלא הלכו לסליחות. והשיב אח' מהעדים שהוא שכן שלהם וראה עוד קודם לזה בקיץ דברים מכוערים בין הפועל והאשה ואח"כ ילדה האשה בת בניסן והחזיק הבעל את הבת לבתו כדרך כל הארץ ודר עם אשתו עוד אחרי כן שלש שנים רק מחמת שהעם ריננו אחריה והי' ביניהם קטטות ומריבות הלך אל הב"ד לגרשה. והמסדר הגט לא ידע מהמעשה הנ"ל ורצה לעשות שלום ביניהם וסיפר לו הבעל המעשה ואמר שאינו רוצה בשום אופן שכמעט מבורר אצלו שהמעשה אמת כי היא בעצמה אמרה לו שהעולם אומרים שיותר טוב להוליד ממזר מלישאר בלא בנים וגם האשה אמרה בפני המסדר שהעולם אומרים כן. ואחרי שנתגרשה לקחה האשה את הבת לה והאיש נשא אשה אחרת ושהה עמה ג' שנים ומת בלא בנים. וכעת נפשו בשאלתו אם האשה צריכה חליצה. מקור הדברים הוא בש"ע אעה"ז סי' ד' סט"ו א"א שיצא עלי' קול שזינתה והכל מרננין אחרי' און חוששין לבני' שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולין בבעל והרמ"א שם כתב דאפילו אם ראו אותה מנאפת פעם אחת בני'