מהרי"א הלוי חלק א קצט

קטלנית הוא דוקא למאן דקפיד קפדינן בהדי' דייק כן מדאמרינן לא תנשא וס"ל להרמב"ם לא תצא וקשיא לי' להרמב"ם אמאי לא תצא והא חמירא סכנתא מאיסורא וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש דלא שבקינן לי' דבכלל שופך דם האדם הוא. ומזה דייק הרמב"ם דאיסורא דקטלנית הוא רק למאן דקפיד ומש"ה לכתחלה לא תנשא דכיון דבא לישאל לב"ד א"כ נראה מזה שהוא מקפיד ע"ז וקפדינן בהדי' אבל אם כבר נשא אם כן נראה מזה שאינו מקפיד ומש"ה לא תצא ע"ש. ובנ"ד לא יצאה השאלה מאתו והוא אינו חושש כלל לדבר הזה. זולת כי א' מצדיקי הזמן אמר לו כי יש בזה חשש ע"פ דתה"ק וכיון דהשואל בעצמו אין מקפיד לא קפדינן בהדי' לדעת הרמב"ם ז"ל אשר על כן מכל הלין טעמי הנ"ל נלפענ"ד כי אין בזה בית מיחוש ויוכל לישא האשה הזאת יראה זרע יאריך ימים וכמ"ש התה"ד בתשו' כי עינינו הרואות הרבה פעמים שנשאת לבעל השלישי ומאריכים ימים ומולידים בנים ובנות. דברי ידידו: סי קפא ב"ה יום ג' ט' אדר תרכ"ט לבוב

לכבוד ידידי שאהבה נפשי. הרב המאוה"ג החריף ובקי המופלג בתורה ויראה בהר ד' יראה ידין ויורה כדת של תורה כקש"ת מוה' שלום פינילים נ"י ראב"ד בעיר טיסמניץ יע"א

מכתבו הגיעני ושמחתי לשמוע משלומו ושלום תורתו אשר שדר לן חורפא והקשה קושיא חמורה בהא דכתב הט"ז סי' קפ"ט ליישב דברי הטור שכתב דאם קנה הנפקד הפקדון של המפקיד ונתכוין לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו לא קנה. וכתב הט"ז הטעם ע"פ דברי הרשב"ם ב"ב דף פ"ד דרשות הנפקד הוא נקנה למפקיד. וגם המהרי"ט בתשו' ח"א סי' ס"ה פלפל בזה הרבה. וע"ז תמה מעכ"ת דזה דבר מבואר להדיא ברמב"ם פ"ג מזכי' ובטור וש"ע סי' רמ"א בלי חולק דמי שנתן פקדון שלו להנפקד קנה מיד בלי קנין. אם כן בחנם טרחו אבות העולם בזה. גם הקצו"הח והנתיבות פלפלו בדברי מהרי"ט והט"ז הנ"ל. ולא הרגישו כי הוא דין מבואר בש"ע. וגם אנכי הרגשתי בזה זה כמה שנים. ואחרי אשר עיינתי בזה ראיתי כי גם בלאו הכי דברי הט"ז צ"ע. דמה ענין דינו של הטור לדין הרשב"ם. דהרשב"ם מיירי במכר המפקיד פירותיו לאחר ולזה שפיר קאמר כיון דחצר הנפקד הוא נקנה למפקיד והיינו למדוד ולמכור שם פירותיו. אבל פשיטא דאין להמפקיד רשות להקנות החצר אל הלוקח כיון דבאמת אין גוף החצר שלו. א"כ במה יקנה הלוקח כיון דאין להמוכר שהוא המפקיד רשות בחצר רק תשמיש שהרשהו הנפקד להניח שם חפציו וכיון שמכר החפצים תו אין לו שום רשות ותשמיש בחצר וכיון שאין להמוכר שום רשות בחצר מכ"ש שאינו יכול להקנות החצר להלוקח שהוא איש נכרי לגמרי משא"כ בנדון של הטור והט"ז שהמפקיד מוכר פירותיו להנפקד. אם כן מה לנו בזה שרשות הנפקד נקנה למפקיד מ"מ הרי לאחר שמכר חפציו חזר הרשות להבעה"ב דהיינו הנפקד ותיקני לי חצרו. והנלענ"ד בזה דהנה בהא דכתב הש"ך סי' ר"ב סק"ג לדעת הסוברים דאף בצבורין בעינן גם כן שיאמר אגב דהיינו אף בחצר המשתמר והא דלא קני מטעם חצר דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו מה שאין כן הכא דחצרו ומתנתו באים כאח'. ותמהו כל האחרונים דבש"ס גיטין מבואר להדיא דגיטה וידה באים כאח'. ולפענ"ד נראה בזה דבר נכון דבש"ס ב"מ פ"ק איכא פלוגתא אי חצר משום ידה איתרבאי אי משום שליחות איתרבאי. ומעתה י"ל דסברת הש"ך אי אמרינן חצרו וקנינו באים כאח' או לא. תלוי בהך פלוגתא אי חצרו משום ידו או משום שליחות דאם נאמר דקנין חצר אנו למדין מתורת יד אם כן קודם שאדם קונה בידו אינו צריך לעשות שום דבר רק תיכף שחברו נותן בידו הוא קונה אם כן גם בחצר שהוא מתורת יד אף שהחצר לא הי' שלו מקודם רק בבת אחת בא לו החצר והדבר הנקנה על ידו גם כן קונה. אבל אם נאמר דחצר הוא מטעם שליחות ולעולם לא מצינו קנין על ידי שליח כי אם שמקודם הוא עושה את חברו להיות שלוחו ואח"כ קונה לו השליח את הדבר. א"כ גם בחצר שהוא מטעם שליחות בעינן גם כן כה"ג שמקודם הוא עושה את החצר להיות שלוחו ואח"כ קונה לו חצרו. וא"כ ממילא א"א לומר חצרו וקנינו באים כאח' כיון דבעינן שיהי' החצר שלו מקודם כדי שיחול עליו שם שליחות דכל זמן שלא הי' החצר שלו לא הי' עדיין שלוחו. והנה כבר נודע דחצר דאיתתא לד"ה משום ידה איתרבאי ובחצר דגברא דעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים דמשום שליחות איתרבאי. וא"כ מיושבים היטב דברי הש"ך הנ"ל דבש"ס גיטין שפיר אמרינן דגיטה וידה באין כאח' כיון דחצר דאיתתא הוא משום ידה ומש"ה מועיל אף בבאין כאח'. אבל הש"ך דמיירי בחצר דגברא דהוא מטעם שליחות ובעינן שיהי' שלוחו קודם שיקנה ומש"ה שפיר כתב הש"ך דבעינן דוקא שיהי' החצר שלו מקודם ולא אמרינן חצרו וקנינו באין כאח'. ומעתה מיושבים גם דברי הט"ז הנ"ל. דשפיר כתב דלדעת הרשב"ם דחצר הנפקד נקנה למפקיד א"כ אף במכר המפקיד להנפקד לא קנה דכיון דקודם שמכר נקנה הרשות להמפקיד כך עתה בשעת המכירה חוזר הרשות להבעלים וכיון דחצר דגברא הוא מטעם שליחות ובענין שיהי' שלוחו קודם הקנין וכאן הי' החצר קודם הקנין של המפקיד לדעת הרשב"ם ומש"ה לא קנה. ומיושב בזה ג"כ קושית המהרי"ט בתשו' סי' ס"ה ע"ש. ובהכי מיושב קושית המחנה אפרים מהא דבא עלי' ואח"כ נתן לה דמוקמינן בקאי בחצרה והרי כיון שהי' עומד בחצרה קודם הנתינה א"כ נקנה החצר להבועל שהוא המפקיד לדעת הרשב"ם ובכה"ג לא קנה לה חצרה לפי דברי הט"ז. וגם מה שהקשה בקצה"ח מהא דקדשה בפקדון ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ש"פ מקודשת והרי בכה"ג לא קנתה כלל הפקדון כיון דנקנה הרשות להמפקיד כמ"ש הט"ז. ולפמ"ש ניחא דשאני התם דהוי חצר דאיתתא דאיתרבאי משום ידה ומש"ה אף שהרשות הי' נקנה עד עכשיו להמפקיד מ"מ כיון שעתה מקנה לה את החפץ ממילא גם גוף הרשות חוזר לה ושפיר היא קונה משום ידה ואמרינן חצרה וקנינה באין כאח' משא"כ בחצר דגברא דהוא מטעם שליחות דלא אמרינן בזה חצרו וקנינו באים כאח' וכמ"ש הש"ך משום דבעינן שיהי' שלוחו מקודם שפיר כתב הט"ז כיון דעד עכשיו הי' הרשות של המפקיד אין הנפקד קונה דבחצר דגברא לא אמרינן חצרו וקנינו באים כאח'. עוד נלפענ"ד ליישב דברי הט"ז הנ"ל דמה איכפת לן מה שחצר הנפקד נקנה למפקיד כיון שעתה חוזר להנפקד החפץ וגם הרשות וכמו שהקשיתי. והנ"ל דהנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים בהא דבעינן שיהי' החצר משתמר לדעתו אי בעינן דוקא שיהי' משתמר לדעת המקבל או סגי במשתמר לדעת הנותן וא"כ י"ל דהיכא שהי' החצר עד עתה נקנה להמפקיד רק שעכשיו מקנה לו החצר והחפץ ביחד אם כן עד עכשיו הי' משתמר לדעת המוכר ומש"ה לא מהני. ובזה מיושב קושית מעכת"ה מסי' רמ"א דמיירי במתנה דסגי במשתמר לדעת הנותן כיון דנותן בעין יפה כמ"ש בעיר שושן הובא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק ל"ו. משא"כ הט"ז סי' קפ"ט דמיירי במכר דבעינן משתמר לדעת הלוקח לדעת הע"ש. וכיון שהי' הרשות של הנפקד נקנה להמפקיד מיקרי משתמר לדעת המוכר ודוק היטב. דברי ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת באהבה

סי קפב ב"ה יום ד' ד' טבת תר"ל לפ"ק לבוב

שלמא וחייא מן שמיא. לכבוד ש"ב ידיד נפשי.