מהרי"א הלוי חלק א קצד

דלא הי' לכהן שום חלק בנכסי הגר ואפ"ה צריך ליתן קרן וחומש לכהן לכפרה על חטאתו אשר חטא. אבל לפי פרושי נכון מאד דהוי ס"ד לחייב באוכל טבל הואיל והפסיד את הכהן את התרומה שהי' נוטל והוי מזיק לכהן ולזה שפיר ממעט משום דאין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. ולא מקרי ממונא דכהן כלל קודם הפרשת התרומה ואין כאן מזיק. ואפשר דזה כוונת רש"י במ"ש אין לך בהן אלא משעת הרמה ה"ג לי' בתוספתא. ומעכת"ה הקשה דמה בעי רש"י בזה. ולפמ"ש ניחא דעיקר קושית הגמ' על רב חסדא הוא רק מזה דאל"כ היינו יכולין לפרש הברייתא לענין כפרה וממילא לק"מ על ר"ח דגזה"כ לחייבו משום כפרה ולא פליג ר"ח על זה. אבל מדגרסינן בתוס' אין לך וכו' מזה מוכח דהברייתא מיירי לענין חיוב ממון ושפיר פריך לר"ח כנלפענ"ד. ומה שהביא מעכת"ה מדברי הרמב"ם פ"א ממעשר הל"ה ודברי הש"ע סי' של"א סעיף ה' שכתבו אע"פ שחייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהם. לפענ"ד גם שם כוונתם כמ"ש דאף שחייבין מיתה מ"מ חיוב תשלומין ליכא והיינו משום מזיק. ומ"ש מעכת"ה דלפי מה שפסק הרמב"ם דלפי דמים משלם ליכא שום נ"מ אם חייב באוכל תרומה בשוגג משום מזיק כיון דבלא"ה חייב משום כפרה. לפענ"ד נראה דיש נ"מ באכל תרומה בשוגג ומת דמשום כפרה אין היורשין חייבין לשלם דאין כפרה למתים. אבל משום היזק ממונו של כהן חייבין היורשים לשלם למ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים או כשעמד בדין. ועי' פ"ד דערכין ופ"ד דב"ק ובסוף ב"ב. עוד יש נ"מ אם ממשכנין אותו דמשום כפרה אין ממשכנין אותו כמו חייבי חטאות ואשמות משא"כ משום מזיק ואין להאריך. במה שפלפל מעכת"ה בחכמה בהא דנחלקו אא"ז התב"ש והפרמ"ג אם מותרת הריאה שצימקה וחזרה לברייתה ע"י שריית מעל"ע או אסורה מטעם כבוש. יפה כיון בכל מה שכתב שם ואין להוסיף על דבריו הנאמרים באמת וכהלכה. דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה ואהבת עולם: ס' קעו ב"ה יום ד' תענית אסתר תר"ל לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ש"ב וידידי הרב החריף השנון זית רענן המופלג בתורה ויראה החכם השלם אוצר בלום. כש"ת מוה' יקותיאל שור נ"י

מכתבו הגיעני. והאמנם טרדות רבות סבבוני מנוחה הדריכוני. ובעוה"ר פגעי הזמן נחתו בי מראשי ומזרועי קלני בכל זאת למען חבתו וחבת הוריו הרבנים יחי' לקחתי מועד לעיין בדבריו היקרים ומצאתי נופש לנפשי עשה לי מטעמים כאשר אהבתי ומד' אשאל עזר לבל יצל מפי דבר אמת ולא אכשל בדבר הלכה ח"ו. ותורף שאלתו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר שעזבה אותו אשתו ליסע לבית אמה באחד הכפרים ובהיותה שמה הרתה לזנונים וילדה ילד. וכעת רצון האשה לשוב לבעלה ומענה בפיה כי אנוסה היתה צעקה בכפר ואין מושיע לה. ומעכ"ת פתח בהיתרא. דכמו דמתירין באישות דאורייתא משום ס"ס כמבואר בסוגי' דפ"פ ה"ה באשת חרש דקידושין דרבנן מתירין מכח ספק אחד שמא באונס או ברצון וספיקא דרבנן לקולא. ואחר כך דחה מעכ"ת וכתב להוכיח מדברי התוספתא דאונס חשיב מיעוט לגבי רצון ורק היכא דאיכא ספק אחר דמיחשב כפלגא מצרפינן מיעוטא דאונס לגבי פלגא והוי רובא משא"כ בנ"ד דליכא רק ספיקא דאונס לחוד דניהו דליכא רק איסור דרבנן לא מהני משום דאין הספיקות שקולים דאונס הוי מיעוטא לגבי רוב דרצון ודבריו נכונים

ואנכי אמרתי בזה לבאר דברי הרי"ף ז"ל שכתב וה"מ באשת כהן דליכא אלא חד ספק ספק תחחיו ספק אין תחתיו ולא מצית אמרת את"ל תחתיו ספק מוכ"ע ספק דרוסת איש דמוכ"ע פתחה סתום. א"נ באשת ישראל שקיבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג"ש ויום אחד. והדבר יפלא מדוע הביא הרי"ף הך קושיא דספק מוכ"ע בין שני התרוצים שבגמ' ואמאי לא המתין בקושי' זו אחר שני התרוצים ולהקשות על שניהם דאיכא ספיקא דמוכ"ע דהא גם באשת ישראל פחותה מבת ג"ש קשה ג"כ קושי' זו אמנם לפי דברי מעכ"ת הדבר נכון מאוד. די"ל דגם הרי"ף ידע מזה דמוכ"ע לא שכיח כמ"ש הר"ן שם בשם הירושלמי אלא דאפ"ה שפיר קא קשי' לי' דאשת כהן דאיכא ספק תחתיו ספק אין תחתיו א"כ סמוך מיעוטא דמוכ"ע לפלגא דאינו תחתיו והוי רובא להיתר אבל באשת ישראל פחותה מבת ג"ש דליכא ספיקא דאינו תחתיו כיון דבתולי' חוזרין רק ספיקא דאונס לחוד א"כ לק"מ דהוי ספק דמוכ"ע דהא שני הספיקות לא שכיחי ספק אנוס ל"ש ומוכ"ע ל"ש. ופשיטא דכה"ג ל"ה ס"ס ומש"ה לא קשיא לי' להרי"ף רק על תירוץ ראשון באשת כהן. ובזה אפשר לומר בהא דכתבו המפורשים בטעמו של הרמב"ם שדחה מהלכה הא דאמרינן ביבמות דפתוי קטנה אונס הוא וכתבו דהרמב"ם סמך על סוגי' זו דהא גם באשת ישראל פתותה מבת ג"ש איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא נתפתתה בעודה קטנה דמותרת לבעלה משום דהוי כאונס ע"ש. ובאמת דא משום הא לא אריא ול"ה לי' להרמב"ם לדחות גמרא ערוכה משום הך קושי' דהא התוספת הקשו כן ותרצו דזה לא חשיב ס"ס דשם אונס חד הוא ע"ש. אמנם לפמ"ש י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מדברי הרי"ף הנ"ל דלא הקשה מספיקא דמוכ"ע בפחותה מבת ג"ש משום דשני הספיקות ל"ש וכמ"ש. ואם נאמר דפתוי קטנה אונס הוא עדיין קשה גם באשת ישראל פחותה מבת ג"ש דהא איכא ס"ס ספק שמא נתפתתה בעודה קטנה דמותרת לבעלה משום דהוי כאונס וספק מוכ"ע ואף דמוכ"ע לא שכיח מ"מ הספק השני הוא כפלגא ופלגא דדוקא ספק שמא נאנסה שפיר י"ל דקול יש לאנוסה ומדליכא קלא חשיב כמו מיעוטא כמ"ש התוספת דף ט' שם. משא"כ בקטנה דזינתה ברצונה ורק שדינה כאנוסה משום דפתוי קטנה אונס הוא א"כ ליכא קלא וחשיב שפיר כפלגא וסמוך מיעוטא דמוכ"ע לפלגא ואיכא רובא להיתר. ומדלא הקשה כן הרי"ף מספק דמוכ"ע רק באשת כהן ש"מ דלא ס"ל הא דפתוי קטנה אונס הוא ותו ליכא להתיר רק משום ספק נאנסה ומש"ה ליכא לאסמוכי' לי' ספיקא דמוכ"ע משום דשני הספיקות לא שכיחי. ומש"ה לא הקשה הרי"ף ספיקא דמוכ"ע רק באשת כהן. ובהכי מיושב קושיות הר"ן שם לשיטת הרי"ף דלדבריו יקשה הא דמשני הגמ' לא דקא טען טענת דמים דבטענת דמים תו איכא ספיקא דמוכ"ע והוי ס"ס. וע"פ האמור יש לומר דהנה רש"י פי' במשנה הא דאמרינן שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד דמתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול ויבואו עדים וביארו בתוספת שם דהיינו כיון דבאשת כהן או באשת ישראל פחותה מבת ג"ש נאמן לאוסרה עליו מש"ה תקנו גם בשאר נשים משום שמא יבואו עדים ע"ש. וא"כ י"ל לדעת הרי"ף דמשום אשת ישראל פחותה מג"ש לחד תקנו לכל הנשים לישא ברביעי דתו ליכא ס"ס משום דהשני הספיקות אונס או מוכ"ע שניהם ל"ש ולא קשיא לי' להרי"ף רק בהא דאמרינן בגמרא בההיא דנאסרת בטענת פ"פ באשת כהן דשם שפיר איכא ס"ס דספק דאינו תחתיו הוי פלגא וסמוך מיעוטא דמוכ"ע לפלגא אבל ממתניתין לק"מ דיש לומר דהתקנה היתה משום פחותה מבת ג' שנים דשם ליכא ס"ס ודו"ק היטב

אמנם באמת לפענ"ד בנ"ד הדבר פשוט להתיר לסמוך על דעת רבינו יונה ורוב הפוסקים דבאומרת נאנסתי