מהרי"א הלוי חלק א קצג

וקונמות מפקיע מידי שיעבוד כזה ואפ"ה אין הנדר חל וע"כ משום דאלמוהו לשיעבוד הבעל וה"ה לשיעבוד האשה כמ"ש הר"ן ושפיר פריך דאין יכול לאסור עלי' מזונות משום דאלמוהו לשיעבודה. וזה נכון מאוד בס"ד. ועכ"פ כבר הוכחתי דאין הנדר והשבועה שאסרו אנשי העיר כלום ועיין בסי' רל"ו סעיף ב' דמי שנשבע להרע לחבירו אינו כלום. ומ"מ נכון הדבר כי ישבו ב"ד של ג' מעיר אחרת להתיר החרם והשבועה והנדר וגם אם נשבעו הרבה אנשים ביחד דמבואר בסי' רכ"ח סעיף כ"א בהג"ה דזה מיקרי ע"ד רבים מ"מ מועיל ההתרה דזה מיקרי דבר מצוה דהוי צרכי הרבים ועיין בבאה"ט שם ס"ק מ"ה. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: סי' קעד ב"ה אור ליום ה' ד' דחנוכה תרמ"ד לפ"ק לבוב

הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידיד נפשי ולבי. הרב הגאון החריף ובקי המפורסם לתהלה מאד נעלה. החסיד והעניו. חכמתו תאיר פניו כש"ת מוה' יחיאל מאיר הלוי נ"י ראבד"ק בוטשאטש יע"א

מכתבו הגיעני אשר ביקש ממני לחוות דעתי העני' ע"פ דתה"ק בדבר אשר נשתדך עבור בנו ונגבל זמן הנשואין. וכבר עבר יותר משנה אחר הזמן. ומחו' נ"י מדחה אותו מדחי אל דחי ונודע למעכת"ה בבירור כי הכלה ממאנת בהחתן. ורצון מעכת"ה להתיר הקשר כי עד כמה לתעגן בנו. וגם אחרי אשר עמדו לד"ת לפני הרב אבד"ק סקאלא וגם אחרי כן לפני בוררים מראין הדברים כי עיקר כוונת מחו' בהשמטות למען יהי' נראה שהעיכוב מצד מעכ"ת ויהא פטור מהקנס ויתר הטענות של מעכ"ת עליו. זהו תורף דבריו

הנה כבר נודע מחלוקת הט"ז והנקה"כ ביו"ד ס"ס רל"ו באיש ואשה שנשבעו לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין ואירע לאחד מהם אונס באותו זמן דדעת הט"ז דהשני מחויב לקיים שבועתו כיון דהשני לא העביר הזמן רק מחמת אונס אבל אם עיכב השני במזיד גם חבירו פטור מהשבועה. והנקה"כ שם סובר דגם אם נאנס אפ"ה פטור השני מהשבועה. וכעין זה כתב הש"ך בחו"מ סי' כ"א סק"ג. מיהו סיים שם בנקה"כ דכל זה אם הי' הדבר בדרך תנאי דהיינו שנשתדכו על מנת שיהיו הנשואין בזמן המוגבל אבל בתנאים שלנו דהשידוך נעשה בסתם ואח"כ מפרשין זמן הנשואין אם ארעו אונס צריך חבירו לקיים השידוך ע"ש. ומשמע מדבריו דדוקא בארעו אונס אבל אם מדחה הזמן במזיד פטור השני מהשבועה. והדבר מוכרח לומר כן דהרי הנה"כ שם ביאר דברי הרמ"א שנשתדכו בסתם ואח"כ קיבלו חר' לינשא לזמן קבוע דהיינו כעין תנאים שלנו ואפ"ה מבואר להדיא במחבר ורמ"א דאם העביר המועד בלא אונס פטור השני מהשבועה והיינו ממש נ"ד

ובגוף הדבר המבואר בש"ע ס"ס רל"ו שם דשנים שנשבעו ועבר אחד על השבועה השני פטור לפיכך איש ואשה שנשתדכו וקיבלו חר' לינשא לזמן קבוע והעביר המועד פטור השני מהשבועה ע"ש. מדכתב לפיכך משמע דשני הדינים תלוים זה בזה. ולדעתי העני' אפשר דגם אם נאמר דבשנים שנשבעו זל"ז ועבר האחד מ"מ מחויב השני לקיים שבועתו אבל בשנים שנשתדכו אם עבר האחד לכ"ע השני פטור. וטעם הדבר דהרי אלו לא הי' כאן שבועה וח' רק נתקשרו יחד בשיעבודין וקנסות כמו שמבואר באהע"ז סי' נ' סעיף ו' בודאי הדבר פשוט דאם לא קיים אחד מהם פטור השני מהשיעבודין וגם אם עבר האחד מהם באונס ג"כ הוא פטור דהאיך נוכל לחייבו בקנס היכא שהמניעה הוא מצד השני. וגם החולקין על הש"ך בחו"מ סי' כ"א שם נראה דמודו בזה. וא"כ גם השבועה בזה אינה כלום דכל שפטור מצד הדין פטור גם מהשבוע' כמבואר בחו"מ סי' ע"ג סעי' ז' בהג"ה. מיהו באמת הא ליתא דדוקא בנשבע לשלם דעיקר השבועה הי' לשלם בזה אמרינן דהיכא דפטור מהחוב פטור גם מהשבוע'. משא"כ שם בסי' רל"ו דהשבועה אין לה שום שייכות עם חיובי ממון לעולם השבועה והח' בתוקף ולכן הוצרכו המחבר והרמ"א לומר דבשביל שעבר חברו על השבועה נפטר גם הוא. וממילא יש מקום לחלק בין אם עבר חבירו על השבוע' באונס או לא כמ"ש הרמ"א שם. ומעתה י"ל דבר חדש דבתנאים שלנו שכתבו המהרי"ו והט"ז ס"ס רל"ו לענין חרם הקדמונים דאם נותן את הקנס פטור מן הח'. וכ"כ הב"ח בחו"מ ס"ס ר"ז ע"ש. וגם לענין הח' הנאמר בפירוש בהתנאים דעת הסמ"ע סי' רמ"ה דאף שכתב והקנס לא יפטור וכו' אין הח' חל. וגם בלא"ה בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח שדא בי' נרגא בח' הנאמר בהתנאים מאחר שהוא ח' בכתב ע"ש שהאריך. ולענין ח' הקדמונים הכל מודים דאם נותן הקנס נפטר מהחרם וא"כ ע"כ דעיקר הח' הי' על נתינת הקנס. וכיון שחבירו עבר והעביר המועד גם אם נאמר שהי' באונס מ"מ לא יעלה על הדעת לומר לחייב אותו בקנס בשביל שנאנס חבירו. וכיון שפטור מהחיוב פטור גם מהשבועה כמבואר בחו"מ סי' ע"ג סעיף ז' בהג"ה וזה נכון מאד בס"ד. מיהו בנ"ד אין צריך לכל זה מאחר שמחו' העביר הזמן במזיד פשיטא שאין על מעכת"ה לא ח' ולא שבועה ורשות בידו לעשות שידוך אחר. וגם הט"ז ס"ס רל"ו שם שכתב דהגבלת זמן הנשואין אינו עיקר הזיווג היינו דוקא אם עבר הזמן מחמת אונס אבל אם העביר הזמן במזיד השני פטור לגמרי מהשבועה כמ"ש הט"ז שם להדיא. דברי ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת בלונ"ח

סי' קעה ב"ה יום ג' ג' טבת תרל"ד לפ"ק לבוב. החיים והשלום וכל טוב. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם לתהלה מאד נעלה. בכתם פז לא יסולה. ירא ד' מרבים. כקש"ת מוה' דוד מאיר פריש נ"י אבד"ק ברעזאן יע"א

יקרת מכתבו הגיעני לנכון. ואם כי מעולם אין דרכי בזה לחזור על הראשונות וליישב את דברי ובפרט בדברי פלפול. יצאתי היום מגדרי למען רוב אהבתי אליו ובאתי בידים שניות להשיב על השגותיו עלי. במ"ש במכתבי הראשון בביאור דברי הגמ' חולין דף ק"ל דבעה"ב שאכל פרותיו טבלים שפטור מן התשלומין ופרשתי דהיינו שפטור מטעם מזיק ממון כהן דהיינו התרומה דפתיך בהטבל דאין לומר דפטור משום כפרה כדין אוכל תרומה בשוגג דזה פשוט דכל זמן שלא נקרא עליו שם תרומה א"צ כפרה. וע"ז כתב מעכת"ה דקמ"ל אף דגם על טבל חייב מיתה בידי שמים כמו על תרומה אפ"ה אם אכל טבל לא מיחייב קרן וחומש. וזה חימה דמלבד דמהיכי תיתי לחייב בטבל קרן וחומש דקרא כתיב ואיש כי יאכל קודש וטבל לא איקרי קודש. ואדרבא אם באנו לחייב בטבל משום כפרה לזה צריך קרא אבל לפטור בטבל לא צריך קרא. ועוד דאם נאמר דהוי ס"ד לחייב בטבל קרן וחומש משום כפרה א"כ היכי ילפינן לפטור מדדרשינן אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ומה ראי' הוא זו ניהו דאין לכהן שום זכות בהטבל רק לאחר הפרשת התרומה מ"מ כיון שעבר עבירה שחייבין עלי' מיתה בי"ש צריך להביא כפרה קרן וחומש לכהן. דהרי בגוזל הגר דפשיטא