מהרי"א הלוי חלק א קצב

הש"ס מהלכין זה אצל זה דהואיל וקיים זה מה שכתוב בזה א"כ הוקש כבודו לארון הקודש וזכור אני מה שראיתי בילדותי ספר אחד אשר מחברו הי' מתלמידי הרשב"א ונקרא ן' שועיב חיבור על התורה וכתב שם בפ' ויחי כי בזיון גדול הוא להמת לשאת אותו בסוסים והביא ראי' מדכתיב במלכים ובדה"י גבי אמצי' מלך יהודה אחרי שסר מן ד' ומת כתיב וישאהו על הסוסים וכתב הרד"ק דהיינו מרכבה של סוסים משמע שהי' מתכונין לבזותו עבור רשעו ולזאת לא נשאוהו בכתף רק בסוסים ע"ש. גם מה שכתבתם אשר בהחבורה הישנה מחמת שהי' לוקחין דמי הקבורה הוצרכו לילך ולקבץ מעות עבור המת ומחמת זה היו מלינין אותו לפעמים. הנה גוף הדבר לקבל מעות עבור המת הוא בזיון למת כמבואר בש"ס סנהדרין דף מ"ח ועי' ברש"י שם ד"ה לאו מלתא הוא ומכ"ש כשמלינין אותו שהוא איסור תורה כמבואר בסנהדרין דף מ"ו ע"ב ובזוהר הקדוש האריך מאד בחומר האיסור הזה ר"ל. ואין זה הלנת המת לכבודו. כיון שמלינין אותו כדי לקבץ מעות עבורו לתת להחברה וזה הוי לבזותו וכמ"ש. ומעתה נבא לענין דינא הנה מקור הדברים היא בש"ע או"ח סי' קנ"ג דמי שהי' בביתו בהכ"נ ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו לבית אחר והוא מדברי מהרי"ק שורש קי"ג והביא ראי' לזה. מהא דאמרינן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. ומזה למד המג"א שם ס"ק מ"א דהיכא שיש חבורות ממונות לקבור מתים צריך ליתן להם כמנהגם. ועי' בא"ר שם שהביא מעשה שבשעה שנפטר רבינו בעל עוללת אפרים ורצו תלמידיו להתעסק בו ואנשי החבורה מיחו בידם כי הוא זכותם ושלחו לשאול את רבינו בעל השל"ה ואמר שהדין עם אנשי החבורה ע"ש אמנם בכל זה כבר כתב המג"א שם ס"ק מ"ט והא"ר בשם הראב"ח דאם יש טעם גדול מותר ליקח מאתם המצוה וכאן לפי דבריכם יש בזה בזיון המת וכמ"ש. אמנם לפענ"ד נראה בזה דבר חדש. כיון דיסוד הדבר שאסור ליקח המצוה ממי שזכה בה מקורו הטהור נובע מהא דאמרו בש"ס גיטין מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום וכמ"ש המהרי"ק שם והרי בהא דאמרו בגיטין דף ס"א שם גבי מציאת חש"ו דיש בהן גזל מפני דרכי שלום ר"י אומר גזל גמור ואמר ר"ח שם דנ"מ להוציאו בדיינים דהיינו דלת"ק דאין כאן רק מפני דרכי שלום דוקא לכתחלה אסור לנוטלה מהם אבל אם בא אחד ונטלה אין מוציאין ממנו ע"ש והכי קיי"ל.. וא"כ אני אומר שכל פלפולו של מהרי"ק והבאים אחריו הוא דוקא באחד שזכה מכבר במצוה וחבירו רוצה ליקחה ממנו ובאין לדון בזה י"ל דמפני דרכי שלום יש בזה גזל מדבריהם ואסור ליקח ממנו המצוה. ומשא"כ בנידן דידן שכבר זכו החבורה חדשה ועוסקים בזה כמה חדשים אף אם נימא שלכתחילה שלא כדין עשו בזה מ"מ אם כבר זכו בזה אין מוציאין מאתם. וכמ"ש דכל היכא דליכא רק מפני דרכי שלום אין מוציאין בדיינין וזה נכון מאד. ואפשר שזה טעמו של הכנה"ג שהביא המג"א סי' שס"ו ס"ק ח' שאם כבר נתנוהו העירוב בבית אחר אין מוציאין ממנו ע"ש ודו"ק. וגם בלא"ה כתב המג"א שם להדיא דאם הראשון לוקח המעות עבור המצוה והשני עושה בחנם מותר ליקח מאתו המצוה. וגם יש כאן טעם גדול כי החבורה החדשה ישאוהו בכתף ולא בעגלות והמה נזהרין מבלי להלינו ולזאת אין כח ביד החבורה הישנה למחות בידם אמנם כאשר ירצו להסתפח להחבורה החדשה חובה עליכם מפני דרכי שלום לקחת אותם וכבר כתבתי כי לאשר לא לא שמעתי טענות הצד השני לזאת דברי הם להלכה ולא למעשה. דברי ידידם הדוש"ת באהבה רבה ואהבת עולם: סי' קעג ב"ה יום ד' כסליו תרמ"א לפ"ק לבוב

שלום וברכה וכל טוב. לכבוד הרב המופלג החריף השנון זית רענן בנן של קדושים מוה' מנשה אייכנשטיין נ"י

מכתב שאלתו הגיעני. ויען כי אין מסרבין לגדול באתי למלאות רצון חותנו הגאון הצדיק שיחי' לעיין בדבריו. אם כי אין דרכי להשיב בענינים כאלה אם לא נשאלתי משני הצדדים. והנה אמת הדבר כי אנשי העיר אין להם שום זכות לכוף להרב להתפלל לפני התיבה בימים הנוראים מאחר שלא נזכר מזה בכתב הרבנות. אמנם מה שטוענים הקהל לבל יסע הרב מהעיר למקום אחר אף שיעמוד להם מורה הוראה אחר כי אין רצונם רק בהוראות הרב שלהם בזה יש לדון. ומעכ"ת הביא ראי' מדברי הש"ך בחו"מ סי' של"ג ס"ק כ"ו דאם המלמד רוצה להעמיד במקומו מלמד אחר יכול לחזור בו. ולפענ"ד לא דמי דמלמד יש לו דין פועל או קבלן דמדינא יכול לחזור בו רק בדבר האבד א"י לחזור וזה מיקרי דבר האבד מאחר שנתבטל הנער מלמודו ולזה כתב הש"ך דאם מעמיד מלמד אחר במקומו תו לא הוי דבר האבד ואוקמא אדינא דפועל יכול לחזור בו וכעין שכתב המחבר שם סעיף ז' דאם יש פועלים לשכור יכול לחזור בו. ובזה מיושב שלא יסתרו דברי הש"ך למ"ש המחבר והסמ"ע ס"ס רל"ז דהבעה"ב יכול לומר דלא ניחא לי' במלמד אחר רק בזה דוקא. דהתם לענין עני המהפך בחררה שפיר יכול הבעה"ב לומר דאינו מצוי מלמד כזה. ולדעת ר"ת וסייעתו לא שייך בכה"ג עני המהפך בחררה משא"כ לענין דבר האבד ס"ל להש"ך דמ"מ אין לכוף להמלמד בשביל טענת בעה"ב ולא מיקרי דבר אבד. ועיין בש"ך שם ס"ק ט"ו דבשביל טענה כל דהו וגם בטענת ספק לא מקרי דבר אבד. ומעתה בנ"ד לפמ"ש בדרכי משה ס"ס של"ג דבנשכר לרבים א"צ קנין. והרי כתב הש"ך בסק"ג דבק"ס אין הקבלן יכול לחזור בו ולדעת הריטב"א שהביא הש"ך ס"ק י"ד גם פועל אינו יכול לחזור בו אם עשה קנין. ועיין בנוב"י מהדו"ק חחו"מ סי' ל' אות ח' ואות ט' דבשטר לכ"ע א"י לחזור בו. וב"ד כופין אותו בזה ע"ש. ובנ"ד הרי נכתב שטר הרבנות א"כ נראה דא"י לחזור הרב ולא למנות אחר במקומו. ועיין שו"ת ח"ס חלק חו"מ ס"ס קע"ב. ומ"מ נראה ברור דאם עבר הרב ע"ז ונסע מהעיר על חודש ימים אין רשות להבעלי בתים להעבירו בשביל זה ובפרט שכן נהגו בכמה קהלות שנוסע האב"ד על ימים נוראים לצדיק הדור. וממילא דאין השבועה חלה דאין יכולים לישבע על דבר שאינו ברשותו וגם משועבדים המה להרב ליתן לו פרנסתו ואף דקונמות מפקיע מידי שיעבוד מ"מ השיעבוד אשר על אנשי העיר נגד הרב המה לא דברים שבממון לחוד כי אם גם שיעבוד הגוף כמו כבוד ומורא והידור ובזה לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש הטו"ז סי' רל"ד ס"ק ס"ג. וגם בלא"ה כתבו התוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות דאלמוהו רבנן לשיעבודו דב"ח ע"ש א"כ ה"ה לשיעבוד הרב. ועפ"י דברי הטו"ז הנ"ל יש ליישב קושית התוס' ר"פ המדיר על מ"ש רש"י דמש"ה אין הנאת תשמישו נאסר משום דמשועבד לה. דא"כ למאי אצטריך בגמרא להוכיח דאינו יכול להפקיע שיעבודה ע"י קונם ממתני' דקונם שאיני עושה לפיך מגופא דמתני' הוי מצי למיפרך מדלא נאסר עלי' תשמישו משום דמשועבד לה. וע"פ דברי הטו"ז הנ"ל א"ש דהרי הר"ן שם בריש המדיר הקשה הרי קונמות מפקיע מידי שיעבוד ותירץ דכמו דאלמוהו רבנן לשיעבודי' דבעל הכי נמי אלמוהו לשיעבודה דאשה ע"ש. ומעתה י"ל דממשנתינו אינו יכול להוכיח מדלא נאסר הנאת תשמישו כיון דזה הוא חיוב הגוף ובכה"ג לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש הטו"ז. משא"כ לענין מזונות דהוי דבר שבממון שפיר חל הנדר משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד. ומש"ה פריך מהא דקונם שאיני עושה לפיך דהוי גם כן דבר שבממון