מהרי"א הלוי חלק א קצא

מזונות למעה כסף ואם אינו נותן לה הכל שלה. ולא עוד אלא דגם מה שהרויחה בעת שבתם ביחד ג"כ הוא שלה כי לפי לשון השאלה הבעל אינו בקי בטוב מו"מ ומעולם לא פרנס אותה רק אדרבא היא פרנס' אותו בהיותם ביחד וכיון שלא נתן לה מזונות מעשה ידי' שלה וכדמשמע מדברי הרמ"א שהבאתי. אמנם באמת יש לומר דלא מטעם מעשה ידי' מגיע הריווח לבעל אלא דכיון דהכניסה לו מעותי' בנדוניא א"כ הוי נצ"ב דאם הותירו הותירו לו וכל הריווח שהי' הוא בכלל פירות שמגיע לבעל. אלא דלפ"ז יש לומר דבר חדש דניהו דהריווח שייך לבעל מטעם פירות מ"מ מגיע לה שכרה כמו שדרך העולם ליתן לאחד המקבל מעות לעסוק בו לטובת חבירו וכדין היורד לתוך שדה חבירו דנותנין לו כדרך ארוסי המדינה דכיון דמעשה ידי' אינו לבעל משום דלא יהיב לה מזוני וכמ"ש א"כ דינה לגבי הבעל כמו לגבי איש אחר וכיון דהוא אינו ראוי לעסוק במו"מ דמי ממש לאם הבעלים אינ' ארוסי' וגם דרך העולם לעסוק בממון מ"מ כזה א"כ הוי כשדה העשוי' ליטע וגם ירדה ברשות בעלה א"כ מגיע לה שכרה. איברא דעדיין יש לעורר בזה דאפשר לומר כיון דעל כל פנים מגיע להבעל חלק בהריווח מה שהיו ריווח יתר על שכרה א"כ היא ניזונית משל בעלה היינו מחלק הריווח שלו וכיון דניזונית משלו ממילא מעשה ידי' לבעלה וממילא כל הריווח שנשאר ממזונותי' הוא של הבעל מכח מעשה ידי' ואינו דומה ליורד לתוך שדה חבירו דכאן באשה כל מה שמרווחת הוא של בעלה אם ניזונית משלו. ואפשר לומר לאידך גיסא דכל זמן שאין הבעל נותן לה מזונות מעשה ידי' שלה ומגיע לה שכרה כאריס. וכל מה שניזונית הוא משלה משל מעשה ידי' ולא משל בעל. ונלפענ"ד דדבר זה במחלוקת שנוי דמה שנחלקו הרמ"ה והרא"ש בטור אהע"ז סי' פ"ד דלדעת הרא"ש מה שניזונית משל מעשה ידי'. נידון כניזונית משלו ומש"ה מציאתה לבעלה ולדעת הרמ"ה אם ניזונית ממעשה ידי' דינה כאינה ניזונית משלו ומציאת' לעצמה וא"כ לדעת הרמ"ה בנ"ד מגיע לה שכרה כיון דהוי כאינה ניזונית וא"כ מלבד דהב"ח שם הכריע כסברת הרמ"ה ועי' בב"י סי' פ"ד שם אלא דגם בלא"ה כיון דהאשה מוחזקת יכולה לומר קים לי כהרמ"ה

ובדבר טענות האשה נפלאתי מאוד כי יש סתירה בדברי' כי בהטענות שלה נאמר כי לא היו לה בעת נשואין השניים רק שני מאות רייניש לבד מעות היתומים ובמכתב השאלה של מעכ"ת נאמר כי היא טוענת אשר בעת נשואין השניים הי' לה י"ב מאות רייניש וכעת עולה רכושה שמונה מאות ותשע רייניש. אמנם בין כך ובין כך אם תשבע האשה שלא הרויחה כלום מעת נשואין השניים עם ר' לוי עד עכשיו ולא ניתוסף הונה מאז ועד עתה פשיטא שאין לבעלה עלי' כלום וכן אם תרצה לשבע שהתנתה בפירוש עם בעלה השני קודם הנשואין שכל מה שתרויח יהי' שייך להיתומים ולא לבעל ג"כ היא נפטרת ממנו וכעין שכתב בבאר היטב סי' פ"ה בשם המבי"ט ודלא כמו שנראה מדברי מעכ"ת שצריכה לישבע על שניהם אלא שהדבר תלוי' ברצונה לישבע איזה שבוע' שתרצה אמנם אם לא תאבה האשה לשבע כלל תעשו פשר עבור השבועה. אבל לא יהיו הפשר על כל טענות הבעל כי לפמ"ש אף לפי טענות הבעל מגיע לה שכר טרחתה רק מה שיהי' עולה הריווח לפי טענות הבעל יותר מכפי שכרה בזה תפשרו כפי ראות עיניכם כן נלפענ"ד. וביתר הטענות אשר בין ר' לוי ואשתו יפה דנתם ויפה הורתם ואין בידי להוסיף מאומה. דברי ידידם הדוש"ת באהבה

ולאשר בא אלי ידידי ש"ב הרב וכו' מוה' זלמן לארבערבוים נ"י וביקש ממנו לבאר אליו תוכן דברי למעלה מלאתי רצונו. כי בודאי אף לפמ"ש למעלה דלדעת הרמ"ה מגיע לה שכרה כפועל בטל מ"מ צריך לנכות משכרה מה שאכלה הוא ובני' דממנ"פ אם מה שאכלה הוא מתורת מזונות א"כ מעשה ידי' לבעלה ואין מגיע לה שום שכר וכל הריווח לבעלה ואם מה שאכלה הוא מחלק הריווח שלה עבור שכרה כפועל א"כ צריך לנכות מחלק שכרה מה שאכלה ומצד השכל מה שאכלה הוא יותר מן חלק שכר עמלה. אשר על כן אבקש מאד מאד להתאמץ בכל עוז לעשות גמר בזה כי עד כמה יתעגן הבע"ל אקוה כי תשמעו לעצתי וישמע אליכם ד' וגם מהראוי מאוד לחוס עליו כי בר אוריין הוא וכבר אמרו חז"ל דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמתהפיכנא בזכותי'. דברי המדבר באמת ובצדקה: סי' קעב ב"ה יום ו' עש"ק ב' דר"ח אדר שני תרכ"ז לפ"ק לבוב. הטיבה ד' לטובים ולישרים בלבותם. כבוד ידידי נפשי הרבנים המופלגים בתורה וביראה חסידים ואנשי מעשה יקרי רוח אנשי אמונה. מ' יעקב כ"ץ נ"י ומ' יהודה הלוי נ"י

הגיעני מכתבם הארוך הערוך אלי. ולאשר לא אדע טענות הצד השני אכתוב רק ראשי דברים למען אהבתם להלכה ולא למעשה. והנה בענין נשיאת המת בכתף דוקא מה שהבאתם ראי' לזה מדברי הרמב"ם פי"ד מאבל אין בזה שום משמעות כלל כאשר הערותם בצדק. וכדמות ראי' יש להביא מדברי הש"ס סוטה דף י"ג דאמרינן כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר הי' שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה אצל זה וכו' וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה. משם נראה קצת שצריך לנהוג כבוד בארון המת כמו בארון השכינה. וא"כ ממילא צריך לישא בכתף. כמו שכתוב בארון בכתף ישאו. ודוד המלך נענש על שנתן ארון השכינה בעגלה כמפורש במקרא בשמואל ובדה"י ועי' במדרש רבה פר' במדבר. ולכאורה הי' מקום לומר לפמ"ש התוס' בעירובין דף ס"ג דשני ארונות היו אחד שעשה בצלאל שהיו הלוחות מונחות בו והיתה קדושתו חמורה מאד ואחד שעשה משה כדכתיב בפ' עקב ואעש הארון ואותו היו שברי לוחות מונחות בו. ואם כן הי' מקום לומר דמ"ש בתורה בכתף ישאו הוא דוקא על הארון שעשה בצלאל כדמוכח בקרא בהדיא דמיירי בארון שהי' עומד לפני ולפנים. דקאי שם להדיא על כלי המקדש שעשה בצלאל ונתחלקו להלוים לשרתם ולבני קהת צוה לשאת את הארון בכתף. וכן גבי דוד מיירי ג"כ באותו ארון כמ"ש התוס' שם שלא הי' רגילין להוליכו במלחמה מחמת גודל קדושתו רק בימי פלשתים ואז הוליכו את הארון שעשה בצלאל ונענשו ושבו אותו פלשתים. ואח"כ החזירוהו לבית שמש ומשם לבית אבינדב בקרית יערים ומשם לקחו דוד מבית אבינדב כמפורש בקרא וא"כ מבואר שהוא אותו הארון שעשה בצלאל. ומש"ה נענש דוד על שהוליכוהו בעגלה. ועי' בתוס' תמורה דף ט"ו. אבל מה שאמרו בסוטה דשני ארונות הי' מהלכין במדבר זה אצל זה אפשר דהיינו ארון שעשה משה והיו שברי לוחות מונחות בו ובהאי ארון לא הזהירה כלל לנשאו בכתף. וממילא אין מזה ראי' כלל על ארון המת לנשאו בכתף דוקא. אבל באמת אי אפשר לומר כן דהרי בש"ס סוטה דף כ' ע"ב אמרינן דמת מותר להכניסו במחנה לויה. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. ופרש"י דהלוים חנו סביב למשכן העדות ושם הי' מחנה לוי' א"כ הרי מבואר דארונו של יוסף הי' במחנה לוי' סמוך לארון הקודש שהי' במחנה שכינה והיינו ארון הקודש שעשה בצלאל שאותו היו בני קהת נושאים באמצע הדגלים כמבואר בקרא. וא"כ שפיר יש להביא מכאן ראי' וסמך לישא ארון המת ג"כ בכתף דוקא מדקאמר