מהרי"א הלוי חלק א קצ

תורה משנתו לו סדורה יגע ושנה הרבה כש"ת מוה' ארי' ליבוש נ"י מנראל יע"א

בדבר שאלתו באחד שהי' לו קמח מחטין לתותין. ושכח למוכרם ובא לפני מעכת"ה בע"פ אחר חצות היום. וצוה מעכת"ה למכור החצר שהחמץ בתוכו וגם למכור החמץ וגם עשה הנכרי משיכה בהקמח ואחר המשיכה נתן כל דמי החמץ והמוכר לקח הדמים ושילם בהם בע"ח שלו. ועתה נפשו בשאלתו על החמץ ועל הדמים אם הם מותרים לאחה"פ. הנה המעות פשיטא דמותר בהנאה מאחר שמשך הנכרי מקודם. והרי אפילו בע"א ויי"נ דאסור בהנאה מה"ת מבואר ביו"ד סי' קל"ב ס"א דאם לקח העכו"ם היין תחילה ואח"כ נתן המעות לישראל הדמים מותרים מכ"ש בחמץ. ואף דהתם אינו מותר רק לאחרים אבל לא לבעל היין כמ"ש בסי' קל"ב שם מ"מ בחמץ מותר אף לדידי' כמ"ש המג"א ס"ס תמ"ג. ועי' במק"ח שם שכתב לתמוה על זה ממ"ש רש"י ותוס' ריש חולין גבי חמץ דאסור למחליף עצמו. ולא הבינותי דהא המג"א התם קאי דוקא במשך הנכרי מקודם ורש"י ותוס' שם אפשר דמיירי בלא משך הנכרי מקודם ועי' בחק יעקב שם שכתב דגם אם החליף תוך הפסח הדמים מותרין וכן משמע מדברי הט"ז סי' תמ"ח סוף ס"ק ד'. ולענין גוף החמץ נראה דאף דלאחר זמן איסורו לא מצי לבטלו ולא למוכרו מ"מ הנכרי קנה החמץ מדין הפקר. וראי' לזה מהא שכתבו הקדמונים ריש פ"ה דע"ז ומבואר בש"ע יו"ד סי' קל"ב וסי' קמ"ד דאם משך הנכרי הע"ז והיי"נ ואח"כ נתן דמים המעות מותרין וכתבו הטעם דמשיכה בנכרי קונה ע"ש. הרי להדיא דאף דאסור בהנאה ואין בידו למוכרו מ"מ קנה הנכרי. והטעם דמאחר שנסתלק הישראל וכדאמרינן בגמ' כיון דמטי זמן איסורא אייאושי מייאש מיני' ממילא קנה הנכרי שמשך בו ולקחו לביתו. ועי' בב"י באהע"ז ס"ס כ"ח ועי' בר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א. וא"כ כיון שקנה הנכרי החמץ קודם הפסח ולא עבר הישראל בפסח בב"י רק קודם הפסח וכבר נודע מחלוקת הקדמונים אם עובר בב"י עד הלילה. וכיון דבגמ' דף כ"ט אמרינן דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י וא"כ לדעת הסוברים דעד הלילה ליכא ב"י. וקודם הלילה כבר זכה בו הנכרי וכמ"ש. ממילא לא עבר הישראל המוכר על ב"י וליכא למקנסי' וכיון דאין כאן רק איסור חמץ לאח"הפ ומשום קנסא שפיר יכולין לסמוך על דעת רוב הפוסקים דליכא ב"י עד הלילה. ועי' בשו"ת שאגת ארי' שכתב דעיקר מצות תשביתו הוא שלא יהי' חמץ ביום הראשון של פסח בביתו ואם הוציאו מביתו קודם הלילה גם על מ"ע דתשביתו לא עבר. א"כ בנ"ד לא עבר כלל על מצות תשביתו. שוב מצאתי בצל"ח פסחים דף ו' ע"ב שכתב להדיא דלדעת הפוסקים דאינו עובר בב"י עד הלילה אם אחד שכח למכור חמצו קודם חצות ומכרו לנכרי אחר חצות ומשכו הנכרי מרשות ישראל לרשותו אף דמכירתו לאו כלום הוא מאחר שאינו ברשותו הואיל ואסור בהנאה מה"ת. מ"מ קנאו הנכרי מן ההפקר וכיון שקנאו הנכרי לגמרי שוב אין הישראל עובר בב"י. וסיים שם שהחמץ מותר לאח"הפ בכה"ג הואיל ולא עבר על ב"י אף שעבר על עשה דתשביתו ליכא למיקנסי' ע"ש והיינו ממש נ"ד

ובגוף מחלוקת רש"י והפוסקים אם עובר בב"י עד הלילה. נלפענ"ד דלטעמיי' אזלו דבריש פ"ג דפסחים פירש"י ואלו עוברין עליהן בב"י וב"י והתוס' שם הקשו עליו דהרי כל הנך מרבינן מכל מחמצת ואפילו באכילה לא הוי מחייב אי לאו דרבי קרא ומהכ"ת ב"י וב"י. ומש"ה מפרש ר"ת דעוברין מעל השלחן היינו דאסור באכילה אבל בל יראה ליכא ע"ש. מדבריהם למדנו דדעת רש"י דכל היכא דאסור באכילה מה"ת אף דליכא כרת רק מלקות מ"מ עובר בב"י. ומש"ה גם בחמץ עד הלילה אף דליכא כרת רק איסור לאו באכילתו עובר גם כן בב"י משא"כ לדעת ר"ת גם בחמץ לפני זמנו דאי לאו קרא לא הוי ידעינן מלקות באכילתו רק דרבי קרא איסור אכילה לפני זמנו בלאו כמבואר בגמ' דף כ"ח ע"ב ומהכ"ת ב"י וב"י. וכמ"ש ר"ת לענין נוקשה וחמץ על ידי תערובת שהם בלאו לתנא דמתניתין ואפ"ה ליכא ב"י וה"ה בחמץ גמור לפני זמנו. ומעתה כיון דהרא"ש והר"ן והטור בסי' תמ"ב הסכימו לדעת ר"ת דעוברין מעל השלחן ולדבריהם ליכא ב"י עד הלילה וכמ"ש. וכן דעת הראב"ד פ"ג מחו"מ. ולפמ"ש הה"מ שם גם הרמב"ם סובר כן פשיטא דיכולין לסמוך עליהם באיסור חמץ אח"הפ דרבנן. ועי' בחק יעקב סי' תמ"ב סק"ד דהשואל שם רצה לסמוך מאחר דהחמץ הי' בבית עכו"ם אף שלא נמכר כלל מ"מ הרי דעת הגאונים שהביא הב"י סי' ת"מ דהמפקיד אינו עובר בב"י והח"י שם דחה דבריו דשם מיירי דהאחריות הוא על העכו"ם הנפקד ע"ש. וזה לא שייך בנ"ד דהעכו"ם נתן כל דמי המכירה. א"כ אף אם נאמר דלא קנה את החמץ מ"מ כיון שהחמץ ברשותו ובאחריותו אין הישראל עובר בב"י לדעת הגאונים הנ"ל. וכבר כתבתי דעד הלילה ג"כ ליכא ב"י לדעת רוב הפוסקים ול"ש למיקנסי' ומותר באכילה לאח"הפ ומכ"ש בנ"ד דאין כאן חמץ גמור רק משום לתיתה דאינו רק ספק חמץ כמ"ש הט"ז סי' תנ"ג ס"ק ג'. ועי' בחק יעקב שם ס"ק ט"ז שכתב דמותר באכילה בפסח בשעת הדחק. ובשו"ת צמח צדק סי' ל"ב כתב להדיא דמותר להשהותו. וכל איסור לתיתה הוא תקנת הגאונים פשיטא שאין שום מקום להחמיר בנ"ד והחמץ מותר גם באכילה. ואם ירצה להחמיר למוכרו לנכרי תבא עליו ברכה. דברי ידידו ואוהבו לנצח: סי' קעא ב"ה יום ד' י"א אדר שני תר"ל לבוב. לכבוד ידידי נפשי הרבנים החריפים ושנונים פרים למאכל ומימיהם נאמנים חסידים ואנשי מעשה המופלגים בתורה ויראה כש"ת מוה' שמואל אבד"ק יאריטשוב ומוה'. זלמן לארבערבוים ומוה' קלמן חיים נ"י

מכתב שאלתם הגיעני ולרב הטרדה לא העתקתי טענות הבעלי דין שנית. ותורף הדברים של שני הצדדים יבוארו מתוך דברי להלן בדבר טענות הבעל כי אשתו אמרה לו קודם הנשואין שיש לה נדוניא סך י"ב מאות רייניש כי בעת מיתת בעלה הראשון נשאר בעזבונו ח' מאות רייניש ונתפשרה עם אחי בעלה הראשון שיתנו לה מחצה עבור כתובתה ומחצה להיתומים ולאשר הרויחה במו"מ הי' לה בעת נשואין השניים סך י"ב מאות חוץ הד' מאות של היתומים ואחר הנשואין ראה בפנקסה כי כנים דברי' וכאשר נסע מעמדה אחרי שני שנים וחצי הי' לה סך שני אלפים רייניש לבד הד' מאות רייניש של היתומים ועכשיו תובע הבעל כי זה הריווח של שמונה מאות רייניש מגיעים אליו. עוד טוען כי מגיע לו הריווח מעת שנסע ממנה עד עכשיו זה יותר משנה. והנה קודם שנבאר טענת האשה במה שמכחשת אותו נראה לעיין אם לפי דברי הבעל טענתו טענה ומגיע לו הריוח או לא. דלכאורה הי' נראה דמה שהרויחה ע"י מו"מ הוא בכלל מעשה ידי' שהוא לבעל וא"כ מה שתבע מאתה הריווח מעת שנסע מעמדה אין טענתו טענה דמאחר שלא נתן לה מזונות מעשה ידי' שלה כמבואר בש"ע סי' פ' סעי' י"ח בהג"ה ועי' בח"מ שם שכתב דאף שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואינו עושה אמרינן מסתמא אדעתא דנפשה עבדה והכל לעצמה עד שיתן לה הבעל מזונות ומעה כסף ע"ש. ומבואר בר"ן סוף פ' אע"פ דאין שום חילוק בזה בין