מהרי"א הלוי חלק א קפז

קכ"א ע"ב מסקינן דבין אם העכו"ם מתכוין להתיר בין במתכוין להעיד אין עדותו עדות וכן פסקו כל הפוסקים. ומה"ט כתבו הפוסקים דאם בא לב"ד לא הוי מל"ת ומשום דכיון שבא לב"ד ודאי היתה כוונת הגוי להתיר או להעיד. וא"כ בשלמא לענין מתכוין להתיר יש מקום לחלק בין אם הגיד לפני ב"ד ישראל דאז ודאי כוונתו להתיר אשת המת משא"כ בערכאות של עכו"ם לא שייך לומר כן. אבל לענין מתכוין להעיד לא ידענא מקום לחלק בזה. וכיון שאמרה עדותה לפני השופט ודאי כוונתה להעיד ולא מיקרי מל"ת. מיהו עדיין יש לעיין בזה דבהא דאמרינן בש"ס סוף יבמות והא אי' חברינו קאמרי לה מזה הוכיחו הפוסקים דאם הגיד הנכרי ע"י שאלה לא מיקרי מל"ת. ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ק"י וסי' ק"ל ביאר הדברים בשם המהרי"ק דכל שהנכרי מגיד ע"י שאלה מרגיש הנכרי שיש להשואל נפקותא בדבר וא"כ הוא מתכוין להעיד ע"ש. ומאחר דהכריע הרמ"א בסעי' ט"ו כדעת התה"ד דאם כותי שואל לכותי מיקרי מל"ת. אם כן מוכח מזה דלא מיקרי מכוין להעיד רק אם מגיד הנכרי לפני ישראל דאי איתא דאם מתכוין להעיד לפני עכו"ם גם כן לא הוי מל"ת א"כ אמאי מועיל בהגיד ע"פ שאלת גוי הא כיון שהגיד ע"פ שאלה הוי מתכוין להעיד כמ"ש מהרי"ק ומהרמ"ל ועי' בשו"ת גאוני בתראי סי' ב'. וזה ראי' נכונה בס"ד מיהו וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה באיסור א"א החמור וכבר כתבו הפוסקים דבספק מל"ת אזלינן להחמיר וגם עדיין נשאר החשש שמא מחמת שנאה אמרה כן וכמ"ש המהריב"ל

ולכן אמרתי לחפש דרך אחר בשריותא דהך איתתא דהנה כבר נודע מ"ש המבי"ט בתשובה להתיר בעגונה מטעם היינו הך שאבד היינו הך שנמצא וכדאמרינן בש"ס פסחים דף י' ע"א. ועי' בנו"ב מהד"ק סי' מ"ו. אמנם באמת נחלקו הפוסקים אם הלכה כרבי או כר' שב"ג. מיהו נראה דבנ"ד יש להתיר מטעם הנ"ל לכ"ע. דהנה בש"ס ב"ב דף כ"ד ע"א אמרינן ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדסא דערלה שריא רבינא. לימא משום דסבר כר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב שאני התם דאי מיגנב מינה אצניעי בגווה לא מצנעי וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי. והנה הרמב"ם ובש"ע סי' רצ"ד סעי' י"א פסקו דבענבי אסור וכפשטת לשון הגמ'. ותמהו כולם דבגמ' לא אמרינן הכי רק למידחי דרבינא לא יסבור כר"ח. אבל לפי מה דקיי"ל כר"ח גם בענבים מותר משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ועי' בלח"מ פ"י ממ"א הל"יג. אמנם בנמוקי יוסף שם בשם הרמב"ן כתב דמודה ר"ח בענבים דאסור משום דאמרינן כאן נמצא כאן הי'. ור"ח לא אמר רק דרוב עדיף מקורבא. אבל לא במקומו ממש ע"ש ועי' בט"ז סי' רצ"ד שם שכתב גם כן כעין סברא זו. וכ"כ הסמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ו'. ומעתה אפשר לומר דע"כ לא נחלקו רבי ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר. וכן מה שנחלקו בזה השב יעקב והנו"ב לענין עגונה רק באופן שידענו שהקבר הי' באותה שדה. וכן אם בעל האשה הלך באותו הדרך שנמצא ההרוג. אבל לא הי' צמצום מקום ממש. משא"כ בנ"ד שהערלית אמרה כי רימו את היהודי ללכת ללון על ההאדאיע ובזה אין לומר שאמרה כן מחמת שנאה או שהיתה מתכוונת להעיד מאחר שהם דברים של מה בכך ואין בהם תועלת וכיון שעכ"פ ידענו שהלך בעל האשה לאותו מקום. ואח"כ צמצמה את המקום להשופטים ומצאו את ההרוג באותו מקום ממש בזה לכ"ע אמרינן היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא. ומשום דבמקומו ממש אמרינן כ"נ וכ"ה וכמ"ש הרמב"ן והנימוקי יוסף והסמ"ע והט"ז

עוד אפשר לומר בזה לפמ"ש המבי"ט ח"א סי' קל"ח דמה"ת בודאי אמרינן היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא. ואין כאן רק איסור דרבנן כמו משאל"ס. ובאיסור דרבנן יש מקום לסמוך על עדות הערלית אף אי לא הוי מסל"ת כמ"ש המבי"ט בתשו' ח"ב והובא בקונטרס עגונות סי' רכ"ט ע"ש. ולדעת מהריב"ל ח"א סי' ב' דאם נודע שמחפשין אחר בעל האשה ואמר עכו"ם שמת תו לא הוי מסל"ת א"כ מוכח בהדיא דבדרבנן לא בעי' מסל"ת [וראי'] מש"ס ב"ק דף קי"ד ע"ב גבי נחיל של דבורים דהתם מיירי כשהבעלים מחפשין אחריו ואפ"ה מועיל בדרבנן. מיהו אף שהראיתי פנים להתיר חלילה לו לסמוך עלי בזה. עד אשר יסכימו עוד שני רבנים מפורסמים להתיר. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: סי' קסט ב"ה יום ב' כ"ג תמוז תרל"ט לפ"ק כפר בראטקאוויץ הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים. ערוגת הבושם. צח השכל ונקי הרעיון ירא ד' מרבים כש"ת מוה' יעקב סאקאל נ"י האבד"ק מראמפאליע יע"א

מכתב שאלתו הגיעני. והאומנם אנכי יושב פה בכפר ואין בידי הספרים הנחוצים. למען כבודו ולמען גודל המצוה חשתי ולא התמהמהתי לשום עין ולב על דבריו ובחסדי ד' אבטח להביט נפלאות מתורתו ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ותורף השאלה הוא כי בחורף העבר נטבע אח' מאנשי עירו בנהר נעסטער ע"י שנהפך הדוגיא שישב שם והמים כיסו אותו ולא נרא' ממנו שום דבר והעד שראה הטביעה עמד בשפת הנהר חצי שעה ויותר ומשך אותו הזמן לא ראה שיצא. ואחר שני חדשים נשמע הקול אשר בק' אוסטישקר הועלה איש א' מהנעסטר ונקבר שם. וכל גופו ועור פניו הי' נתפח ונרקב והי' מהנמנע להכירו אך הבגדים הובאו לעירו. ואשת הנטבע הכירה את כל הבגדים בטב"ע. וגם עוד שני אנשים הכירו הבגדים העליונים בטב"ע. וגם טרם ראתה האשה את הבגדים אמרה סימנים על כל הבגדים. ומעכת"ה פתח בהתירא תחילה ויצא לדון אם ע"פ עדות הטביעה לחוד יצאה האשה מחזקת א"א מה"ת כדין משאל"ס דאם נשאת לא תצא מאחר דמבואר בסי' י"ז סעי' ל"ד בהג"ה דאם לא שהו עד שתצא נפשו אם נשאת תצא. והביא מחלוקת הפוסקים בזה כמה שיעור השהי' בזה. ואח"כ כתב דגם לדברי מהרי"ט ח"ב באהע"ז סי' כ"ו שהוא שיעור שעה מועטת שא"א לאדם לחיות במים זמן כזה. ועי' בשו"ת ח"ס ח' אהע"ז סי' צ"ב. מ"מ כאן לא העיד העד שהביט מארבע רוחותיו אך הוא רץ בדרך הילוך הנהר ונשאר עוד חשש אולי יצא מאחוריו. זה תורף דבריו. הנה בהגב"ע אשר נשלח לידי לא נמצא דבר זה שהעד שראה הטביעה רץ בדרך הילוך הנהר רק שעמד בשפת הנהר חצי שעה ויותר. ומבואר בפוסקים דאם אמר העד שעמד כשיעור שתצא נפשו סגי ולדעת הסוברים דסגי בשעה מועטת א"כ גם בנ"ד מהני עדותו לענין שאם ניסת ל"ת. אמנם גם לפמ"ש מעכ"ת שהעד רץ בדרך הילוך הנהר מ"מ נראה דלא חיישינן שמא יצא מאחוריו דעיקר הטעם דבמשאל"ס אסורה משום דאימור גלי אשפלי. וכן מוכח מהנהו עובדא דר"ע ור"מ דמייתי ביבמות דף קכ"א ע"א דאמר גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה וע"ז אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו וכו' משאל"ס אסורה ע"ש. הרי דעיקר החשש שמא הגלים הובילוהו למרחוק ויצא משם א"כ ליכא חשש רק דשמא יצא עם מרוצת המים ושטף הנהר. אבל לא חיישינן שמא שט נגד מהלך הנהר. ובגמ' שם דאמר ה"ד מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו היינו דוקא במים שיל"ס דהיינו מערה מלאה מים מכונסים דוקא דקוו וקיימי והאד' הוא שט בכוחו א"כ ליכא חילוק לאיזה רוח ישוט ומש"ה בעינן שיביט מארבע רוחותיו אבל בנהר