מהרי"א הלוי חלק א קפה

רואין שלא הימנוהו כלל לע"א. בכה"ג לדברי הכל אין חוששין לקדושין בע"א כיון דכה"ג אינו מועיל בממון דהרי לא הימנוהו לע"א כלל דהמקדש הי' סבור שגם השני ישמע דברי הקדושין. וכיון שהוא לא שמע ולא נשאר רק ע"א ליכא מאן דפליג לומר דבכה"ג חוששין לע"א בקדושין

וכאשר התבוננתי בדברי מעכת"ה מתוך דבריו נתעוררתי על דבר חדש בהא דאמרינן בש"ס קדושין דף ט' כל הבה מיהבה לאו כלום הוא. וכתב הר"ן דהיכא דאמרה איהו מעיקרא הב אם חזר ואמר התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב מקודשת. ולפי מה שפירש דבריו המשל"מ פ"ד מאישות הל"ה מ"ש הר"ן ואיהי אמרה הב היינו דמעיקרא אמרה הב אבל בשעת נתינה שתקה. והרי זה ממש נ"ד דמעיקרא אמרה הב שלא לשם קדושין רק בתורת שאלה ובשעה שקידשה שתקה וא"כ לפי מסקנת הר"ן שם דבכל הני גווני הוי ספק קדושין וא"כ גם בנ"ד לא הוי רק ספק קדושין משום דאיכא למימר דאדיבורא דידה דמעיקרא סמכה דאמרה הב שלא לשם קדושין ומעתה יש מקום להקל דבקדושין בע"א דרוב הפוסקים ס"ל דאין חוששין כלל. וגם הרמ"א שחושש לדעת הסמ"ג התיר במקום עיגון וא"כ בספיקא בכה"ג כגון בנ"ד דהיא אמרה מעיקרא הב שלא לשם קדושין יש להקל וכעין זה כתב הנו"ב שם סי' ע"ה. אלא שראיתי להרמ"א בסי' כ"ט סעיף י' שסתם וכתב ואם אמר לה בשעה שנתן לה האמ"ל וקיבלה מקודשת. ולפ"ז בנ"ד אין לספק כלל בהקדושין במה שאמרה מעיקרא הב שלא לשם קדושין מאחר דבשעת נתינה כשקידשה קיבלה בשתיקה. ובאמת שיש לדקדק הרבה בדברי הש"ע שם. דמלבד מה שהקשה שם בח"מ ס"ק כ"ב דלמה לי' להרמ"א לכתוב הך דינא שכתבו המחבר בעצמו בסוף הסעיף. אלא דגוף דברי המחבר תמוהים מאד דהב"י ס"ס כ"ט שם תמה על הטור שכתב דאם אמר לה אם אתן לך מהם התקדשי לי ואמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת ותמה הב"י דלמה הוצרך הטור שתאמר הן דאפילו שתקה וקיבלה מקודשת כמ"ש הטור בשם הרא"ש. וכתב הב"י דהרמב"ם דס"ל דוקא באמרה הן מקודשת ס"ל כדעת הרשב"א דאם אמר לה הרי את מקודשת לי וקבלה בשתיקה לא מהני ולא מידי ומש"ה הוצרך הרמב"ם שתאמר הן ע"ש בב"י ובד"מ ובב"ח. עכ"פ מוכח מדברי הב"י דאיהו לא ס"ל לחלק בין אם אמר לה דרך שאלה או אמר לשון הגוזר ומש"ה כתב דהרמב"ם והרשב"א דמצרכי שתאמר הן חולקין על הרא"ש דס"ל דאף אם קיבלה בשתיקה מהני וא"כ תימה גדול' על המחבר דמזכה שטרא לבי תרי דמאחר שהעתיק בתחילת הסעיף לשון הרמב"ם דאם אמר לה אם אתן לך תהי' מקודשת לי ואמרה הן ונתן הר"ז מקודשת משמע דאם לא אמרה הן וקיבלה בשתיקה אינה מקודשת וא"כ היאך העתיק בסוף הסעיף לשון הרא"ש דאם אמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלה מקודשת והא לדעת הב"י דלא חילק בין לשון שאלה או לשון הגוזר ע"כ דהרמב"ם והרא"ש פליגי אהדדי והיאך העתיק המחבר שני הדעות מבלי חולק. וזו קושיא עצומה לא ראיתי לאח' מן האחרונים שנתעורר בזה. והנראה לפענ"ד בזה אחרי אשר נשים לב מדוע הכניס הרמ"א דינו של הרא"ש דאם אמר לה האמ"ל וקיבלה מקודשת באמצע הסעיף בין היו לו מיני כלים ובין וכן אם הי' שותה יין. אשר על כן נראה לי דודאי בין לסברת הר"ן דהריעותא הוא בהקדושין משום שאמרה מעיקרא הב שלא לשם קדושין איכא למימר דאדיבורא קמא סמכא ובין לטעם הרשב"א דהריעותא הוא משום דבשעה ששאל אותה אי יהיבנא לך מקדשת לי לא השיבה הן מקדישנא לך זה דוקא אם אח"כ בשעה שקודשה נתן לה אותו דבר בעצמו שאמרה לו מעיקרא הב והוא שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת דכיון שקידשה באותו דבר שאמרה לו מעיקרא הב שלא לשם קדושין וגם לא השיבה על מה ששאל לה אם רצונה להתקדש בדבר זה מש"ה אינה מקודשת. אבל פשיטא דאם אמרה הבה לי חפץ פלוני ואח"כ קידשה בחפץ אחר ואמר לה האמ"ל וקיבלה בשתיקה הר"ז מקודשת ודאי. ומעתה דברי רבינו המחבר מבוארים יפה יפה דברישא אם היו לו כלים או מיני מאכל וכיוצא ואמרה הב אם חזר ואמר לה האמ"ל בעינן דוקא שתאמר הן כפי הבנת הב"י בדעת הרמב"ם דאף אם אמר לה בלשון הגוזר ולא בלשון שאלה בעינן דוקא שתאמר הן וכדעת הרשב"א ודלא כהרא"ש וכמ"ש בב"י דהרמב"ם והרשב"א חולקים על הרא"ש. משא"כ בסיפא אם הי' שותה יין ואמרה השקיני אם אמר בשעה שנתנה לה האמ"ל וקיבלה בשתיקה בזה מקודשת גם לדעת הרמב"ם והרשב"א דכיון דהמחבר בסי' כ"ט ס"ט פסק דהמקדש בכוס יין הרי זה מקודשת בכוס ולא במה שבתוכו כנודע דהמחבר ס"ל כדיעה הראשונה תמיד א"כ הרי קידשה בחפץ אחר שלא בדבר שאמרה לו הב שהרי היא אמרה לו השקיני אם כן הי' כוונתה על היין והוא קידש אותה בהכוס ובכה"ג לדברי הכל מקודשת ולא קשה מידי דהמחבר סותר דברי עצמו דלפמ"ש אין כאן סתירה כלל דלגמרי פסק כהרמב"ם וכמ"ש דבכוס יין גם הרמב"ם מודה כיון דקידשה בדבר אחר שלא במה שביקשה ממנו מקודם. אבל הרמ"א דעתו להכריע כהרא"ש דלעולם אם חזר ואמר לה האמ"ל וקיבלה בשתיקה מקודשת ומש"ה כתב דינו של הרא"ש באמצע דברי המחבר קודם בבא דכוס יין להורות דגם אם קידשה באותו דבר בעצמו שאמרה לו מעיקרא הב גם כן מקודשת. ולק"מ מה שהקשה הח"מ דלמה לו להרמ"א לכתוב אותו הדין שכתב המחבר בעצמו ולפמ"ש חידוש גדול השמיענו הרמ"א דאזיל לשיטתו שמחלק בין לשון שאלה דבזה דוקא ס"ל להרמב"ם דבעינן שתאמר הן אבל בלשון הגוזר גם אם קיבלה בשתיקה מקודשת וכמ"ש בד"מ אף בשאר כלים או דבר מאכל דקידשה באותו דבר עצמו שאמרה לו הב. וזה דבר נכון מאד בס"ד. עכ"פ זכינו לדין דלדעת הב"י בשיטת הרמב"ם אף בלשון הגוזר אם קיבלה בשתיקה לא מהני וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ד לדעת הרשב"א. וא"כ בנ"ד לא הוי רק ספק קידושין ואם כן גם קדושין בע"א בכה"ג יש להקל. מכל הלין טעמי נלפענ"ד דהבתולה הזאת מותרת לעלמא בלא גט. באופן אם יסכים עמנו גדול אחד מפורסים בהוראה. וד' יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות

סי' קסח ב"ה יום ו' עש"ק ר"ח טבת תרמ"א לפ"ק לבוב

שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי ותיק וחסיד וירא ד'. כש"ת מוה' מרדכי יעקב נ"י האבד"ק בעלז במדינת בעסאראביען

מכתב שאלתו הגיעני. שזה ששה שנים שנאבד איש א' אברהם שהי' נקרא אווראמיש אשר ישב לבטח עם אשתו נעסא בק' ניזגירוציע והוא מילידי בעלז ונסע במוש"ק ליריד בעלז בסוף תמוז. וביום ג' נסע משם ואמר לאחותו הדרה בבעלז כי הוא נוסע לכפר סטריזאווקע. ובערב או ביום מחר יחזור לבעלז. ולא הי' עמו כי אם העגלה והסוס והפעלץ וסך ט"ו רו"כ במזומן וגם ריפסינע קאפאטע הי' לבוש כן אומרת אשה נעסע אשת אברהם הנ"ל. ואמר לאשתו וגם לאחותו שיסע לכפר סטריזאווקפ לגבות החוב מערל אנאפריי. ומאז ועד עתה לא חזר אברהם הנ"ל לביתו ונאבד זכרו. ועתה העיד שמעון בן ישראל שזה ערך שני שנים נשמע קול שנמצא איש א' סמוך לקאמינקע. ונתן העד שמעון ב' רו"ח לשלוח דעפפשע להודיע לו מי הוא האיש הנמצא אולי הוא האיש אווראמיש שנאבד זכרו והי' שם