מהרי"א הלוי חלק א קפד

בשעת ראי' נתבטל העדות משא"כ באומר אח' מהעדים א"י בחקירות דענין ז' חקירות לא שייך רק בשעת הגדה בב"ד ולא בשעת ראית המעשה וכ"כ התומים בסי' ל' סק"א וא"כ בשעת ראית המעשה עדיין לא נתבטלו הקדושין וכיון דכבר חלו הקדושין בע"א לדעת הסמ"ג שוב לא נתבטלו אח"כ ע"י זה שאמר אחד מהם אח"כ בב"ד א"י בחקירות. מיהו עדיין יש לעורר בזה ע"פ דברי הפני יהושע בקדושין שם שכתב דמאן דחייש לקדושין בע"א הוא מטעם פלגינן דיבורא דכיון שהמקדש ועוד ע"א אומרים שנתקדשה אף שאין המקדש נאמן לגבי עצמו דהוא בע"ד אמרינן פלגינן דיבורא שנתקדשה לאחר ולא לו. אם כן בשעת מעשה הקדושין לא שייך פלגינן דיבורא דאז לא דבר המקדש כלל רק עשה מעשה הקדושין ולא הי' רק ע"א מלבד המקדש ואינו כלום ולא שייך פלגינן דיבורא רק בשעה שהגיד המקדש בב"ד שקידשה. ובשעת הגדה שוב אמר אח' מהעדים א"י בדרישות ובטל כל העדות. מיהו לפי האמת אין דעתי נוחה בזה דשאני התם בא"י בחקירות שגם האומר א"י בא לסייע את העדים האחרים שחייב לו מנה או שהרג את הנפש רק שאינו יודע באיזה יום וכן בא"י איזה מאכל אכל ביוה"כ או איזה מלאכה עשה בשבת שכתב הרמב"ם בפ"ד מעדות שגם האומר א"י בא לחייבו ומש"ה זה שאומר א"י נצטרף עם העדים האחרים וכיון שאמר אח' מהם א"י בטלה כל העדות משא"כ בנ"ד כיון שהעד השני לא שמע דבור הקדושין מעולם אין עליו שם עד כלל ולא שייך בזה לומר דבטל כל העדות מחמת אותו העד שאמר א"י. וגם בנמצא אח' מהם קאו"פ אם אותו הקאו"פ אומר שלא ראה המעשה לא נתבטל עדות האחרים וכדדרשינן יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר ומש"ה אם הפסול מעיד גם כן על אמתת הדברים נתבטל עדות הכשרים. מה שא"כ אם הפסול לא ראה גוף המעשה אין זה בכלל מקיימי דבר כנלפענ"ד. ועי' בתוס' סנהדרין דף ל"א ע"א ד"ה שב"ש וממילא גם כאן עדיין הוי קדושין בע"א ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א קי' קל"ח שנראה שנסתפק בסברא זו

וענין מה שהבתולה אומרת שלא הבינה שום דבר מקדושין דבר זה במחלוקת שנוי' דלדעת הב"י בסי' כ"ז אינה נאמנת לומר שלא הבינה כיון שלשון האמ"ל הוא לשון הנהוג לומר בכל קדושין מסתמא ידעה והבינה וקיבלה לשם קדושין וכ"נ מדברי הט"ז שם. אמנם הב"ח והב"ש שם ס"ל דגם באומר הרי את מקודשת לי אם אומרת שלא הבינה הוי ספק קדושין ע"ש. אבל זה ברור דאלו ידענו בברור שלא הבינה מה שאמר לה דאינה מקודשת וכ"כ הט"ז שם להדיא. וא"כ בנ"ד גם לדעת הב"י נאמנת לומר שלא הבינה במיגו שהיתה מכחשת אותו כיון דליכא אלא ע"א ששמע דבור הקדושין ואלו היתה אומרת שלא דיבר כלל לשון קדושין בודאי דהיתה נאמנת להכחיש את העד כמבואר ברמ"א סי' מ"ב ס"כ דאם א' מכחיש את העד אין לחוש. וה"ה אם אומרת שלא הבינה נאמנת במיגו שהיתה מכחשת אותו וכעין שכתבו הב"ח והח"מ בסי' מ"ב דנאמן לומ' דלהשטות נתכוין במיגו שהי' מכחיש להעד. ואף לפי מה שצידד בח"מ שם לומר דטענת השטאה כמו דלא מהני בשני עדים ה"ה בע"א דאף אם אמת הדבר שכוון להשטות מ"מ הוי דברים שבלב ומה בכך שיש לו מיגו דאף שמאמינין לו מ"מ הוי דברים שבלב. דבר זה לא שייך בנ"ד שאומרת שלא הבינה דבריו. דאם הי' האמת כדברי' שלא הבינה אין כאן התחלת קדושין כלל. וממילא דנאמנת במיגו שהיתה מכחשת אותו. ומ"ש הב"ש שם דאינו נאמן במיגו משום דזה דמי לנסכא דר"א דבריו תמוהים דשאני התם דהי' צריך לישבע להכחיש את העד. וכבר תמה בזה אא"ז הח"ץ ז"ל בתשו' סי' קט"ו על הב"ש ודחה דבריו. וגם לסברת הב"ש דזה דמי לנסכא דר"א היינו דוקא בטוען שכוון להשטות דזה טענה גרוע מאד ואינו נאמן רק במיגו שהי' מכחיש להעד א"כ זה דמי לנסכא דר"א דגם שם טענת אין חטפתי ודידי חטפתי הוא טענה גרוע וא"נ רק משום מיגו ול"א מיגו להכחיש את העד משא"כ אם טוענת שלא הבינה לשון הקדושין דלסברת הב"ח והב"ש בסי' כ"ז הוא טענה טובה בעצמותה בלא שום מיגו ואף דאיכא שני עדים נאמנת. והנה הח"מ והב"ש בסי' מ"ב הביאו בשם הב"ח דאם אח' מכחיש את העד ואומר שלא היו קדושין מעולם אז השני חושש לקדושין. אבל אם האח' מכחיש ואומר שכוון להשטות גם השני א"צ לחוש וא"כ בנ"ד שהיא אומרת שלא הבינה מהקדושין גם המקדש א"צ לחוש כיון שהמקדש א"י להכחישה בזה שהרי אינו יודע אם הבינה היא או לא ולא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. ומה שהקשה אא"ז הח"ץ ז"ל שם בתשו' דאיך אפשר דבטענת השטאה גם השני אינו חושש והא קיי"ל בכל מיגו דלא מהני הטענה שטוען עכשיו יותר מאילו הי' טוען טענת המיגו. והרי אילו היתה מכחשת את העד הי' השני חושש ואמאי בטענת השטאה שא"נ רק במיגו גם השני אינו חושש. דבריו יתכנו בטענת השטאה משא"כ באומרת שלא הבינה מהקדושין דלדעת הב"ח והב"ש הוא טענה טובה בעצמותה אף בלא מיגו אם כן שפיר י"ל דנאמנת גם לגבי השני דא"צ לחוש לקדושין. גם העיקר מה שהחמיר הח"ץ שם הוא מפני שחשש ג"כ לסברת הח"מ דאף אם כיון להשטות הוי דברים שבלב כמו שנראה למעיין היטב בדבריו. וזה לא שייך בנ"ד דאם לא הבינה מה שאמר לה אין שום חשש קדושין כלל. וגם בלא"ה יש לחלק בין נדון דהח"ץ ז"ל לנ"ד דשם הוי עובדא דהאשה הודית בהקדושין והמקדש אומר שכוון להשטות ומש"ה חשש א"ז הח"ץ ז"ל דכיון שהיא מודה א"כ לגבי דידה איכא חשש קדושין אף דהבעל אומר שכוון להשטות ובכה"ג לדעת הח"מ והב"ש בשם הב"ח גם השני אינו חושש להקדושין. מ"מ בערוה החמורה חשש לומר דבכל גוונא מי שמודה להעד חושש להקדושין וזה דוקא אם היא מודית דלגבי דידה איכא איסור ערוה משא"כ בנ"ד דהיא להיפך דהאשה אומרת שלא הבינה מהקדושין א"כ לגבי דידה פשיטא דליכא חשש קדושין כיון שהיא מכחשת ואין אנו דנין רק לגבי המקדש שהוא הודה בפני עדים שקידשה היטב ולגבי דידי' ליכא חומר ערוה רק חדר"ג שוב שפיר יכולין לסמוך על דברי הח"מ והב"ש דדוקא במכחיש לגמרי את העד שלא היו קדושין כלל בזה השני דמודה חושש לקדושין כדמוכח בש"ס קדושין דף ס"ה בהאומר לאשה קדשתיך אלא לאו בע"א. אבל באומר משטה הייתי גם השני אינו חושש כיון שאינו יודע להכחיש בברי לומר שלא הי' כוונתו להשטות. וה"ה באומרת שלא הבינה דברי הקדושין דג"כ אין המקדש מכחיש דברי' וכמ"ש בשו"ת ב"ח סי' צ"ז וא"כ בנ"ד אין לחוש לקדושין לא מחמת האשה ולא מחמת הבעל. ועי' בשו"ת ח"ץ שם מבואר להדיא דרק משום חומר ערוה חושש לזה. וזה לא שייך בנ"ד דלגבי הבעל אין כאן חומר ערוה

וראיתי להגאון בעל נו"ב מהד"ת באהע"ז סי' ע"ה. שכתב לפרש דברי רש"י דהא דס"ד דהש"ס דבשניהם מודים לדברי העד חוששין לע"א בקדושין משום דהא דבעינן ב' עדים בקדושין הוא משום דע"א לא מהימן והא הימנוהו. ודברי רש"י אין להם ביאור דאימת הימנוהו. וגם מה שייך נאמנות היכא דאינו מוכחש ושניהם מודים לדברי העד. וכתב הנו"ב לפרש משום דהא דע"א בקדושין לא מהני הוא משום דילפינן דבר דבר מממון ואם כן בהאי גוונא דמועיל ע"א להוציא ממון מהראוי שיועיל גם גבי קדושין. וכיון דבממון אם אמר נאמן עלי חד כבי תרי חייב לשלם אח"כ על פיו שהרי המני' גם בקדושין דינא הכי שאם ייחדו אותו האיש והאשה שיהי' עד בהקדושין הרי קבלו אותו עליו והימנוהו ושפיר ילפינן דבר דבר מממון (ואפ"ה) [ומש"ה] מועיל ע"א בקדושין וזה טעם המ"ד דחוששין לע"א בקדושין ע"ש היטב. וא"כ י"ל דבנ"ד שהזמין המקדש בפירוש שני עדים ואמר לכל אח' מהם הוי עד. א"כ אדרבה הרי אנו