מהרי"א הלוי חלק א קפג

הגדול בתורה וביראת ד' טהורה. המפורסים לתהלה. בנן של קדושים. אראלים ותרשישים. החסיד והעניו. כקש"ת מוה' מאטיל נ"י מק' הרנאסטאפאל יע"א

היום אשלמה נדרי לעיין בדברי חידושיו אשר מסר לידי בהיותו פה עמדי. בדבר השאלה ששלח בעה"ב את המשרתת שלו לנער אחד שהי' ג"כ משרת שלו ללות ממנו חצי רו"כ לצורך הבע"ב ונתן לה ג' זהובים כסף ובעת שנתן לה העשרה ג"פ הנותרים אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. כן אמר המקדש שאמר לה כנ"ל ובשעת מעשה היו שני נערים. האחד מהם יצחק בן אלעזר העיד. דכשפתח הדלת להחדר שהיו שמה הבחור והבתולה אמר לו הבחור הוי עד. ושמע שאמר לה הבחור הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל ובאמצע אמר עוד תיבה אחת שלא שמע העד. והבתולה חטפה מידו העשרה ג"פ. והעד השני בנימן בן אלי' העיד ששכב על הספסל בחדר שהיו שם הבחור והבתולה. ואמר לו הבחור הוי עד אבל הוא לא שמע מאומה שום דיבור של קדושין בעת שנתן לה העשרה ג"פ רק נתינת המעות מידו לידה ראה. ואחר שהלכה הבתולה לדרכה אמר להם המקדש להעדים. האט איהר פר שטאנין מה שאמרתי לה. אמרתי לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ואחרי כן אמר המקדש להעדים אויף מיין ווארט איך האב זו גיט מקדש גוועזין. והבתולה אומרת שלא הבינה שום דבר מקדושין. וגם הבחור אומר כעת שלא כוון רק להשטות והראי' שאמר בטבעת זו ולא נתן לה טבעת. ומה שאמר אח"כ להעדים הי' ג"כ כוונתו להשטות. ומעכת"ה פלפל בזה הרבה ויבואר לפנינו אי"ה. והנה הדבר פשוט שאין לנו לחוש בכאן רק מתורת קדושין בע"א מאחר שהעד השני אומר שלא שמע מהקדושין. וכבר נודע מחלוקת הפוסקים בזה ולדעת המחבר סי' מ"ב שפסק דאין חוששין לקדושין בע"א א"צ גט ואף לגבי המקדש דאף שאמר שקדשה היטב מ"מ אינו אסור בקרובותי' מטעם שויא אנפשי' חד"א דלא שייך שויא אנפשי' חד"א רק היכא שאם האמת הוא כדבריו חל האיסור משא"כ כאן אף לפי דבריו שקדשה בפני שני עדים כיון שלא שמע מהקדושין רק ע"א אינו כלום דילפינן דבר דבר מממון. ואף שהדבר פשוט דלא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. אביא ג"כ ראי' לזה מהא דפרכינן בש"ס קדושין דף ס"ה למ"ד המקדש בע"א א"ח לקדושין ואפי' שניהם מודים. מהא דתנן האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותי' וכו' אלא לאו בע"א. ומזה מוכח בש"ס דהמקדש בע"א זה שמודה לדברי העד נאסר על פיו אלמא דלמאן דס"ל דהמקדש בע"א א"ח לקדושין אף שמודה לדברי העד גם כן אינו נאסר והרי התם הא דאסור בקרובותי' הוא מטעם שויא אנפשי' חד"א כמבואר ברש"י במשנה שם. אלמא דלמ"ד דא"ח לקדושין בע"א לא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. ועי' ברש"י שם ד"ה וא"י ועי' בט"ז סי' מ"ב סק"ד. אלא דהרמ"א בסי' מ"ב שם חשש לדברי הסמ"ג שפסק כר"פ דהמקדש בע"א חוששין לקדושין אם שניהם מודים. ולפ"ז יש לעיין בנ"ד שהבתולה אומרת שלא הבינה שום דבר מהקדושין אם זה חשיב הכחשה או לא. ולכאורה יש לומר דבר חדש דבנ"ד גם לשיטת הסמ"ג אין לחוש לקדושין דהנה בש"ס סנהדרין דף מ"א ע"ב איכא תרי לישני בגמ' בשנים אומרים ידענו בחקירות ואחד אומר א"י אם נתבטל כל העדות או לא. ובין לפירש"י שם ובין לפירוש התוס' שם לדידן דקיי"ל כר"ע בכה"ג בטל כל העדות. וכבר תמה הלח"מ פ"ב מעדות על הרמב"ם שפסק דתתקיים העדות בשאר ונדחק מאד לומר דהרמב"ם מפרש כפירש"י ע"ש עכ"פ לדעת התוס' שם הדבר מוכרח לומר דלדידן דקיימ"ל כר"ע בטל כל העדות והוי כנמצא אחד מהם קאו"פ ואם כן בנ"ד כיון שאחד מן העדים לא שמע הדבור של הקדושין. והוי כאומר א"י בדרישות דהיינו דבר שגוף העדות תלוי בו דהוי כחקירות לדעת הרמב"ם דקיי"ל כוותי' בחו"מ סי' לי וכ"ש הוא דמה כשאומר א"י אם חבית של יין או של שמן מיקרי דבר שגוף העדות תלוי בו ואם הכחישו זה את זה אם הי' של יין או של שמן דינו כהכחשה בחקירות ופטור משניהם. מכ"ש אם א"י כלל אם אמר לה לשון קדושין פשיטא דהוי כאומר א"י בגוף העדות. ובכה"ג בטלה כל העדות לדעת התוס' הנ"ל וא"כ גם עדות העד השני בטל ואין כאן אף ע"א בקדושין. ואף לדעת הסוברין דעידי קדושין א"צ דו"ח היינו דלכתחילה א"צ לחקור בשבע חקירות משום דעידי נשים כד"מ דמי כמבואר בסוף יבמות אבל אם אירע שדרשו וחקרו ואמר העד א"י בכה"ג גם בד"מ בטל כל העדות. ועי' בש"ך סי' ל' סק"ה וסי' ל"ג סקט"ז. איברא די"ל דהרי כל עיקר הטעם דאם אמר אחד א"י בחקירות בטל כל העדות הוא משום דהוי כנמצא אחד מהם קאו"פ כמבואר בתוס' סנהדרין שם. והנה הא דנמצא אחד מהם קאו"פ פסול ילפינן מדכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה יקים דבר מקיש שלשה לשנים וכו' עי' בש"ס מכות דף ו' וא"כ י"ל כיון דמוכח בש"ס קדושין דף ס"ה שם דמאן דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין הוא משום דס"ל דלא ילפינן דבר דבר מממון. ואף דבממון בעי' שני עדים בקדושין סגי בע"א. וא"כ כמו דלא ילפינן קדושין מן ממון בג"ש דבר דבר לענין רישא דקרא מה דכתיב ע"פ שנים עדים וסגי בקדושין בע"א. כמו כן לא ילפינן קדושין מן ממון לענין ההיקש דמקיש שלשה לשנים כיון דמחד קרא ילפינן תרויי' וממילא דל"א כלל בקדושין נמצא אחד מהם קאו"פ עדותן בטילה. וה"ה באומר אחד א"י בחקירות ג"כ לא נתבטל כל העדות דזה דמי לנמצא אחד מהם קאו"פ כמ"ש. ובזה הי' מקום להבין דברי הרמ"א סי' מ"ב ס"ב שכתב קידשה לפני שנים והאח' מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א. ומלבד מה שתמהו ע"ז הח"מ והב"ש דהא נמצא אח' מהם קאו"פ בטל כל העדות ואף קדושין בע"א אין כאן. גם יש לדקדק בעיקר דינו של הרמ"א אמאי השמיענו הך דינא בקידש בפני שנים ואח' מהם קרוב דהוי כמקדש לפני ע"א. דדין זה לא יתכן רק לדעת הסמ"ג דהוא דיעה נדחית מרוב הפוסקים. ואמאי לא אשמעינן לדברי הכל בקידשה בפני שלשה ואח' מהם קרוב דהוי כמקדש בפני שנים. אמנם לפמ"ש נכון מאד דלדעת הסוברים דל"ח לקדושין בע"א וע"כ משום דילפינן דבר דבר מממון ולדידהו ג"כ אמרינן בקדושין נמצא אח' מהם קאו"פ בטל כל העדות. וא"כ לדעת הפוסקים הנ"ל אם קידשה בפני שלשה ואח' מהם קרוב אין כאן עדות כלל. ולהכי לא כתב הרמ"א דין זה רק לשיטת הסמ"ג דס"ל דחוששין לקדושין בע"א וע"כ דלא יליף דבר דבר מממון וכמו כן לא ילפינן מן ממון דנמצא אח' מהם קאו"פ בטל כל העדות ומש"ה נשאר עכפ קדושין בע"א וזה מדויק מאד בלשון הרמ"א. אבל מה אעשה שמדברי הח"מ וב"ש שם מבואר שלא כדברי דאפי' למ"ד דחוששין לקדושין בע"א מ"מ אמרינן נמצא אחד קאו"פ נתבטל כל העדות וה"ה אם אמר אח' מהם א"י בחקירות לשיטת התוס' הנ"ל. וא"כ בנ"ד ליכא אף קדושין בע"א

והנה הב"ש שם ס"ק ח' יצא לדון בדבר החדש דלדעת הפוסקים דתרתי בעינן ולא נפסל עדות הכשר רק אם נצטרף עם הפסול בשעת ראיית המעשה ובשעת הגדה בב"ד. א"כ לגבי קדושין בעת שראו ביחד המעשה עדיין לא נתבטל עדותן עד שיגידו ביחד בב"ד וא"כ כבר חלו הקדושין בשעת ראי' ובשביל שהעידו ביחד בב"ד לא נתבטלו הקדושין למפרע ולדבריו אפשר לומר דבנ"ד גם לדעת הפוסקים דע"י ראי' בלבד עם הפסול נתבטל העדות מ"מ אין לבטל הקדושין דדוקא בנמצא אח' קאו"פ אפשר לומר דתיכף