מהרי"א הלוי חלק א קפב

חבירו גוף הקרקע רק תשמיש בעלמא ולאלתר הוי חזקה לשיטת הרמב"ם וסייעתו

ועוד נלפענ"ד בזה דבר חדש. דהנה בטעם מחלוקת הקדמונים בהוצאת זוזין ונעיצת קורות אי בעי חזקת ג' שנים או לא. הוא. דדעת הרמב"ם דמדשתק מחל לו ולאלתר הוי מחילה. אמנם ר"ת סובר דבקרקע לא מהני מחילה רק בעי קנין גמור בשטר או חזקה ומש"ה בעי ג' שנים דעד תלת שני מיזדהר אינש בשטרי' וכו' ועי' בנימוקי יוסף. והנה בש"ס ב"ב דף ק' ע"א אמרינן רבים במאי קני לי' בהילוכא ועי' בתשו' הרשב"א סי' אלף קנ"ב שהאריך בזה. ונראה דאף דקיי"ל בסי' קצ"ב דהילוך לא קנה מ"מ הילוכא דרבים עדיף טפי והוי כמו חזקה. וא"כ בנ"ד כיון דהתפללו שמה רבים וגם המוכר בעצמו התפלל שם א"כ קנו אותו רבים בהילוך ואם נעשה הקנין א"צ לומר לו לך חזק וקני כמבואר סי' קצ"ב ס"ב. וא"כ אף לדעת הסוברים דבעי חזקה ג' שנים מ"מ כיון שהחזיקו בפניו מועיל לאלתר דדוקא אם הקונה בא מחמת טענת שטרא הוי לי ואבד בזה בעי' ג' שנים ומשום דטפי לא מזדהר בשטרי' משא"כ כאן ברבים דקנו בהילוכא וכמ"ש הרשב"א שם יש כאן עדי חזקה ומועיל לאלתר לכ"ע ומ"מ צ"ע בזה. באופן שהדבר ברור לפענ"ד להלכה ולמעשה שהרשות ביד הלוקח להיות שם המסגרת כמקדם ואין המוכר יכול לעכב ואין המוכר רשאי להוליך בהמתו דרך שם. דברי ידידו: סי' קסו ב"ה יום ב' ט"ו מרחשון תרמ"ט לפ"ק לבוב

הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי המפורסים לתהלה. מאוד נעלה. זך השכל ונקי הרעיון כש"ת מוה' יעקב מנחם נ"י אבד"ק טאסט יע"א

מכתב שאלתו הגיעני נכון. התענגתי מאוד בדבריו הנכונים והישרים אשר פלפל בחכמה לאמתה של תורה. בדבר שיהודי אחד נתן חטים בחוה"מ לטוחן וקצץ עמו דמי הטחינה ומחמת איזה סיבה לא נגמר בהו"ר כי אם רוב הטחינה ומיעוטו נגמר בש"ע אם מותר לאכול הקמח בשני ימים טובים או עכ"פ בשבת הבא אח"כ. ובמה דסיים מעכ"ת אפתח. במ"ש להתיר גם ביו"ט ראשון משום דמיעוט הקמח הנטחן ביו"ט בטל ברוב הנטחן מעי"ט אף דהוי דשיל"מ מ"מ זה דומה לגיגית מליאה ענבים בעוטים דהיין היוצא מהענבים בשבת בטל ברוב יין שיצא כבר דתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובת כמבואר בסי' ק"ב בהג"ה ובטו"ז ובש"ך ואחרונים שם. אמנם אחר העיון יש לעורר בזה דלכאורה צריך להבין דהא טפת היין היוצא' מהענבים בשעת נפילתה למטה באותה רגע תיכף חל עלי' שם איסור מוקצה או גזירת חכז"ל שמא יסחוט והרי ניכר האיסור בפ"ע באותה רגע אף שאנחנו לא ראינו שעת נפילתה אטו בראי' דידן תליא מלתא כיון שעכ"פ הי' האיסור פעם אחת בפ"ע א"כ כשנתערב אח"כ הוי דשיל"מ דלא בטל. ובשלמא בדין השני שכתב הש"ך בס"ק י"ב שם בחבית מליאה ענבים דשם תיכף בעת שיצא' הטיפה נתערב' ביין שיצא כבר ולא היתה הטיפה מעולם בפ"ע דהיין שיצא מכבר בע"ש הי' באותה חבית עצמה ובשעת לידת הטיפה הי' תיכף בתערובת וגם באיסור או"ב שנשחטה האם והבת נתערבה מקודם דמעולם לא הי' האיסור בפ"ע. משא"כ בהא דגיגית דבשעת נפילת הטיפה לתוך היין היתה בפ"ע ולא הי' תחילת ביאתו ע"י תערובת. אמנם ביאור הדבר היא עפ"י מה דאמרינן בגמ' ע"ז דף נ"ה דהיין הנמשך מהענבים אין עליו שם יין עד שיהי' נמשך בגת או ירד לבור. ועיין ביו"ד בסי' קכ"ג סי"ה וי"ט. ולפ"ז גם אחר שנפרדה הטיפה מן הענבים כל זמן שלא נתערבה למטה ביין שבחבית והתחיל לימשך לא הי' עלי' שם יין עדיין וכיון דהא דדשיל"מ לא בטל היא דוקא במב"מ בשמא וקודם שירדה הטיפה למטה ולא הי' על הטיפה שם יין הוי מבשא"מ עם היין שבחבית ולא הוי מב"מ כי אם אחרי התערובת עם היין למטה א"כ לענין שיהי' דשיל"מ מב"מ הוי תחילת ביאתו לעולם ע"י תערובת דכ"ז שלא נתערבה למטה הוי מבשא"מ כן נראה לפענ"ד ברור בכוונא המרדכי. ואפשר שלזה כיון המ"א בסי' ש"ך סק"ה במ"ש שלא הי' עליו שם יין מעולם ע"ש. וא"כ בנ"ד י"ל דלא הוי תחילת ביאתו ע"י תערובות משום דמיד קודם שנפל הקמח לשק או לתיבה ונתערב בקמח הנטחן מעי"ט כבר הי' עליו שם קמח של איסור ובכה"ג הוי דשיל"מ גם לדעת המרדכי

ולענין דינא נלענ"ד דאם נתנו החטים להרחיים מעיו"ט הדבר פשוט דמותר דהרי לכתחלה מותר ליתן חטין לרחיים מע"ש והם נטחנים בשבת דרוב הפוסקים פסקו כר"י בשבת דף ח"י וברחיים של נכרי גם לרבה שרי וגם כיון דבמקום פסידא שרי כמ"ש הרמ"א בסי' רנ"ב ס"ה אם כן הה"ד לצורך יו"ט כמ"ש הפוסקים דכ"מ דמתירין במקום הפ"מ מותר גם כן לכבוד שבת ויו"ט. אמנם גם אם נתן החטין לרחיים ביו"ט מ"מ לדעת המג"א סי' רנ"ב ס"ק ך' אם נתן הישראל חטין לרחיים של מים בשבת אינו אלא שבות וע"י עכו"ם הוי שבות דשבות ולדעת רוב פוסקים מותר שבות דשבות במקום מצוה והכי קיי"ל וה"ה לצורך סעודת יו"ט וכ"ש בנ"ד דנתן הישראל החטין מעיו"ט להעכו"ם אפילו אם טחן העכו"ם בשבת ברחיים של יד גם כן מותר כמ"ש המג"א סק"ך שם. ול"ש בנ"ד שלא יהנה ממלאכת יו"ט ולא משום שמא יאמר לנכרי לעשות כן כיון דלא נעשה כלל מלאכת איסור בזה וכמ"ש. וגם מטעם מוקצה לא שייך כיון דראוי היא לכוס וגם גמרו בידי אדם. ולכן נראה לפענ"ד להתיר הקמח גם ביו"ט ראשון ועי' בטו"ז בסי' שכ"ה ובמג"א בסי' תקי"ז סי"ק ב'. ומ"ש המג"א בס"ק ג' דאסור ליקח קמח מהעכו"ם בעיר שרובא ישראל ע"כ צ"ל דמיירי ברחיים של יד דברחיים של מים הוי שבות דשבות לדעת המג"א בסי' רנ"ב סי"ק ך' ומותר במקום מצוה כנלענ"ד. ובדבר מב"מ בלח באיסור דרבנן ראיית הפמ"ג בשער התערובת מסי' ע"ב ומאבר הנפרש אינו מובנת דילמא מיירי התם שנתבטל אח"כ באינו מינו. מיהו נלענ"ד ראי' ברורה מדברי הטו"ז והש"ך בסי' ס"ו בס"ק ה' ובס"ק ו' דבתערובות סמכינן על מ"ד דדם ביצים דרבנן והואיל והוא ספק אם הי' במקום האוסרו הוי סד"ר ולקולא עיי"ש. והרי גם אם הי' בודאי במקום האוסר גם כן בטל חד בתרי כיון דבתערובות ס"ל דדם ביצים דרבנן ובאיסור דרבנן גם בלח בטל ברוב מב"מ ומוכח להדיא דגם בכה"ג בעינן ס' וכן יש להוכיח מדברי הטו"ז סי' קי"א סק"ז דהתם ע"כ במב"מ דבשא"מ לא אמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל כמ"ש הש"ך בסי' צ"א וסי' ק"ה וסי' ק"ז והטו"ז שם הביא בשם או"ה דאין חילוק בכל זה בין איסור תורה לאיסור דרבנן ועיין בש"ך שם ס"ק י"ד והרי באיסור דרבנן לא בעינן צירוף שתי הקדרות לס' באיסור מב"מ בלח. וע"כ דגם בדרבנן מב"מ בלח בעינן ששים ועיין בש"ך שם סקי"ד ומ"מ יש לחפש היתר בנ"ד דבטל ברוב עפ"י דברי הפמ"ג בשפ"ד סי' ק"ט סק"ג ע"ש ודו"ק. ומיהו כבר כתבתי דבנ"ד בלא"ה יש להתיר. וביתר דבריו לא יכולתי לעיין לגודל הטרדה. דברי ידידו הדוש"ת בלב ונפש

סי' קסו ב"ה יום ג' י' תמוז תרל"ה לפ"ק לבוב

החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי. הרב