מהרי"א הלוי חלק א קפ

הרב החריף השנון. זית רענן. שושן צומח. חבצלת פורח. מוה' נפתלי הירץ תאומים נ"י

יקרת מכתבו הגיעני. ובדבר קושייתו בפסחים דף ע"א דכל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב והקשו בתוס' הא הוי מתעסק ותירצו ע"פ מה דאמרינן בכריתות דבחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. וע"ז הקשה מעכ"ת הרי בתוס' חולין דף ח' הקשו אהא דאמרינן דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דמקלקל הוא דא"כ אמאי בשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב משום דתיקן להוציא מידי אבמ"ה הא בחיי' עומדת לג' דברים והוי מקלקל. ותירצו דגבי שבת כיון דאיכא תיקון קצת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל גבי סכין של ע"ז דהוי משום דנהנה ובהא דהוציא מידי אבמ"ה לא נהנה כלום. ומעתה בחבורה דלא דרשינן בי' מ"מ ומש"ה מקלקל ומתעסק בחבורה חייב ואם כן דמי לשאר איסורים ולא מיקרי נהנה כמ"ש התוס' לענין ע"ז והיכא דמותר בשאר איסורים גם בחבורה מותר כמ"ש התוס' בשבת. ואם כן אמאי חייב בשוחט שאר זבחים לשם פסח דתיקן להוציא מידי אבמ"ה הא זה לא מיקרי נהנה בשאר איסורים ומתעסק פטור מקרא דבה ולא משום מ"מ וא"כ גם בחבורה פטור כמו בשאר איסורין דמתעסק פטור היכא דלא נהנה דדוקא מה דילפינן מקרא דמ"מ לפטורא בזה חייב בחבורה אבל היכא דלא נהנה דגם בשאר איסורין פטור גם בחבורה פטור כמו בדבר שא"מ זה תורף קושייתו. ועפ"י דרך זה הקשה עוד איזה קושיות בסוגיא והוא באמת קושיא נפלאה. אמנם גוף דבריו תליא באשלי רברבי. דהרמ"א והט"ז ביור"ד ס"ס רכ"א נחלקו במודר הנאה מחברו אם מותר לשחוט לו בהמה בריאה מטעם דהוא מקלקל או לא. ולדעת הט"ז שם דוקא גבי עכו"ם גלי רחמנא ולא במקום אחר וא"כ לדעת הט"ז גם בכל איסורים חוץ מע"ז מיקרי נהנה אף בשוחט בהמה בריאה וכיון דבכל האיסורים הוה הנאה ממילא גם בחבורה אסור וא"כ לק"מ קושית מע"כ על התוס'. אמנם לדעת הרמ"א שם דבכל דוכתי לא חשוב הנאה לבד משבת משום דהוי מלאכת מחשבת וא"כ כיון דמותר בכל האיסורין גם בחבורה מותר כמו בדשא"מ קמה קושייתו וגם נצבה. אבל אחר העיון נלפענ"ד ליישב דהנה מהך קרא דכתב בשבת מלאכת מחשבת ילפינן שני דברים. אחד להקל ואחד להחמיר. להקל ילפינן דמקלקל ומתעסק פטור בשבת כדמוכח בש"ס כריתות דף י"ט ע"ב ולהחמיר ילפינן דאף היכא דלא הוי רק תיקון קצת כיון דנעשית מחשבתו חייב כמש"כ בתוס' חולין דף ח' ע"א והנה מצד הסברא מהראוי הי' לומר דקרא דמ"מ קאי על כל ל"ט מלאכות דשבת דבכולהו בעינן מלאכת מחשבת דבקרא לא נאמר שום חילוק מלאכות ובסתמא כתיב מלאכת מחשבת ומשמע דקאי על כל המלאכות אלא דמאן דס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב דייק לה ממילה ומהבערת בת כהן כמבואר בשבת דף ק"ו ומש"ה גם מתעסק חייב כמבואר בכריתות שם אבל הך דיוקא דילפינן מקרא דמ"מ להחמיר והיינו דעיקר איסורי שבת לא תליא בהנאת גופו כמו בשאר איסורין רק דאם עכ"פ נעשה מחשבתו חייב אף בתיקון קצת כמש"כ בתוס' חולין א"כ זאת החומרא קאי על כל ל"ט מלאכות כיון דאין לנו שום ראי' לזה לחלק בין חבורה לשאר מלאכות ואדרבא כיון דחבורה חמירא משאר מלאכות דחייב בי' אפילו מקלקל ומתעסק א"כ השתא בשאר מלאכת שבת חייב אם נעשית מחשבתו אף שלא נהנה כ"ש בחבורה דחמור. וראי' גדולה לזה דהרי בתוס' חולין שם קאי אמתניתין דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות והקשו דהא הוי מקלקל ותירצו דבשבת חייב אף דלא מיקרי נהנה משום דהוי מלאכת מחשבת בתיקון קצת מה שתיקן להוציא מידי אבמ"ה אף שקלקולו יותר על תיקונו. והדברים תמוהים דהרי התוס' דפסחים דף ע"ג ובשבת דף ק"ו כתבו דהך סוגיא דמחייב משום תיקון כל דהו כמו להוציא מידי אבמ"ה וכדומה אזלא לר' יוחנן אליבא דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב ומיהו בעי' תיקון כל דהו עכ"פ. אבל לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור בעי' תיקון גמור דוקא ולא סגי בתיקון להוציא מידי אבמ"ה ע"ש וכיון שהתוס' בחולין שם כתבו דסגי בתיקון קצת ע"כ אזלינן אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ מה זה שכתבו התוס' דמש"ה חייב בשוחט חטאת בשבת אף דהוי מקלקל משום דמ"מ אסרה תורה הא למאן דס"ל מקלקל בחבורה חייב לא דריש לענין חבורה קרא דמ"מ ומש"ה מחייב במקלקל ומתעסק. אלא ע"כ כמ"ש דניהו דמאן דס"ל מקלקל בחבורה חייב לא דריש קרא דמ"מ לגבי חבורה היינו דוקא להקל לא ילפינן לענין חבורה לפטור מקלקל ומתעסק ומשום דילפינן ממילה וכמ"ש. אבל מה דילפינן להחמיר מקרא דמ"מ דסגי אם נעשית מחשבתו אף דלא נהנה זה קאי על כל ל"ט מלאכות גם על חבורה והבערה ומש"ה שפיר כתבו התוס' בחולין שם דחייב בשוחט בשבת בחוץ משום דנעשה מחשבתו אף דלא נהנה דלענין זה אין חילוק בין חבורה לשאר מלאכות. ומעתה מיושב גם קושית מעכ"ת דאף דבשאר אסורים במתעסק אם לא נהנה פטור משום דבכל איסורים אזלינן בתר הנאה ולא בתר נעשה מחשבתו כמ"ש בתוס' חולין שם מש"ה במתעסק אם לא נהנה פטור. מה שאין כן במלאכת שבת דאזלינן בתר נעשה מחשבתו ולא בתר הנאה ומש"ה מחייב בשוחט בשבת בחוץ אף דלא נהנה כיון דנעשה מחשבתו כמ"ש בתוס' חולין שם דלזה דמי חבורה לשאר מלאכות ורק דבשאר מלאכות שבת מתעסק פטור משום דלא נעשה מחשבתו ובחבורה חייב מתעסק אף דלא נעשה מחשבתו משום דבחבורה לא בעינן מלאכת מחשבת. ולק"מ מה שהקשה כ"ת דהא בלא נהנה גם בשאר איסורים פטור וא"כ גם גבי חבורה לפטור כמו בדשא"מ. דלא דמי כלל דבשאר איסורין דין הוא דליפטר מתעסק היכא דלא נהנה משום דבשאר איסורין אזלינן בתר הנאה אבל בחבורה ובשאר מלאכת שבת אזלינן (העיקר) אם נעשית מחשבתו כמו שהוכחתי לעיל מדברי התוס' חולין ולא בעינן הנאה כלל וז"ב ונכון בעזה"י

ובזה נפתח לנו שערי בינה להבין דברי רבותינו הקדמוני' ז"ל בהא שכתבו הרא"ש והר"ן פרק י"ד דשבת דאף לדעת הערוך דס"ל דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר זה דוקא באיסורי שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין דלא ניחא לי' אסור. ודבריהם מרפסין איגר' דהרי הערוך הביא ראי' לדבריו דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר מהא דאמרינן פר"א דמילה דאי דאיכא אחר ליעבד אחר משמע דע"י אחר מותר אף דהוי פס"ר דע"כ נקצץ הבהרת משום דלא ניחא לי' להך אחר לקוצצו והוי פס"ר דלא ניחא לי'. עוד הביא הערוך ראי' לדבריו מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' אף דהוי פס"ר דע"כ לובש בגד של כלאים אפ"ה שרי. והרא"ש פ' הבונה והר"ן ס"פ שמונה שרצים הביא ראיות אלו בשם הערוך א"כ הרי הדבר מבואר להדיא להיפוך דלא לבד באי' שבת רק גם גבי שאר איסורי' כמו בקציצת הבהרת ובאי' כלאים מותר פ"ר דלא ניחא לי' לדעת הערוך וזה תימה גדולה

אמנם עפ"י דברי התוס' חולין הנ"ל יש מקום ליישב דהתוס' נתנו לנו כלל גדול דבכל האי' עיקר הקפידא הוא שלא יהנה מהאי' משא"כ באי' שבת עיקר הקפידא שלא יהי' נעשה מחשבתו. והנה הא דפ"ר אסור מבואר ברש"י בכ"ד הטעם דמאחר דבודאי נעשה הדבר חשיב כמתכוין. ולזה הי' סברת הערוך דאם הדבר לא ניחא לי' א"כ אי אפשר לומר דהוה כאילו מתכוין מחמת דהוה פ"ר דהא ידענו בבירור דל"נ לי' וכיון דבאי' שבת העיקר תלוי בנעשית מחשבתו כמ"ש התוס' ומאחר דל"נ לי' אף דהוי פ"ר מ"מ כיון דלא הי' מחשבתו לכך מותר. וזהו ג"כ כוונת הרא"ש והר"ן דזהו דוק' באי' שבת דבעינן מלאכת מחשבת דמהאי