מהרי"א הלוי חלק א קעט

דטהורה הוא אף אם נמוחו ואם לא האמינו לרופאים למה שאלו אותם. ולא זכינו לתשובת הרשב"א על זה. אמנם היטב אשר דיבר בזה הגאון בעל חתם סופר בתשובה חיו"ד סי' קנ"ח וסי' קע"ה שכתב שהרופאים נאמנים בדברים כללים שיש לדבר זה מציאות בעולם אבל אינם נאמנים על גוף פרטי שהאשה הזאת יש לה מכה זו. ומש"ה אלו לא שאלו לרופאים אפילו אם לא נימוחו הי' טמא דדם יבש טמא. אבל אחרי שאמרו הרופאים שאשה זו מכה או שומא יש לה נהי דאינם נאמנים על אשה ידועה עכ"פ נדע מזה דבר כללי שיש בעולם מכה בבני מעיים שמוציא' קליפות או שערות וא"כ אם הטילו למים ולא נמוחו אמרינן דיש ג"כ ראי' על אשה זאת שיש לה מכה כזה ע"ש שהאריך. ומעתה נחזי אנן בעובדא דהח"ץ ז"ל שאמרו הרופאים שחלבה ארסי ומזיק להוולד. הרי ידענו שיש בעולם מציאות שהחלב הוא ארס להולד. ומזה שכבר הניקה שלש' ולדות ומתו שוב נתברר לנו הדבר הפרטי שהחלב שלה הוא ארסי ומש"ה התיר הח"ץ ז"ל משא"כ בנ"ד ניהו שאנו מאמינים להרופאים שאשה חלושת המזג סכנה הוא להניק שעל הדבר הכללי הרופאים נאמנים אבל עדיין לא נודע לנו הדבר הפרטי שאשה זאת הוא חלושת המזג כל כך עד שתסתכן בהנקת הולד שהרי על דבר פרטי אין הרופאים נאמנים כמ"ש החתם סופר

והנה כבר נודע שהרמב"ם והסמ"ג כתבו בטעם דלא ישא מעוברת חבירו שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו ותמהו כולם דהא טעמא דדחסא אדחיא לה בגמ' דפריך א"ה דידי' נמי אלא דידי' חייס עלוי' ה"נ חייס עלוי' אלא סתם מעוברת למניק' קיימא וא"כ אמאי כתב הרמב"ם טעמא דדחסא דלא קאי במסקנא. וכתב הכ"מ דהרמב"ם לא גרס אלא ושני הטעמים איתנייהו. ולפענ"ד נרא' בזה דהנה בתוס' סנהדרין דף נ"ט ע"א הקשו בהא דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור והרי ב"נ מצווה על העוברין וישראל אינו מוזהר. ותירצו דאף דישראל אינו מוזהר על העוברין מ"מ איסורא מיהא איכא ע"ש. ובאמת צריך להבין יסוד האיסור בזה מאחר דבש"ס נדה פ' יוצא דופן אמרינן דבן יום אחד ההורגו חייב ומשמע הא עובר לא דקרא דאיש כי יכה כל נפש אדם הוא דוקא ביצא לאויר העולם ע"ש. וא"כ איסורא מנ"ל. ונרא' לי דכיון דקיי"ל דעובר ירך אמו ומש"ה ולד הנרבעת אסור' דהיא וולדה נרבעו וכן בכמה דוכתי וא"כ אם מזיק או הורג עובר במעי אמו הוי כמזיק אחד מאבריה דהוא בלאו כמו חובל בחבירו וזה נכון מאד בסברא. ולפ"ז אם הית' האם מסכמת להרוג או להזיק את הולד תו ליכא איסורא. כיון דעיקר האיסור להזיק את העובר משום דהוי כחובל באבר מן האם. והרי בקטע את ידי סמא את עיני אם הנחבל מסכים לזה באמת הוא פטור כמבואר בחו"מ סי' תכ"א סעי' י"ב בהג"ה. וגם המחבר שם מודה בזה כמבואר בסמ"ע שם ס"ק כ"א. ומ"מ שפיר קאמר הש"ס ה"נ חייס עלוי' משום דאינו חשוד להזיק את הולד דפשיטא דאשה לא תסכים לזה להרוג את פרי בטנה וממילא אם יזיק את הולד הוא בלאו דפן יוסיף כמו חובל בחבירו וכמ"ש

והנה בש"ס כתובות דף ס' ע"ב אמרינן דאם מת הולד מותרת אמו להנשא דתו לא הוי מינקת חבירו מר בר רב אשי אמר אפילו מת נמי אסור דילמא קטלא לי' ואזלא ומינסבה הוה עובדא וחנקתי' ומסיק הש"ס ולא הוא ההיא שוטה הוי דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו ע"ש. ומעתה כיון דמר בי ר"א חשש שמא תמית את הולד בידים כדי שתהי' מותרת להנשא. ואף דלא קיי"ל הכי היינו להמית בידים ולד שכבר יצא לאויר העולם אבל עכ"פ חיישינן שמא תסכים לזה שהבעל יהרוג את העובר שבמעי' כיון שהיא אינה עושה מעשה בידים וגם הולד לא יצא לאויר העולם וכיון דליכא איסורא רק משום לתא דידה משום חובל בחבירו א"כ אם היא תסכים ליכא איסור' כלל וכמ"ש ושפיר איכא חששא דדחסא

ומעתה י"ל דהכי הפירוש בגמ' דהש"ס פריך ה"נ חייס עלוי' והיינו כמו שכתבתי דאין הבעל חשוד להרוג את העובר כיון דאיסורא קא עביד משום חובל בחבירו ובודאי האם לא תסכים לזה להמית מחמדי בטנה. ומשני סתם מעוברת למניקה קיימא וא"כ חיישינן שמא תסכים להרוג עוברה כדי שתהי' מותרת להיות תחת בעלה וכמ"ש דאף לפי מה דמסיק בש"ס כתובות דלא כמר בר ר"א ולא חיישינן שמא תהרוג הולד בידים אבל בעובר חיישינן ואם כן שפיר כתבו הרמב"ם והסמ"ג לפי המסקנא טעמא דדחסא וכמ"ש ודו"ק היטב

ומעתה אחרי שכבר הראיתי בעזר"ה שיש מקום לדברי הרמב"ם ז"ל והסמ"ג שכתבו הטעם משום דחסא. ובאמת שאף לדעת החולקים עליו וס"ל דלפי המסקנא אדחי לה טעמא דדחסא מ"מ הרי כתבו התוס' דאף דנדחה הטעם לא נדחה הדין ומש"ה אף בגרושה אף דלא משתעבדא להניק מ"מ אסורא משום דכיון דלטעמא דסנדל ודחסא אף גרושה מעוברת ומניקה אסורה א"כ גם לפי המסקנא לא חזר בו מן הדין רח מן הטעם. ועי' בב"ש סי' י"ג סק"כ שהקשה ע"ז דא"כ גם בצמקו דדיה נמי נימא הכי כיון דלפי טעמא דדחסא אין לחלק בין צמקו דדיה או לא. גם לפי המסקנא תהי' אסורה. ותירץ דבברייתא קתני מניקה בחד בבא עם מעוברת ואשה שצמקה דדיה לא הוי בכלל מניקה כלל ע"ש. ולפ"ז צ"ל דגם בעובדא דהח"ץ ז"ל יש לומר דאם החלב ארסי ומזיק לתינוק לא הויא בכלל מניקה כלל וכן נראה מדברי הח"ץ ז"ל סי' ס"ד שם. ומעתה אומר אני דזה דוקא אם החסרון בגוף החלב שצמקו דדי' או חלבה ארסי שאז לא מקריא מינקת כלל או בגמלתו וכדומה דין זה לא מתניא כלל בהברייתא כיון שאינה ראוי' להניק בשום אופן לא מקריא מינקת חבירו ולא שייך לומר כיון דתני מעוברת ומינקת בחד בבא כל מה דאסור במעוברת לטעמא דדחסא אסור גם במינקת דצמקו דדי' לא מקריא מינקת כלל כמ"ש הב"ש. אבל בנ"ד דבאמת הוא ראוי' להניק מצד גוף החלב ואין שום חסרון בהחלב רק שהאשה חלושת המזג ומצד עצמות גופה יש חשש סכנה אבל כיון שחלבה ראוי להניק נופל עלי' שם מינקת ומש"ה אף דלפי המסקנא דטעם מינקת דלמא תתעבר ומיעכר חלבה לא שייך כאן משום דבלא"ה לא תניק הולד מחשש סכ"נ. אבל כיון שאין החסרון בגוף החלב ונופל עלי' שם מינקת אם כן אסורה לטעם הראשון דאסור משום דחסא ומעוברת אפי' חולאת וחלושת המזג גם כן אסורה דלטעמא דדחסא אין לחלק. וא"כ אף מינקת אף שהוא חולה מאד גם כן אסורה כאן דתני מעוברת ומניקה בחדא בבא. וכעין שכתב הר"ת לדחות דברי הר"ש הזקן וכאן לא שייך תירוץ הב"ש דכבר כתבתי דכל שאין החסרון בגוף החלב נופל עלי' שם מינקת וזה ברור מאד ודו"ק. ועוד יש לחלק בכמה אנפי ולומר דלא דמי נ"ד לדין אא"ז הח"ץ ז"ל. וגם בסי' ס"ו שם מבואר דהוא מלתא דלא שכיחא שדרך כל העולם שהחלב האם הוא חיות הולד ובאשה הזאת נהפוך הוא שהוא סם ממית ע"ש וכאן בנ"ד הוא שכיח טובא שהרופא יאמר כי' הנקת הולד חזיק להאם. ואם באנו להתיר משום זה תעקר תקנת חז"ל מכל וכל וכל אשה מניקה אשר תחפוץ לינשא תביא מכתב תעודה מהדאקטר כי ההנקה סכנה הוא לה אשר על כן אין דעתי מסכמת בהיתר האשה הזאת. ולרב הטרדה אקצר. דברי ש"ב וידידו הדש"ת בלונ"ח

סי' קסד ב"ה יום ה' י"ב טבת תרלמ"ד לבוב

הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ש"ב ידידי