מהרי"א הלוי חלק א קעח

אירע כך ע"ש. ומעתה יפה הביא הרמב"ם הך דחלבי שבת אין קרבין ביוה"כ. וגם הא דיוה"כ שחל בע"ש לא היו תוקעין וכו'. משום דלפעמים אפשר שיהי' כן כמ"ש בפירוש המשניות להרמב"ם. ומדוקדק היטב מ"ש הה"מ סוף פ"ה בשבת שבזמננו א"א שיחול כן משום דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' כבר הי' מעשה שאירע כן וכמו שהוכחתי. ומיושב ג"כ קושית כבודו. דלפמ"ש הטורי אבן הא דאמרינן בגמ' סוכה אחרים הוא לא קאי כלל על ר' ישמעאל רק על הא דמשני ר"י ברי' דרשב"פ ר"ע הוא וכמ"ש. ושפיר כתבו בתוס' פסחים דלר' ישמעאל היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדדי. והיינו דרק אם עברו הב"ד או טעו אפשר שיחול כן אבל לכתחילה היו נזהרין בזה וכמ"ש. הן אמת דמדברי התוס' שבת דף קנ"ד ע"א ד"ה חלבי וגם מדברי התוס' פסחים נראה דהא דאמרינן בסוכה דף נ"ד אחרים הוא קאי על ר' ישמעאל ודלא כמ"ש הט"א. ומעתה קושית מעכת"ה קמה וגם נצבה. ועי' ברש"י סנהדרין דף י"ג ע"ב ד"ה וליעברי' שם מבואר להדיא דגם לאחרים לא מיקלע פסח בבד"ו כי אם על צד הדוחק. ועי' בתוס' שם דף י"ג ע"א ד"ה ור"י. וא"כ שפיר הקשו בתוס' פסחים דף נ"ח ע"ב לשיטת רש"י

עוד הקשה מעכ"ת בתוס' סוכה דף כ"ה ע"ב שהקשו לרבא דאמר בזבחים דף ק' אידי ואידי לאחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו וכו' הרי דמטמא לקרובים אפילו מטא זמן חיובא דפסח מאחר שלא שחטו וזרקו עליו. וע"ז תמה מעכ"ת דהתם אין הטעם כלל משום עוסק במצוה רק דרחמנא דחי' ופטרי' מפסח משום דר"ש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר כמבואר בסוגיא שם. וזה תימה גדולה. ולפענ"ד נרא' בזה. דקשיא להו להתוס' על מה דמחלק רבא התם בין קודם ששחטו וזרקו עליו או לאחר ששחטו וזרקו עליו הרי אביי מחלק התם בין קודם חצות ובין לאחר חצות. וחילוקו של אביי הוא מוכרח מכח רומיא דברייתות אהדדי מהא דיוסף הכהן שטמאוהו ע"כ להא דתניא אמרת לא יטמא. וע"כ מוכרח לחלק בין קודם חצות ובין לאחר חצות כסברת אביי ומטעם זה כתבו הכ"מ ולח"מ פ"ו מק"פ הל"ט דאביי ורבא לא פליגי ע"ש. וא"כ מי הכריחו לרבא לחלק בין קודם ששחטו וזרקו עליו או לא כיון דבלא"ה לא קשה דר"ש אדר"ש וכדמתרץ אביי וע"כ גם רבא מודה לחילוק זה וכמ"ש. וע"כ ס"ל להתוס' דרבא מתרץ גם רומיא דברייתות אהדדי דלא כאביי דמחלק בין קודם חצות או לאחר חצות. רק אידי ואידי לאחר חצות והא דיוסף הכהן שטמאוהו בע"כ איירי קודם ששחטו וזרקו עליו. ואידך ברייתא דאמרת לא יטמא מיירי לאחר ששחטו וכו'. וגם דר"ש אדר"ש מתרץ רבא כן. וא"כ יפה הקשו בתוס' בסוכה ארבא דאחר חצות מותר לטמא לקרובים קודם ששחטו וזרקו עליו הא כיון דמטא זמן חיובא ואיכא כרת לא אמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה ואם כן אסור לטמאות כדמוכח בגמ' שם בסוכה כנלע"ד ליישב קושיתו החמורה

ובהיותי מעיין בגמ' סוכה שם ראיתי ברש"י שם ד"ה צריכא שכתב דמדכתיב ביום ההוא דנטמא תוך שבעה ילפינן דעוב"מ פטור ממצוה. ודבריו אינם מובנים דגם אילו לא נכתב ביום ההוא מגוף הקרא שהיו אנשים טמאי מת ולא יכלו לעשות הפסח שפיר איכא למילף דעוב"מ פטור ממצוה דאל"כ לא היו רשאין לטמאות עצמן ולהתבטל מפסח וכמ"ש רש"י שם ד"ה שחל. ואנהירנהו לעיינין דבר נכון בזה בס"ד. דהנה בתוס' פסחים דף צ' ע"ב ד"ה שחל הקשו דאמאי צוה להם משרע"ה לעשות פסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם ותירצו בתוס' דלמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להם משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני ע"ש. ומעתה קשה טובא היכי מוכיח בגמ' סוכה שם דעוב"מ פטור ממצוה מדנטמאו למת ואף על פי שטומא' זו תעכב על ידם לעשות פסח. הא הטומא' אינה מעכבת כלל עשיית הפסח כיון שחל ז' בע"פ א"כ יכולין לטבול ולעשו' פסח כמ"ש התוס' פסחים ואין כאן ביטול מצוה כלל. כיון דבשעה שנטמאו היו עתידין לעשות גם הפסח ויכולין לקיים שניהם והיאך אפשר להוכיח מזה דעוב"מ פטור ממצוה. ולכן פי' רש"י הוכחת הגמ' באופן זה. דהרי בגמ' דרשינן מדכתיב ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות דהיינו שחל שביעי בע"פ ואי ס"ד דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה ורק הטעם דרשאין היו לטמאות עצמן משום שחל שביעי שלהן בע"פ ויכולין לקיים שניהם וכמ"ש. א"כ למה לי קרא ביום ההוא לאורויי דהנך אנשים חל ז' שלהן בע"פ הא בלא"ה ידעינן שחל ז' בע"פ דאל"כ אינן רשאין לטמאות עצמן דאם יטמא ה' או ו' ימים קודם יתבטל מפסח. אלא ע"כ דעוב"מ פטור ממצוה ושפיר יכולין ורשאין להטמאות ששה ימים קודם הפסח אף דיתבטל ע"י זה מפסח משום דעוסק במצוה פטור ממצוה. וא"כ אי לאו קרא דביום ההוא הוי ס"ד שחל ששי שלהם בע"פ ואפ"ה מותר לטמאות למת משום דעוב"מ פטור ממצוה ומש"ה איצטריך לאשמעינן ביום ההוא למילף שחל שביעי שלהם בע"פ. ומעתה כתב רש"י דמקרא ביום ההוא ילפינן דעוב"מ פטור ממצוה דאי לאו קרא דביום ההוא הוי אמרינן דמש"ה טמאו את עצמן משום שחל שביעי בע"פ ויכולין לקיים שניהם ולעולם עוסק במצוה אינו פטור ממצוה. אלא דא"כ מיותר קרא דביום ההוא דבלא"ה ידעינן דע"כ חל ז' שלהן בע"פ דאל"כ אינן רשאין לטמאות עצמן. אלא ע"כ דעוב"מ פטור ממצוה ולא מוכח כלל דחל ז' בע"פ ומש"ה איצטריך קרא דביום ההוא. וזה דבר יקר מאד בס"ד. ולגודל הטרדה לא אוכל להאריך יותר ועמו הסליחה. דברי ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת באהבה ומברכו בברכת החג: סי' קסג ב"ה יום ו' אדר ראשון תרכ"ד לפ"ק לבוב

שלום וכל טוב אל כבוד ש"ב וידידי הרב המאוה"ג החריף המפורסים. ערוגת הבושם יקר רוח איש תבונה קנה חכמה קנה בינה. כש"ת מוה' יצחק יעקב הלוי איש הורווייץ נ"י

מכתב שאלתו הגיעני. באשה שילדה אחר מיתת בעלה ומעולם לא נתנה הדד בפי התינוק גם בבנים חמשה שילדה בחיי בעלה רק מיד שנולדו נתנה אותם למינקת כי כן צוו עלי' הרופאים יען שהיא רעת המראה ודקת הבשר ואם תניק הולד תסכן את נפשה שתבוא לידי חולאת לונגענפעהלער. וגם עתה שילדה כארבעה חדשים אחר מיתת בעלה מיד נתנה התינוק למינקת כדרכה מעולם. ועתה היא רוצה להנשא לאיש בתוך הכ"ד חודש מחמת שהיא מטופלת בבנים קטנים ואין בכחה לעסוק במו"מ והמעט שנשאר בידה לאחר מיתת בעלה ילך לאיבוד. וכעת נזדמן לה איש אחד ממשפחתה שרוצה לישא אותה אבל אינו רוצה להמתין והוא רוצה להשליש שכר הנקת הולד עד סוף זמן ההנקה. והנה מעכ"ת פתח בהיתרא תחיל' ורצה לדמות נ"ד למה שהתיר אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ס"ד בחלב ארסי כמבואר בתשובותיו ומה לי אם יש סכנה לולד או לאשה. זה תורף דבריו. ולבבי לא כן ידמה. ולפענ"ד לא דמי נ"ד לדין הח"ץ ז"ל. דהנה כבר נודע מה שהקשה הרא"ש להרשב"א בהא דאמרו בש"ס נדה דף כ"ב באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ושאלו חכמים לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה. והקשה הרא"ש ממנ"פ אם האמינו לרופאים למה לי הטלת מים כיון שהקליפות באו מן המכ' פשיטא