מהרי"א הלוי חלק א קעו

מהב"ע משום דהמצוה אינו באה מחמת העבירה דגם אם לא הי' של אשרה הי' יכול לצאת בו אם כן גם במצה של טבל נימא הכי דגם אם לא הי' טכל רק מעושר הי' יכול לצאת בו ולא הוי מהב"ע. גם בלא"ה אין סברת התוס' מובנת כלל וגם גבי גזול יש לומר כן. ולכן נלענ"ד דהתוס' סוברים דלא שייך מהב"ע רק היכא דהעושה המצוה הוא בעצמו עשה העברה כמו גבי גזל דהגזלן בעצמו רוצה לצאת בו משא"כ בלולב של אשרה שהי' נעבד מאיש אחר לא הוי לגבי' דידי' מהב"ע ולהכי מצריכינן לטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ולזה שפיר הקשו מן מצה של טבל שמי שיוצא המצוה הוא בעצמו עושה העבירה ואוכל וא"כ הוי מהב"ע. והמעיין היטב ברש"י דף ל' ע"ב ד"ה וקרקע יראה מבואר כסברא זו דלא שייך מהב"ע רק לגבי מי שעשה העברה. ובזה זכיתי להבין דברי האו"ח שהביא הב"י בסי' תרמ"ט שכתב לולב הגזול והגנוב פוסלים אותו כל ז' מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים. והיינו דביום ראשון דבעינן לכם לולב הגזול פסול לכל העולם משום דלא הוי לכם. משא"כ בשאר הימים דלא מיפסל רק משום מהב"ע א"כ אינו פסול רק לגנב ולגזלן עצמם דלדידהו שעשו העברה הוי מהב"ע ולא לאחרים. ועי' במג"א סי' תרמ"ט ס"ק ג'. וא"כ שפיר בעי' קרא דלכם למיפסל אתרוג הגזול ביום ראשון אף לאחרים דלדידהו ליכא משום מהב"ע וכמ"ש ומיושב קושית התוס' הנ"ל. וזה ברור ואמת בס"ד ולרב טרדותי לא אוכל להאריך. דברי ידידו הדו"ש: סי' קסא ב"ה יום א' ג' אלול תרל"ד לפ"ק לבוב היושב בשמים יכתוב ויחתום לחיים את כבוד ש"ב ידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי משנתו קב ונקי יקר הערך המפורסים לתהלה כקש"ת מוה' יהודה ליבש לנדא נ"י האבד"ק סאדיגורע

מכתב יקרתו הגיעני. בדבר השאלה באשה אחת אשר נתנה בנה למינקת שלשה חדשים קודם שנתאלמנה (ובמכתב מעכת"ה כתוב ג"ח קודם החתונה ונראה שהוא ט"ס וצ"ל קודם שנתאלמנה) והיתרה מבואר בש"ע וע"פ זה עשתה שידוך וכעת הוא זמן החתונה ונזכרה האשה אשר נחסר עשרה ימים מן הג' חדשים שבמשך עשרה ימים אלו נתנה לפעמים להניק להולד אף שהי' לו מינקת. והנה הולד איננו כלל אצלה כי אבי אביו התחייב עצמו בכל החיובים להחזיק את הולד והוא איש גדול. וגם כבר עברו ט"ו חודש מיום שנולד. ומעכת"ה רצה לגבב קולות בזה וביקש ממני לחוות גם דעתי העני'. ויסוד ההיתר שלו הוא ע"פ דברי הב"ח בסי' י"ג שגורס בטור או שכרו לה מינקת וס"ל להב"ח דאם שכרו מינקת בחיי הבעל תו לא מקריא מינקת חברו בשעת מיתת הבעל ולא בעינן ג' חדשים. וראיתו ממ"ש הרא"ש פ' אע"פ דיש להתיר אשה שצמקו דדי' ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה. וס"ל להב"ח דמ"ש הרא"ש ושכרו לו מינקת בחיי בעלה פירש או שכרו לו מינקת בחיי בעלה וס"ל להרא"ש דבשכירת מינקת לחוד מותרת דאל"כ אלא דאדלעיל קאי על פסק חלבה ל"ל להרא"ש לכתוב שני פעמים בחיי בעלה. והנה מלבד הקושית שהקשו הט"ז והב"ש על הב"ח גוף דבריו לא זכיתי להבין. דהרי הרא"ש שם כתב דאם גמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו דכה"ג לא גזרינן דא"כ היכי שרא לדבי ר"ג וכו' דודאי מינכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה למניקה ובין גמלתו ולא גמלתו ע"ש. והנה מ"ש הרא"ש דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו הוא כפל לשון לכאורה דבקיצור הו"ל להרא"ש לכתוב דאם גמלתו בחיי בעלה מותרת ולא גזרינן אטו לא גמלתו דודאי מינכר בין גמלתו או לא וכו'. ול"ל להרא"ש לכתוב שני פעמים דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו. אמנם באמת דברי הרא"ש נכונים מאד. דהנה עיקר איסור מינקת הוא דילמא מיעברא ומיעכר חלכא ואיכא סכנת הולד. וכל מינקת שאנו רוצין להתיר צריך לראות בראשונה שלא יהי' סכנה לולד. אמנם עדיין איכא איסור משום לא פלוג אף היכא דליכא סכנה לולד כדאמרינן בגמ' ואתון לא תסברוה הרי שהיתה רדופה וכו'. ומעתה דברי הרא"ש ברורים מאד דהרי עיקר האיסור בגמלתו שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא ויסתכן הולד כמ"ש הרא"ש לעיל שם ולזה כתב דאם גמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי פירש דבזה ליכא חשש שמא תמהר לגמלו ויסתכן הולד כיון דבשעה שגמלתו הי' עדיין הבעל חי ותו ליכא גזירה שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא וכתב עוד הרא"ש ולא גזרינן אטו לא גמלתו וכו' פירש ניהו דבזה ליכא סכנה לולד מיהו עדיין יש מקום לאסור מטעם לא פלוג כמו דגזרינן בהבחנה אף בעקרה וזקנה. ולזה כתב דכאן לא שייך משום לא פלוג דודאי מינכר בין גמלתו וכו'. וזה ברור כשמש ככוונת הרא"ש. ומעתה בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה מה הועלנו במה דלא שייך בזה משום לא פלוג משום דמינכר בין נתנתו למניקה ללא נתנתו. מ"מ עיקר האיסור דמינקת דהוא משום סכנת הולד ואף נתנתו למינקת אסורה דחיישינן שמא תחזור בה המינקת כמ"ש הרא"ש שם והיינו שאם לא נתיר אותה להנשא אם תחזור בה המניקת תחזור אם הולד ותניקהו משא"כ אם תנשא לא תוכל אמו להניק דילמא מיעברא ותיעכר חלבה. וא"כ לזה אין שום חילוק אם נתנתו למניקה בחיי בעלה או אח"כ בשלמא אם נתנתו למניקה נ"ח קודם מיתת הבעל דאז מסתמא אחר ג"ח דהיינו בשעת מיתת הבעל כבר פסק חלבה כמ"ש הרא"ש והר"ן בתשובה. וא"כ סוף סוף לא תוכל להניקו אם תחזור המניקת א"כ ממילא לא חל עלי' בשעת מיתת הבעל שם מינקת. אבל אם לא עברו עלי' עדיין בשעת מיתת הבעל ג"ח משעה שנתנו למינקת א"כ איכא חששא שמא תחזור בה המינקת והאם לא תחפוץ להניק אף שעדיין לא פסק חלבה משום דילמא אח"כ תתעבר ותיעכר חלבה ואיכא סכנת הולד. ולא ידעתי לזה שום סברא לחלק בין נתנתו למינקת בחיי בעלה, או אח"כ דבשלמא אם לא הי' כאן איסור רק משום דשם מינקת עלי' וגם היא היתה בכלל הגזירה בזה הי' מקום לומר כסברת הב"ח דאם נתנתו למינקת בחיי בעלה אז אין עלי' שם מינקת בשעה שנתאלמנה. מה שא"כ לפמ"ש עיקר גזירת חז"ל דהוא משום סכנת הולד שייך גם בזה. גם מ"ש מעכת"ה דמהט"ז נראה דמסכים לשיטת הב"ח תמוה לי דהט"ז כתב להדיא דאם לא נודע שפסק חלבה מקודם בעי' ג"ח דוקא וכן הביא הב"ש ס"ק כ"ה בשם הט"ז ומאחר דהב"י ומהרש"ל ומהר"ם פדויא והט"ז והב"ש חולקין על הב"ח והרא"ש בתשובה כתב להדיא להיפך דבעי' ג"ח דוקא וכ"פ המחבר בסעי' י"א קשה בעיני לסמוך באיסור כזה על דעה יחידית

ולכאורה אפשר לומר בזה דבר חדש דהנה בכל המלאכות שאשה עושה לבעלה נלפענ"ד דאם הבעל מחל לה אותה החיוב מועיל המחילה ואף דאם מחל לה פירות נכסי מלוג אחר הנשואין בעי' קנין דוקא שאני התם דיש לו חלק בגוף הקרקע דקיי"ל ידו עדיפא מידה ומש"ה צריך להקנות לה הפירות בקנין גמור משא"כ חיוב מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינו רק שיעבוד בעלמא שמשועבדת לעשות מלאכתו סגי לזה מחילה בעלמא והרי גם בעבד עברי אם לא הי' גופו קנוי הוי סגי שיאמר לו זיל ועי' בש"ס קדושין דף ט"ז ובתוס' שם ד"ה לימא ועי' בב"ש סי' צ"ב