מהרי"א הלוי חלק א קעה

בעיני' דהוא ספק איסור תורה אזלינן לחומרא ולגבי התבשיל דהוא איסור משהו דרבנן אזלינן להקל ועי' בשעה"מ שהאריך בזה

אמנם מטעם אחר נלע"ד דאין להתיר הטלת מום ע"י נכרי ע"י קנין אחד לחוד מטעם סד"ר דהרי עיקר הספק הוא בהקנין אם קנה הנכרי או לא ובכה"ג בפלוגתא דרבוותא מוקמינן בחזקת מ"ק כדאמרינן בגמרא ב"ב דף ל"ב ע"ב ע"ש א"כ מחמת חזקת מ"ק הפרה הוא ודאי של ישראל ואין להנכרי הלוקח שום עסק בזה וממילא הולד ודאי בכור ואסור בהטלת מום גם ע"י נכרי. ומעתה בנ"ד דבאמת קנה הנכרי הפרה ע"י סטימתא ולענין קנין הפרה אין לנו שום ספק דקנאה כדין מחמת סטימתא. ורק דנאמר דקנין דרבנן אינו מועיל להתיר איסור וא"כ אין לנו ספק רק לענין איסור ובזה שפיר יכולין לסמוך לענין הטלת מום ע"י נכרי על קנין כסף לחוד מטעם סד"ר לקולא וזה כפתור ופרח בס"ד. עוד יש אתי ב"ה חידושין הרבה בזה ולרב חולשת כחי וגם ידי מרתתן בעוה"ר לא יכולתי להאריך. אם ימצאו דברי חן בעיני מעכת"ה וגם הדרת כבודם יסכימו להתיר יכולין להטיל מום ע"י נכרי בשני הולדות מהפרות אשר נמכרו גם בערבון וסטימתא. וה' יצילינו משגיאות

בדבר מה שתמה מעכת"ה על דברי התוס' בזבחים דף נ"ט ע"ב דמש"ה שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור אף דכשר בשאר קדשים וה"ל פסולו בקודש לדעת רש"י ואם עלה לא ירד. לא דמי ללן ויוצא דחייב בחוץ כיון דאם עלה לא ירד דהתם לא הי' רק העלאה בפסול והשחיטה היתה כדין משא"כ בשחט שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל דגם גוף השחיט' הוא בפסול. והא דפסח וחטאת בחוץ שלא לשמו דחייב אף דהשחיט' הוא בפסול הוא משום דמתקבל באותו זמן לפנים לשמו. וע"ז תמה מעכת"ה מגמרא בכורות דף ט"ז ע"א דמחייב בחוץ בדוקין שבעין לר"ע דאם עלה לא ירד הרי דגם אם היתה גוף השחיטה בפסול ואינו ראוי כלל לפנים אפ"ה מחייב בחוץ משום דאם עלה לא ירד. וא"כ אכתי אמאי פטור בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל. לדעתי העני' נראה לתרץ ומקודם אבא לבאר סברת תירוץ התוס' בזבחים שם. דהנה התוס' בנדה דף מ"א ע"א הביאו בשם רש"י דהא דאמרינן בגמרא בכ"ד לחלק בין פסולו בקודש או לא היינו דפסול אשר הי' קודם שנכנס לעזרה חשיב אין פסולו בקודש משא"כ בלן ויוצא שא"א להיות פסולו כ"א אחר שבאו לעזרה ע"ש ועי' ברש"י נדה שם ד"ה מרבה. ומעתה יש לומר דכונת התוס' בזבחים שם לתרץ לשיטת רש"י דשאר קרבנות ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל כשר ואפ"ה בשלמים בחוץ קודם פתיחה פטור אף דהוה פסולו בקודש ואם עלה לא ירד וע"ז תירצו דהכא שאין השחיטה כהילכת' פטור. וכונתם דרש"י לטעמי' דאם הי' הפסול קודם שנכנס לעזרה מיקרי אין פסולו בקודש ומש"ה בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת הדלתות פטור משום דאין זה פסולו בקודש כיון דהפסול הוא קודם שנכנס לעזרה ובכה"ג אם עלה ירד משום דאין פסולו בקודש ומש"ה פטור בחוץ. משא"כ גבי דוקין שבעין דר"ע סובר בהדיא דאם עלה לא ירד שפיר מיחייב בחוץ. ודוק כי קצרתי

דברי ידידם באמת ובתמים ס' קס ב"ה יום ה' י"א שבט תרל"ז לפ"ק לבוב הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב החריף ובקי המפואר לתהלה מאד נעלה. יקר רוח איש תבונה. מוה' מאיר אריק נ"י

מכתב יקרתו עם חדושי תורתו הגיעני לנכון. רב: תודות לכבודו על אשר הודיעני משלום ידיד לבי רחימי הרב הגדול וכו' מוה' מענדל ליפא שטיין נ"י אשר אהבת נפש אהבתיו. וזה כמה נכספה וגם כלתה נפשי לדעת מה עמו. והנה חידושיו הוטבו מאד בעיני עשה מטעמים כאשר אהבתי. ואם כי אין דרכו להשיב על דבר פלפול. למען דבריו הנעימים ולמען כבוד דודו הרב נ"י לקחתי מועד לעיין מעט בזה. במ"ש מע"כ דאף אם נאמר דלולב הגזול מותר לצאת בו משום דעשה דוחה ל"ת אפ"ה כיון דאסור לאוכלו או למוכרו לא הוי דידי' ופסול מטעם לכם כמו אתרוג של מע"ש דפסול למ"ד ממון גבוה הוא. ומיושב בזה קושית התוס' סוכה דף ל' ד"ה משום. ולפענ"ד נראה דהא דבעינן באתרוג לכם דהיינו של מי שיוצא בו דוקא. משא"כ הא דבעינן שיהי' בו היתר אכילה או דין ממון לזה לא בעינן שיהי' דוקא היתר אכילה ודין ממון למי שיוצא בו אלא סגי אם יש היתר אכילה לשום אחד בעולם. וכ"כ רש"י להדיא בסוכה דף ל"ה ע"ב ד"ה הרי ותוס' שם ד"ה דאי דאם מותר באכיל' לאדם אחד מיקרי יש בה היתר אכילה ע"ש. ומעתה נדחה מ"ש מע"כ דאף אם נאמר דעשה דוחה ל"ת והוי דידי' מ"מ פסול לצאת בו משום דאינו יכול לאוכלו ולמוכרו דבזה ליכא עשה. ולפמ"ש ליתא דלענין היתר אכילה ודין ממון סגי במה שמותר לנגזל ולא דמי למע"ש דהוי של גבוה ואין בו דין ממון לשום אדם. והטעם בזה דלענין שיהי' שלו בעינן דוקא שיהי' של מי שיוצא בו מה שא"כ לענין היתר אכילה ודין ממון סגי שיהי' משכחת בה היתר לשום אדם. אף דכל זה נפקא מקרא דלכם דהנה בתוס' דף ל"ה שם ד"ה לפי כתבו דהא דדרשינן לכם דגבי אתרוג שיהי' בו היתר אכילה וגבי תרומה טמאה דרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך משום דכיון דנטמאת התרומה ואסורה באכילה שייך לדרוש לך דידי' לגבי שאר הנאות וכו' ע"ש. הרי דבכל דוכתא דרשינן קרא דלכם לפי מה שיכול להיות בו וא"כ לענין שלו אפשר לקיים קרא דלכם שיהי' שלו ממש מה שא"כ לענין היתר אכילה ודין ממון דלדעת הרבה פוסקים אמרינן איתקצאי למצוותה מה"ת א"כ ע"כ אסור באכיל' ובהנאה. וא"כ דרשינן קרא דלכם שיהי' משכחת בה בשום אופן היתר אכילה והנאה לאחר שיעבור מצותו וממילא ג"כ ה"ה היכא שמותר לאחר ג"כ מועיל לזה. ובגוף קושית התוס' שם דף ל"ה ע"ב בהא דיוצא באתרוג של תרומה משום דחזי לכהן ובאתרוג דמאי אמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' והוי עני וחזי לי'. ואמאי לא אמרינן גם בדמאי דיוצא בו הואיל וחזי לעני. וכן הקשו בעירובין ובשבת. נלפענ"ד ליישב דתרומה אף דאסורה לישראל מ"מ גם לגבי ישראל מותרת לכהן דהכי גזרה תורה שיהי' תרומה אסורה לישראל ומותרת לכהן. משא"כ בדמאי דהוי ספק טבל וטבל אסור לעני כמו לעשיר ורק דבעני סמכינן לומר שהוא מעושר. וא"כ כיון דהעשיר אסור לאכלו מחשש טבל איך אפשר לומר שיוצא בו למצוה או שהי' מותר לטלטלו הואיל וחזי לעני הרי לדעת העשיר שיש בו ספק טבל הוא אסור לכל העולם וגם לעני. ואיך נאמר שיש בזה אפשרות היתר אכילה הרי לגבי העשיר הוא טבל. וממילא אסור לעשיר לטלטלו ולצאת בו ולהכי איצטריך הש"ס למימר דאי בעי מפקיר נכסי'. וזה נכון

ובמה שהקשו התוס' ל"ל קרא דלכם למעט לולב הגזול תיפוק לי' דהוי מהב"ע. נלפענ"ד אחרי שנשים לב להבין במה שהקשו התוס' דלמה לן הטעם לפסול אתרוג של אשרה משום כתותי מיכתת שיעורי' הא הוי מהב"ע ותירצו דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק בי' ואח"כ הקשו על מצה של טבל הא הוי מהב"ע. ודבריהם צריך ביאור הא כי היכי דתרצו לעיל בלולב של אשרה דלא הוי