מהרי"א הלוי חלק א קעד

משא"כ בנ"ד הרי החיוב לא הי' להשורים לזון אותם דבהמה אינה בת קנין וכדאמרינן בש"ס גבי קני את וחמור ורק שנתחייב המוכר להלוקח לזון שורים וכיון שעיקר החיוב הוא להלוקח שהוא בחיים פשיטא שלא נפקע החיוב הזה אף אחר שנשחטו השורים. ובפרט לפי מה שהוכחתי לעיל דהרשות הוא ביד הלוקח לקבל דמי המזונות א"כ זה דמי למה דמבואר בסי' קי"ד סעי' י"ב בהג"ה דבכה"ג אף במתה הבת מחויב לשלם דמי המזונות ונ"ד עדיף טפי דשם באמת לא היתה יכולה בחיי' להוציא המעות מיד הנותן כמבואר בח"מ וב"ש שם. וכאן הרי יכול הלוקח להוציא מיד המוכר דמי מזונות השורים וכמו שהוכחתי מסי' ס' ס"ג. ועי' בחו"מ סי' שי"ח באחד שנתחייב לחבירו השכירות לטחון לו עשרים סאה חטין ואח"כ העשיר המשכיר ואינו צריך לטחון אצלו כופין את השוכר ליתן לו דמי טחינת עשרים סאה עיי"ש היטב. אם כן גם בנ"ד אף אם מתו השורים ואין הלוקח צריך לזון אותם מחויב המוכר לתת דמי המזונות. ואם ידקדקו מעכ"ת בזה יראו כי דמי ממש להך דהתם כי המוכר אינו מפסיד רק מה שהי' צריך לזון השורים יתן כעת דמי המזונות ומש"ה לא דמי למה דמבואר בסי' שי"ח שם דאם אין להשוכר חטין וכו' דשם יש לו להשוכר פסידא משא"כ בנ"ד באופן שהדבר ברור לפענ"ד שמחויב המוכר ליתן הסך שמונים רייניש להלוקח

דברי ידידם הדוש"ת באהבה סי' קנט ב"ה אור ליום ו' ח' אדר תרמ"ז לפ"ק לבוב

דברי שלום ואמת לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי החסיד המפורסים כש"ת מוה' ארי' ליבוש נ"י האבד"ק אוהליב יע"א. ולכבוד חתנו ידי"נ הרב הגדול מחודד ומפולפל חריף ובקי מהו' יהושע פנחס נ"י

מכתב שאלתם הגיעני. וטרם נשים לב לדעת אם מכירת הפרות הי' בקנין המועיל עפ"י דתה"ק צריך לעיין אם הרשות ביד יהודי האקאנאם למכור הפרות בלי ידיעת הבעלים. ולכאורה נראה דגם אם נאמר דשלא כדין מכר ולא הי' לו רשות ע"ז מ"מ לא גרע זה המוכר מגנב שמכר מטלטלין של חבירו דצריכין הבעלים להחזיר דמי המכירה להלוקח. דודאי לא מיקרי המוכר גנב מפורסים דאטו מפורסים הדבר באיזה אופן נתן לו בעל השדה רשות למכור ואין הלוקח מהאקאנאם צריך לחקור ע"ז א"כ בודאי לכל היותר הוה כגנב שאינו מפורסים ומבואר בש"ע חו"מ סי' שנ"ו סעיף ח' דהלוקח נוטל דמים מבעה"ב ואח"כ מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק ע"ש מלשון זה משמע להדיא דהלוקח יוכל לעכב הגניבה וא"צ להחזירה עד שיתנו לו הדמים. וא"כ בנ"ד ג"כ יכול הנכרי לעכב הפרה שלקח תח"י אם לא יתנו לו מעותיו ובכה"ג מיקרי יד גוי באמצע ופטור מן הבכורה כמ"ש בשו"ת צמח צדק סי' ס"ד. הן אמת דבפסקי מהרא"י סי' ק"ל משמע להיפך שכתב שם דאם הי' רצון מיישטרל ליתן להנכרי מעות עבור טיפולו בהפרות לא מיקרי יד גוי באמצע לפוטרו מבכורה ואף דכל כמה דלא מסלק לי' שיעבודי' דגוי על הפרות. מ"מ לא דמי לבהמות ארנונא דהתם עיקר הארנונא מוטל על הולדות רק דהבעלים יכולים לסלק במעות. ומש"ה כל כמה דלא סילק לי' חשיב יד גוי באמצע אבל בנ"ד לפ"ד מיישטרל לא הי' לגוי מעולם שותפות בולדות רק צריך ליתן לו דמיהן איכא למימר דבכה"ג לא מיקרי יד גוי באמצע. ואף דבמקבל צ"ב מן העכו"ם דג"כ אין לגוי חלק בולדות רק במעות ואפ"ה אמרינן בש"ס ב"מ כיון דאם לא משכח גוי מעות תפיס לי' לבהמה או לולד פטור מן הבכורה. שאני התם דגוף הבהמה היתה של הגוי אבל כאן היתה הבהמה מעיקרא של ישראל עכ"ד מהרי"א בשינוי לשון קצת וכן משמע מדברי הרמ"א ביו"ד סימן ש"כ סעיף ה'. וע"ש במהרי"א שהביא ראי' לדבריו מדברי התוס' בפסחים וב"מ שם. והמעיין בתוס' שם יראה דהתוס' לא חילקו בין אם היתה הפרה מתחלה של ישראל או של נכרי רק בל"ק דרבא בפסחים דף ו' שם. אבל לפי מאי דקיי"ל כל"ב דרבא שם אין שום חילוק בזה ולעולם פטור מן הבכורה גם במצי מסלק לי'. ובאמת בפסקי מהרא"י גופי' שם כתב איכא למימר דכה"ג לא מיקרי יד עכו"ם באמצע. נראה דספוקי מספקא לי'. שוב ראיתי במהרי"ט אלגזי בבכורות דף ט"ז שם שהביא מחלוקת מהרי"א והצ"צ הנ"ל והניח בצ"ע. ועי' בש"ך חו"מ סי' שנ"ו סק"ד שכתב דאם בא הגניבה ליד הבעלים אין צריך לשלם ללוקח מעותיו מפני תקנת השוק ע"ש מ"מ בנ"ד יש לומר ממנ"פ אם אנו תופסין את המוכר כמו בעלים הרי כדין מכר וגוף הפרה הוא של נכרי ואם נאמר דלא הי' רשות למכור והרי הוא כאיש אחר תו אין הפרה ביד הבעלים וצריך לשלם לנכרי המעות שנתן משום תקנת השוק. ולפי דעת הצמח צדק הוה בכה"ג יד גוי באמצע דפטור מבכורה

מיהו לדינא נראה לענ"ד דמלבד דהיתה הרשות ביד המוכר אלא דגם חיוב הי' עליו לעשות כן למכור הפרה כדי להפקיע הולד מקדושת בכורה כיון דלכל הפחות זה המוכר הוא ממונה מהבעלים לפקח ולעשות הכל לטובתו וכל המטלטלין שמה המה מופקדין בידו. הר"ז דומה למכירת חמץ דמחויב הנפקד למכור החמץ קודם זמן איסורו והוה בזה כמשיב אבידה כדאמרינן בפסחים דף י"ג. ועי' במג"א סי' תמ"ג כתב דאם לא מכר חייב לשלם כדין שומר שפשע א"כ ה"נ מחויב הוא למכור כדי להתיר הולד. ואף דבגמרא שם אמרינן דמותר למכור החמץ משום דקפסיד לגמרי וזה ל"ש בנ"ד מ"מ עיקר הטעם דבכדי חסרונן לא יגע בהן משום דכיון דהבעלים יודעין מזה שדרכן לחסר בכך ולא מכרוהו מוכח דאין הבעלים מקפידים על הפסד זה מה שא"כ בנ"ד אטו הבעלים יודעין אם הפרה נתעברה ואם תלד זכר א"כ בודאי ניחא להו מכירה זו והמוכר הזה מצוה קעביד משום משיב אבידה. ומעכ"ת האריך מאוד בחריפות עצום ובדברים עריבים ולענ"ד הדבר ברור כמ"ש

ואחרי שזכינו לזה נבא לעיין אם מכירת הפרה הי' בקנין המועיל והנה על הפרה הראשונה אין שום ספק בעולם והולד הוא ודאי בכור. והפרה הנמכרת ע"י ערבון ות"כ בזה יש לעיין דרוב האחרונים הסכימו להתיר ע"פ קנין סטומתא. מיהו לע"ד נראה דבנ"ד ולענין הטלת מום ע"י נכרי מותר לדברי הכל. ומקודם צריך להבין הא דכתבו הקדמונים להצריך במכירת בכור כסף ומשיכה משום דמספקא להו כמאן הילכתא והרי לענין הטלת מום ע"י נכרי דאינו אסור רק מדרבנן הי' לכאורה מקום לומר דדי בקנין אחד לבד כסף או משיכה ואז הוה ספיקא דרבנן ולקולא ואין לדחות משום דנולד הספק בדאורייתא וע"י גילגול הוא מדרבנן דכתב המהריב"ל דל"א בזה סד"ר לקולא. דבלא נודע עד שנעשה דרבנן התיר הפרמ"ג בהפ"מ ועי' בשפ"ד בכללי ס"ס אות א' ד"ה הנה. וגם בלא"ה לא דמי להא דמהריב"ל דהתם בשעה שנולד הספק לא הי' לנו לדון כלל רק על דבר תורה לחוד ורק אח"כ כששהו הכלים מעל"ע נולד הדרבנן בזה אף שלא נודעו הספיקות רק אחר מעל"ע יש מקום להחמיר ועי' בטו"ז סי' ק"י סקי"ג. משא"כ כאן תיכף כשנולד הולד הי' לנו לדון על איסור תורה כמו גיזה ועבודה והטלת מום ע"י ישראל ועל איסור דרבנן דהיינו הטלת מום ע"י נכרי ובזה כ"ע מודים דאזלינן בשל תורה להחמיר ובדרבנן להקל וזה דומה ממש למ"ש הרי"ף פ"נ דפסחים בחטה שלא נתבקעה שנמצאת בתבשיל דלגבי גוף החטה למיכלי'