מהרי"א הלוי חלק א קעג

וע"ז הקשה מעכ"ת דשאני גבי חמץ דהוי איסורא בלע. הנה בראשית ההשקפה הי' נלפענ"ד לומר דלדעת הסוברים דחמץ מקרי איסורא בלע גם בב"ח מיקרי איסורא בלע. דהרי הר"ן בפסחים שם כתב דדוקא גבי קדשים דבשעה שנבלעו בכלי לא הי' שם נותר עלי' ולא חל על הבליעה מועטת מה שנשאר אחר ההגעלה חשיבות אשר נקרא לה שם חדש משא"כ בחמץ דגם בשעת הבליעה הי' שמו חמן אף דהי' אז שעת היתר בעי ליבון וא"כ גם גבי בב"ח כיון דגם בשעת הבליעה הי' שמו בשר בעי ליבון. שוב מצאתי מבואר כן להדיא בפר"ח יו"ד סי' צ"ג ס"ק ד' וכן נראה מדברי הש"ך יו"ד סי' קכ"א סק"ח להמעיין שם היטב ובחנם השיגו עליו האחרונים. איברא דעדיין יש לעיין בזה דהנה בהא דבעי הש"ס למילף טע"כ מבב"ח ודחי הש"ס דבב"ח חידוש הוא והדר יליף מגע"נ והקשו הקדמונים דלמא צותה התורה להגעיל מחמת חשש בב"ח דלכ"ע טע"כ מה"ת. וכד הוינא טליא אמרתי ליישב זה ע"פ מה דמחלק הש"ס בסוף ע"ז בין היתרא בלע דסגי בהגעלה אף בתשמישו ע"י האור והיכא דאיסורא בלע בעי ליבון. א"כ שפיר מוכיח הש"ס מגע"ל דטע"כ דאז גוף הטעם שנבלע בהכלי הי' איסור אבל אם נימא דבשאר איסורין לא אמרינן טע"כ א"כ גוף הבליעה אשר בהכלי אין עלי' שם איסור אף אם בלעה מבשר נבילה כיון דלא אמרינן טע"כ ורק דנאסר אח"כ בשעה שיבשל הישראל בה חלב א"כ מיקרי היתרא בלע וא"כ אמאי אמרה תור' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וכו' דהיינו דבעי ליבון והא הכא דהיתרא בלעי לעולם סגי בהגעלה אלא ע"כ דעע"כ מה"ת אף בשאר איסורי' א"כ הטעם הנבלע בהכלי הוא אסור כיון דטע"כ ושפיר מיקרי איסורא בלע ומש"ה בעי ליבון. והנה לפי מה שהעלתי עכשיו דבב"ח כיון דשמו עליו מיקרי איסורא בלע ליתנהו להני מילי דכתיבנא ותיקום קושית הקדמונים אדוכתא. והנרא' לי בזה דהנה הגאון בעל כו"פ הביא ראי' דצלי בב"ח אינו אסור מה"ת ורצה ליישב בזה קושית הקדמונים הנ"ל דהרי בקרא כתיב כל דבר אשר יבא באש דהי' בליעת הכלי שלא ע"י מים וא"כ הוי צלי ולא שייך בי' איסור בב"ח מה"ת כלל וע"כ דהתור' הצריכה הכשר מחמת שאר איסורים ע"ש בסי' פ"ז. וכל העובר משתומם על דבריו דהא דנסתפקו הראשונים אם בב"ח בצלי אסור מה"ת היינו דוקא אם הבשר וגם הגבינה נבלעו דרך צלי אבל אם צלו בשר ואח"כ בשלו באותו כלי חלב פשיטא דאסור מה"ת דהרי הטעם שנבלע בכלי דרך צלי' חוזר כעת ונתבשל. וא"כ עדיין קשה קו' הקדמוני' שמא צלה העכו"ם בשר והישראל יבשל בה חלב דאסור לכ"ע מה"ת ומש"ה צריך ליבון וח"ו לחשוד למאורן של ישראל שטעה בדבר פשוט כזה. אמנם לפמ"ש הדבר נכון מאד. דבאמת בפשיטות י"ל דבב"ח כיון דהיתרא בלע סגי בהגעל' וכמ"ש ורק דבב"ח שמו עליו ודמי לחמץ בפסח דבעי ליבון וכמ"ש הפר"ח. והיינו דוקא אם נתבשל הבשר דגם בשעת הבליע' הי' עליו שם בשר לענין בב"ח משא"כ אם נצלה דאז לא הי' מקום כלל להיות עליו שם בב"ח ורק דאח"כ בשעת בישול החלב נפלט מהכלי טעם הבשר וע"י הבישול חוזר כעת עליו ענין בב"ח א"כ כאן פשיטא דלא שייך שמו עליו דליהוי מיקרי איסורא בלע דהרי לא הי' אף התחלת איסור בב"ח כי אם ע"י בישול החלב דהשתא ושפיר מיקרי היתרא בלע וסגי בהגעלה ומיושב קושית הקדמונים ודו"ק. את זה חזיתי להשיב למעכ"ת בהחפזי מחמת כניסת יום ש"ק. והנני ידידו הדוש"ת באהב' רבה

סי' קנח ב"ה יום ד' י"א טבת תרנ"ז לפ"ק לבוב שלום וברכה וכ"ט אל כבוד ידידי נפשי הרבנים המאוה"ג המפורסמים לשם ולתהלה אשר חציהם שנונים מימיהם נאמנים. חסידים ואנשי מעשה בי דינא רבא בעיר פרעמשלא יע"א

מכתב שאלתם הגיעני יום אתמול ומחמת חולשת התענית לא יכלתי לשום עין על דבריהם. עתה באתי להשיב מפני הכבוד. באחד שקנה מחבירו חמשה ושמונים שורים באופן שיקבל הלוקח תיכף ארבעים וחמשה שורים לשלחם לק"ק וויען וארבעים ישארו ברפת עוד ארבעה עשר יום עומדים על המרעה ויאכלו ברייא רק על המוכר ליתן להארבעים שורים הנ"ל שחת וסובים ומלח. ואח"כ נתרצו שניהם המוכר והלוקח ליקח תיכף כל השורים מהרפת כי פחדו שלא יארע להם איזה מכשול כי בעל הרפת הוא בע"ח גדול. וכאשר באו השורים על הדרך והלכו לפני בית המוכר לא רצה המוכר לתת להלוך השורים עד שיסלק הלוקח כל המעות המגיע לו בעד השורים. וסילק הקונה כל המעות ועתה תובע הלוקח מהמוכר הסכום עבור מה שהי' צריך המוכר ליתן לארבעים שורים שחת וסובין ומלח במשך ארבעה עשר יום העולה לסך שמונים ריינש כי בשעה שלקח הקונה השורים השליש המוכר ביד שליש הסך שמונים ריינש באופן שיעמדו לד"ת ויקיימו דברי הפס"ד והמוכר טוען כי הוא לא התחייב את עצמו רק ליתן להם שחת וסובין ומלח אם ישארו השורים על מקומם ואם היו נשארין אצלו הי' נותן להם והלוקח טוען שע"מ כן הוסיף על דמי השורים עבור כן שיתן המוכר ג' דברים הנ"ל להשורים במשך י"ד ימים. והנה מעכ"ת עוררו בזה מהא דקיימ"ל באהע"ז סימן קי"ד ס"ו במתחייב א"ע לזון את בת אשתו חמש שנים ונתגרשה האם מחויב הוא לזון בתה במקום שתהי' אמה. הרי דאף דיצאה הבת מביתו מ"מ מחויב לזונה ה"ה הכא אף דלקחו השורים מבית המוכר מ"מ מחויב המוכר לתת דמי המזונות. מיהו כתבו מע"כ דאין לחייב המוכר רק על משך הימים שהי' השורים על הבאהן דאף שאין השורים אוכלים על הבאהן מ"מ זה דמי לחלתה הבת דמבואר בסי' קי"ד שם דחייב לזונה אמנם אחר שנשחטו השורים אין המוכר צריך ליתן עוד דמי המזונות משום דזה דמי למתה הבת דמבואר שם בסעיף ה' דאם מתה הבת נפקע מאתו חיוב המזונות זה תורף דבריכם

ובאמת לא ידעתי מה זו שאלה הרי הדבר מבואר בחו"מ סי' ס"ג במתחייב לזון את חבירו אם המקבל אינו רוצה לזון על שלחנו מחויב הנותן לתת לו דמי מזונות. וא"כ בנ"ד הרשות ביד הלוקח לקחת השורי' והמוכר מחויב לשלם לו להלוקח דמי השחת וכו' ואף אם נאמר דנ"ד דמי להתנה בפירוש להאכילו על שלחנו מ"מ גם בכה"ג מבואר ברמ"א שם דאם אין העיכוב מחמת הנזון אלא מכח המתחייב מחויב לתת לו דמי מזונות ועי' בש"ך שם ס"ק י"ג. ועוד דהתם אנו דנין אם מחויב הנותן לשלם כל דמי המזונות או לא יתן רק לפי ברכת הבית אבל פשיטא דמחויב לשלם לו דמי המזונות וא"כ בנ"ד לא שייך כלל ברכת הבית דהרי אין אנו מחייבין אותו רק דמי השחת והסובין ומלח שהי' מחויב ליתן להארבעים שורים במשך י"ד ימים ומה ענין ברכת הבית לזה דכאן לא שייך נר לאחד נר למאה ועי' באהע"ז סי' צ"ד ובב"ש שם ס"ק י'

ומה שכתבו מעכ"ת דאחר שנשחטו השורים אין המוכר צריך ליתן עוד דמי המזונות משום דזה דמי למתה הבת דמבואר בסי' קי"ד באהע"ז דנפטר מהמזונות. במחכ"ת זה שגגה גדולה דהתם עיקר החיוב הוא להבת וראי' לזה מהא דמבואר בסעי' ג' דאם פטרה האם את הבעל ממזונות בתה אין הפיטור כלום משום דאין יכולה לחוב לבתה ע"ש וכיון דעיקר חיובו הוא להבת אמרינן לה ולא ליורשה דמסתמא לא הי' בדעתו רק שיהי' לה מזונות אבל לא להוריש ליורשי'