מהרי"א הלוי חלק א קעב

שמחמת פחד זה מכינה ומיפה עצמה לפניו ולא מנוולא נפשה ואסורה לכהונה מה"ת ואין עד פסול נאמן להתירה ומפרשי האמוראים כל חד וחד כדאית לי'. ומעתה מיושבים היטב דברי הרמב"ם הנ"ל דבריש דבריו בנחבשה ע"י נפשות לא כתב שנאמן אחד להתירה כמו שביארנו משום דבאמת בעי' בזה עדות גמור' להתירה כיון שהוא ספק גמור מה"ת משא"כ בסוף דבריו בנחבשה ע"י ממון ויד או"ה תקיפה דתו ליכא פחד מיתה ורק דכיון דליכא הפסד ממון חיישינן שבא עלי' באונס. וא"כ תו שייך לומר בזה בשבוי' הקילו ומשום דמנוולא נפשה ושפיר סיים ע"ז הרמב"ם ז"ל דאחד נאמן להתירה כמו שביארנו דהיינו בהלכה י"ז שביאר דאפילו פסול נאמן ודוק היטב. ולדעתי זהו כוונה נכונה מאד בדברי הרמב"ם. אמנם לשיטת ר"ת וסייעתו דבנחבשה מחמת נפשות חיישינן שמא נתרצית על גוף הבעילה ואסורה אף לבעלה ישראל א"כ אתיין דברי הש"ס כפשטן שבא לפרש מה זה נקרא ע"י נפשות עד שנחוש שמחמת זה נבעלה ברצון. וא"כ בעובדא דתה"ד וגם בנ"ד דמיירי באשת ישראל א"כ לשיטת הרמב"ם בלא"ה מותרת ורק דאנו חוששין לדעת ר"ת ולשיטתו א"כ מבואר להדיא בש"ס דלא נקרא ע"י נפשות רק בדאיכא עלי' או על בעלה דין מיתה גמור ולדעת רוב הפוסקים והכי קיימ"ל בסעיף י"א בהג"ה בעינן דוקא נגמר דינן להריגה. ומש"ה יפה כתב התה"ד דבנחבשה שלא כדין לכ"ע לא חיישינן שמא נתרצית דבעינן דוקא שיהי' עליה שום חיוב מיתה מדינא דמלכותא. ובאמת בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דהרי באמת לא ידעינן כלל שהאדון הפחידה להורגה רק שמראין הדברים שמה שהלכה עמו ונתייחדה הי' מחמת פחד ואולי הפחידה באיומים וגזומים אחרים. ומאן לימא לן דגם בפחדים אחרים חייש ר"ת שמא נתרצית. ועוד יש להתיר בנ"ד מחמת טעמי' אחרים. וכל המחמיר בזה מחמת שיטת ר"ת אינו אלא מן המתמיהים כנלפענ"ד

עתה נבא לעיין במה שאמרה לבעלה כשדפק על פתחה כי כבר החליפה דתה. והנה בש"ע סי' ז' סי"א בהג"ה מבואר דאם האשה המירה אסורה אף לבעלה ישראל. והב"ש שם הביא בשם מהרי"ק דהוי כאילו יש עדים שזינתה משום דמומר לע"א הוי מומר לכל התורה כולה. ודברי היש מקילין שהביא הרמ"א שם כבר דחו הח"מ והב"ש שם דלא נמצא כלל מי שמיקל בזה ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' כ"ד וסי' קמ"ב. אבל אם לא המירה עדיין רק נדרה להמיר מותרת לבעלה כמבואר בש"ע שם. וא"כ בנ"ד נראה דמה שאמרה שכבר החליפה דתה בזה הדיבור בעצמו יצאה מכלל ישראל והוי מומרת גמורה. ואינו דומה כלל למה שהביא מעכ"ת מש"ס סנהדרין דף ס"א דהתם מיירי לענין חיוב סקילה ואינו חייב סקילה עד שיעבוד עבודה לע"ז או מקבלו באלוה משא"כ כאן דאנו דנין אם היא מומרת. והגע עצמך מי שהוא כופר במציאת הבורא ר"ל והוא אפיקורס פשיטא דהוי מומר לכל התורה אף שאינו חייב סקילה. וא"כ הכא נמי כיון שאמרה שהחליפה דתה א"כ הרי עזבה דת ישראל והוי מומרת והוי כאילו יש עדים שזינתה כיון שחשודה על כל התורה כולה. והמהרי"ק בשורש ק"ס שרצה ללמוד מש"ס סנהדרין הנ"ל היינו לענין נדון דידי' שלא המירה עדיין רק שנדרה להמיר אי אמרינן דמימלך עדיין ולא יעבוד זה דמי שפיר להך דסנהדרין ואדרבא דעתו שמה דאף במקום שחייב סקילה לא מיקרי מומר בדיבור בעלמא שנדר לעבוד ע"ז משא"כ בנ"ד שאמרה שכבר המירה בזה י"ל איפכא דאף אם אינו חייב סקילה מ"מ הוי מומר בהודאת פיו. גם מה שהביא מעכ"ת מהא דנדרים דשרי לי' לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא. לא דמי כלל דהתם הוי לשון דמשתמע לתרי אסי. ובהדיא מבואר בש"ך יו"ד סי' קנ"ז בשם מהרי"ל שלומר להחליף הדת אסור אפילו במקום סכנת נפשות ע"ש. גם מ"ש המהרי"ק שם לסמוך על חד תירוצא בתוספת דבפעם אחת לא נעשה מומר. קשה הדבר מאד דבש"ע יו"ד סי' כ' מבואר ברמ"א וש"ך ס"ק ב' ובתב"ש דלא קיימ"ל כהך תירוצא וגם בפעם הראשונה נעשה מומר. אשר על כן נלפענ"ד לחפש לה היתר בדרך אחרת. דהנה הש"ך יו"ד סי' א' סק"ח הביא בשם התוספתא שאם שחט או ניקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר משום דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ואמרינן השתא הוא דאיתרע ע"ש. וא"כ בנ"ד אף שאמרה שכבר החליפה דתה מ"מ על זמן המוקדם אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ורק דעכ"פ בדיבור זה היא נעשית עכשיו מומרת וכמ"ש לעיל אבל עכ"פ אינה נעשית מומרת רק מכאן ולהבא וא"כ כיון דבאמת מחמת גוף ההמרה אינה נאסרת על בעלה רק דאם המירה אמרינן מסתמא זינתה דחשודה היא על כל העבירות כמ"ש הב"ש בשם מהרי"ק וא"כ בנ"ד שתיכף אחרי כן שאמרה שהחליפה דתה בא האדון אליו להרוג את הבעל ותיכף כאשר ראתה האשה את הבעל בעזרת אנשי מלחמה חזרה אליו בבכי' א"כ אחרי כן בודאי לא זינתה. וגם אין לחוש שמא מקודם זינתה שהרי מחזיקין אותה בחזקת כשרות ואינה נפסלת למפרע כמ"ש הש"ך בשם התוספתא. ואף לפמ"ש אא"ז התב"ש ז"ל בסי' ב' ס"ק ל"ב לחלוק על הש"ך היינו דוקא בשחיטה משום דנגד חזקת כשרות של האדם איכא חזקת שאינו זבוח. משא"כ בשאר דברים מודה התב"ש כמבואר בדבריו שם וזה ברור מאד. עוד יש מקום לומר דבנ"ד לא נעשית מומרת דאפשר שגם מה שאמרה שהחליפה דתה היה מחמת פחד האדון ואנן קיימ"ל כרבא לגבי אביי דהעובד מאהבה ומיראה פטור כיון דלא קבלו בלבו באלוה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים

באופן שאם היינו דנין על נדון זה קודם הגרושין אז היתה מותרת לבעלה וכמ"ש אמנם עתה שכבר נתגרשה וניתוסף לנו עוד איסורא דהמוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר ולא מיבעיא לדיעה האחרונה בש"ע סי' י' ס"ג דפסק כלישנא דמשום פריצותא ואפילו לא אמר בשעת הגרושין משום ש"ר אני מוציאך לא יחזיר דפשיטא דגם בנ"ד אסורה לחזור לו אלא דאפשר לומר דגם לדיעה הראשונה ולדיעה כולהו מודו בנ"ד דאסורה לחזור לבעלה משום דהרי הקדמונים כתבו בהא דהרואה דם מחמת תשמיש וגרשה לא יחזיר עולמית ואף דלא אמר לה כלום בשעת הגרושין וכתבו הטעם משום דכיון דאסורה היא לו סתמו כפירושו והוי כאלו אמר לה דמגרשה משום זה ע"ש ובח"מ וב"ש סי' י' ס"ד. וא"כ אפשר דבנ"ד דהגרושין היו ע"פ דעת הרב שצוה להם לגרש אף אם נימא דע"פ הדין לא היתה צריכה להתגרש מ"מ הרי ידענו בברור שגרשה בשביל חשש הזנות והוי סתמא כפירושו וכעין סברא זו מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' י"א. אשר על כן לא אומר בה לא איסור ולא היתר ויש לי להאריך עוד בזה ומחמת רוב טרדותי אנכי מוכרח לקצר. דברי ידידו נצח: סי קנז ב"ה יום ו' עש"ק ב' דר"ח אדר ירבה הטוב והשלום לפ"ק לבוב

שפעת הצלחות ושלות השקט אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי המפורסם לתהלה מאד נעלה זך השכל ונקי הרעיון אבן בחן אבן פינה קנה חכמה קנה בינה מוה' יצחק דעטביצר נ"י

מכתב יקרתו בצירוף וכו'. ואת אשר הקשה מע"כ לדעת הסוברים דחמץ מיקרי איסורא בלע ובעי ליבון א"כ מה פריך הש"ס בפסחים דף ל' לרב דאמר קדרות בפסח ישברו מהא דתניא אין טשין את התנור באלי' וכו' עד שיסיק את התנור. וא"כ בקדירות בפסח ג"כ ליעבד להו היסק.