מהרי"א הלוי חלק א קעא

השם בשעת הגזירה מותרות לבעליהן משום דקודם שהמירו לא יועיל ריצוי שלהן וכו' משום דכיון שמסרו נפשן על קדושת השם בודאי לא נתרצו. ותיפוק לי' דהרי נחבשו שלא כדין וע"כ דלא ס"ל כהתה"ד ולעולם כל היכא דאיכא חשש נפשות חיישינן שמא נתרצה. ע"ש בב"ש שהוכיח כן ג"כ מדברי הרמ"א. וע"ש בב"ש ס"ק כ"ז שגם מדברי הב"ח מוכח כן. ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דברי הב"ש דודאי מה שכ' התה"ד דאם נחבשה שלא כדין לא חיישינן שמא נתרצה היינו אם נחבשה שלא כדין הממשלה אבל פשיטא שלא בא התה"ד לומר דבעינן דוקא שתהא חייבת מיתה ע"פ דינינו. וכן מבואר להדיא בתה"ד שם שכתב דאף שהיו שם נשים ג"כ שאחר שהמירו חזרו לדת ישראל והמה חייבים מיתה ע"פ דינם וא"כ הרי נחבשו כדין מ"מ כיון שנחבשו יחד עם עוד נשי' הרבה וגם אותם הנשים לא נחבשו בשביל זה חשיב כנחבשו שלא כדין ע"ש סי' רמ"א. א"כ מדבריו מבואר דרק היכא שנתפשו ע"פ עלילות שקר שלא ע"פ חוק הממשלה חשוב נחבשו שלא כדין דלא חיישינן שמא נתרצו. משא"כ בהך דתשובת הרא"ש והסמ"ק שהי' בשעת הגזירה אשר ניתן הדת לייסר את כל בני המדינה אנשים ונשים להחליף דתן זה שפיר מיקרי נחבשו כדין כיון שעיקר החבישה הי' ע"פ חק הממשלה וכעין שהבאתי בשם התה"ד באותן נשים שחזרו לדת ישראל אחר שהמירו דאם חזרו ונחבשו חשוב נחבשו כדין כיון שע"פ דין הממשלה הם חייבים מיתה. רק דשם בעובדא דהתה"ד לא היתה הגזרה על כל הנשים לכופן להמיר דתן כמבואר שם בתה"ד שהעלילו עליהם עלילות אחרות ומש"ה הוי נחבשה שלא כדין. משא"כ בעובדא דהרא"ש וסמ"ק וכן בהך דרמ"א שהי' בשעת הזעם והרג רב שיצא הקצף בכל המדינה מחק הממשלה זה מיקרי נחבשה כדין ושפיר חיישינן שמא נתרצו. ומש"ה הוצרכו הרא"ש והסמ"ק וסייעתם להתיר מטעמים אחרים. ולא פליג כלל על התה"ד. וא"כ בנ"ד פשיטא דהוי נחבשה שלא כדין ולא חיישינן שמא נתרצית וכמ"ש מעכ"ת

ולאשר כי לפענ"ד דברי התה"ד מוכרחים המה בש"ס וא"א כלל לחלוק על דבריו לזאת אנכי מוכרח להאריך. כבר נודע מחלוקת הקדמונים בפירושא דמתניתין דע"י נפשות אסורה לבעלה דדעת הרמב"ם וסייעתו דאסורה לבעלה כהן. והתוס' הקשו כמה קושיות על פירוש זה והעלו דאסורה לבעלה ישראל קאמר דחיישינן שמא מחמת פחד מיתה נבעלה ברצון למען תנצל מידו. ובאמת כי מלבד מה שהקשו הקדמונים על פירוש הרמב"ם יש לי תמיה רבה על פירושו דבש"ס כתובות דף כ"ז אמרינן ע"י נפשות אסורה אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי תו איפלגו התם אי בעינן נגמר דינן להריגה או לא ע"ש. ובשטמ"ק הביא גרסא ישינה ה"ד ע"י נפשות אמר רב כגון נשי גנבי וכו' ולא ידעתי היאך יפרנס רבינו הרמב"ם ז"ל סוגיא זו דבשלמא לדעת ר"ת וסייעתו דמחמת פחד מיתה חיישינן שמא נתרצית שפיר בא הש"ס לפרש כמה יהיה גודל הסכנה עד שמחמת זה נחוש לרצון ומפרשי האמוראים כל חד וחד כדאית ליה. משא"כ לשיטת הרמב"ם דגם ע"י נפשות ג"כ אינה אסורה רק לכהונה. א"כ במה נחלקו האמוראים מה נקרא ע"י נפשות הרי באמת כל שבויה אסורה לכהונה ולא יחלוק שום אדם ע"ז לומר דבשבוי' בעינן דוקא שיהי' לה חשש מיתה או נגמר דינה להריגה רק דכל שנשבית אסורה לכהונה ורק ע"י ממון מותרת דיראים לאונסה משום הפסד ממונם וביד ישראל תקיפה אבל כל היכא דלא שייך הפסד ממון ממילא הוי כשאר שבוי' דאסורה לכהונה. וא"כ למה הוצרך הש"ס לפרש מה נקרא ע"י נפשות ומה נ"מ בזה כיון דעכ"פ הוי שלא ע"י ממון ממילא אסורה לכהונה. וגם גוף דברי המשנה קשה לפי פירוש הרמב"ם דלמה לו להזכיר ע"י נפשות כלל רק הו"ל לחלק בין נחבשה ע"י ממון או שלא ע"י ממון. ומצאתי בספר בית מאיר שנתעורר קצת בזה ונדחק מאד. ולפענ"ד נראה בזה דבר נכון מאד אחרי שנעתיק לשון הרמב"ם סוף פי"ח מא"ב שכתב וז"ל האשה שנחבשה ביד עכו"ם ע"י ממון מותרת ע"י נפשות אסורה לכהונה ולפיכך אם הי' בעלה כהן נאסרה עליו בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם והם יראין מהם אבל בזמן שיד העכו"ם תקיפה אפי' ע"י ממון כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרה אא"כ העיד לה ע"א כשבוי' כמו שביארנו עכ"ל הזהב. ובאמת כי סוף דבריו במ"ש דאם אחד מעיד שהיא טהורה נאמן הוא לכאורה שפת יתר וכבר ביאר דבר זה למעלה בהלכה י"ז י"ח. והנ"ל בזה דהנה בטעמו של ר"ת וסייעתו דס"ל דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל כתב הר"ן דחיישי' שמא כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומיפה עצמה לפניו. ולדעת הרמב"ם נראה דס"ל דאף אם באמת עשתה כן מ"מ כיון שעשתה מחמת יראה עדיין מיקרי אנוסה וכדאמרינן בש"ס כתובות דף נ"א ע"ב דאף דממטיאן להו גירי ונהמי מחמת יראה הוא דעבדן ע"ש הרי דאף דגם זה הוא עניני חיבה מ"מ כיון דעבדה מחמת יראה אנוסה מיקרי ומותרת לבעלה ישראל וה"ה אם מכינה ומיפה עצמה לפניו להשתדל למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה מ"מ עדיין הוי אנוסה כיון דעבדה מחמת יראה. ובאמת היה מקום קצת לומר דאף אם נבעלה ברצון גמור אם עשתה כן רק מחמת פחד מיתה לא נאסרה לבעלה ישראל דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת בכתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולידרוש ואף ביאת נכרית בכלל ג"ע הוא ואמרי' בי' יהרג ואל יעבור מ"מ אם עברה על זה ולא רצתה למסור עצמה למיתה אף דעשתה שלא כדין מ"מ אנוסה הויא ולא נאסרה לבעלה ישראל עי' בש"ע יו"ד סי' קנ"ד ס"א בהג"ה. ויש לי להאריך בזה בראיות אמנם מדברי שו"ת מהרי"ק ס"ס קס"ז לא משמע כן. אבל אם עכ"פ גוף הבעילה לא היתה ברצון רק שהיתה מיפה עצמה ומשתדלת למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. אף שע"י כן שנשאה חן בעיניו בא עלי' שפיר ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה אונס מיקרי ומותרת לבעלה ישראל. ומעתה נלפענ"ד דבר חדש דהרי הא דהאמינו בשבוי' ע"א ואפי' עבד ושפחה הטעם משום דבשבוי' הקילו והיינו כיון שלא ראינו שנבעלה רק חששא בעלמא. ואע"ג דבכל דוכתא אמרינן אש בנעורת ואינו שורפה וחזקה לא מוקי אינש אנפשי' וכדומה. מ"מ בשבוי' הקילו משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי. וא"כ בנחבשה מחמת נפשות דלא מנוולה עצמה ואדרבה היא מכינה ומיפה עצמה לפניו כמ"ש הר"ן א"כ החשש שמא בא הנכרי עלי' הוא ספק גמור מה"ת ואין פסול לעדות נאמן עלי' לטהרה ועי' בש"ך יו"ד ר"ס צ"ח בשם הריב"ש כיון שקרוב לודאי שבא עלי' הנכרי ומיושב בזה קושית הב"ש סי' ז' ס"ק כ"ג לשיטת ר"ת דחיישינן שמא נתרצית והא אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ע"ש משום די"ל דשאני היכא דנחבשה מחמת נפשות דמיפה עצמה לפניו ומשתדלת למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה בזה שייך לומר אש בנעורת וכו'. ובזה יש מקום אתי ליישב קושית הקדמונים על שיטת הרמב"ם דע"י נפשות אסורה לכהונה דוקא. דא"כ אמאי תנן במתני' ע"י נפשות אסורה לבעלה דאי מיירי בבעלה כהן א"כ הרי נאסרו לכל הכהנים ואמאי תנן אסורה לבעלה ע"ש שמחמת קושיא זו דחו פירוש הרמב"ם מהלכה. ולפמ"ש י"ל דבכל דוכתא דקתני גבי שבוי' אסורה לכהונה היינו משום מעלות יוחסין דאע"ג דמדינא לא הי' לנו לחוש שמא נבעלה משום דמנוולא נפשה מ"מ החמירו לאסרה לכהן משום מעלות יוחסין. וא"כ אי הוי קתני במתני' ע"י נפשות אסורה לכהונה היינו טועים לומר דגם כאן הוא משום מעלות כהונה וחומרא בעלמא וא"כ אם ע"א פסול מעיד עלי' לטהרה הי' נאמן ובאמת בנחבשה ע"י נפשות אסורה לכהונה מדינא הואיל ולא מנוולא נפשה וכמ"ש ומש"ה תנן אסורה לבעלה דלא משום מעלות כהונה בעלמא הוא רק איסור גמור ולא שייך בזה לומר בשבוי' הקילו. ובזה יבוארו לנכון דברי הש"ס שם שבאו לפרש מה נקרא ע"י נפשות עד שנחוש