מהרי"א הלוי חלק א קע

הספירה מצוה חדא היא ולשיטת הבה"ג ע"כ יכול לספור ביום ולא מפסקו לילות מימים ודוק היטב כי היא עצה עמוקה בס"ד:

ומעתה אין מקום למש"כ מעכ"ת לומר דהוי ס"ס שלא לברך בשאר הלילות דשמא ספירת יום לאו ספירה היא. דליתא דאם נאמר דספירת יום לאו ספירה היא ומפסקי לילות מימים וכל לילה ולילה מצוה באפי נפשה היא גם אם דילג לגמרי מברך בשאר הלילות וכשיטת התוס' והרא"ש. וכן גם הס"ס לאידך גיסא שכ' מעכ"ת דאיכא ס"ס לברך שמא ביה"ש יום היא ואת"ל שהיא לילה שמא הלכה כהתוס' דגם אם דילג יום א' חוזר וסופר בשאר הלילות. גם זה ליתא דכיון שאמרנו בספק הראשון דאם ספר ביום מותר לספור אח"כ דאם ספר ביום כשר ולא מפסקו לילות מימים והוי כל הספירה חדא מצוה ולדעה זו א"א לומר בספק השני שמא הלכה כתוס' דאם נאמר דמצוה חדא היא אם דילג יום אחד אינו יכול לספור בשאר הלילות כיון דכבר ביטל מצותו וכמו שביארתי בס"ד. מיהו עדיין יש ס"ס לענין לברך בשאר הלילות שמא ביה"ש יום היא וא"כ מותר לברך אח"כ לדברי הכל. ולדעת התוס' פשיטא דלדידהו גם אם דילג לגמרי מברך בשאר הלילות. ולדעת הבה"ג ע"כ מועיל מה שספר ביום. ואת"ל ביה"ש לילה שמא הלכה כהתוס' דסופר בשאר הלילות. ומ"מ נ"ל לספור בשאר הלילות בלא ברכה אף דהוי ס"ס. וכן משמע מדברי המג"א שם ס"ק א' שכ' כיון די"א מצות א"צ כונה אסור לברך שנית אף דגם שם הוי ס"ס שמא ביה"ש יום ושמא מצות צריכות כונה ואפ"ה אסור לברך בלילה ע"ש. וכן משמע גם מדברי הט"ז שם ס"ק ז' שכ' דדין זה אינו רק לכתחילה משום דהוי כמתכוין שלא לצאת. אלמא דאם היה סתמא ואיכא ספק אם מצות צריכות כוונה אסור לברך אף דשם מיירי ביה"ש והוי ס"ס ועי' בתה"ד שהביא הב"י שם. ולאשר אנכי יושב בכפר להברות גופי הנדכה והנכאב ואין לי פה ספרים לעיין בהם לא אוכל להאריך יותר

דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה

סי' קנו ב"ה יום ו' עש"ק כ"ד שבט תרכ"ו לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכ"ט אל כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי ושנון. זית רענן. החכם השלם. אוצר בלום. המפורסם לתהלה כש"ת מוה' יוסף יצחק נ"י

מכתב יקרתו הגיעני והתענגתי מאד להתבשר משלומו כי טוב. ואת אשר בא על דברי תורה בדבר השאלה אשר נשאלה מאת מע"כ חשתי ולא התמהמהתי להשיב על אתר למען כבודו ולמען לימודו. והנה תורף השאלה באיש ואשה שהיו דרים יחד כמה שנים ומעולם לא נשמע עלי' שמץ דופי והולידו יחד בן ובת. ובשנת תרכ"ד נסעו יחד למרחצאות החמין לכפר אחד הנקרא קוואסי' ושכר הבעל שמה חדר אחד עבור אשתו ובתו ומשרתת עכו"ם. ובתם היתה אז כבת שמונה שנים. והוא פנה לילך לדרכו ולביתו. ויהי כבואו דרך עיר סיגוט בא לנגדו אדון אחד ואמר לו הוי יודע שאשתך איננה טהורה ולא האמין לדבריו כי ידע דרך צניעותה מאז. ולימים אחדים השיג מכתב מאשתו כי יבא אלי' עם סממני רפואות מהדאקטר אשר גלוי לו מאז חולשתה ומילא דבריה ונסע אל מקומה עם רפואות ובא שמה בחצי הלילה. וכבואו אל הדלת וקרא אותה כי תפתח הדלת ואין עונה. וכאשר סמך עצמו אל הדלת והנה נפתחה וירא והנה אשתו עומדת באמצע החדר ובתה שוכבת במטתה ומשרתת ישנה לפני בית החורף והאדון שוכב על מטה מיוחדת אשר הי' שם ושאל הבעל את האשה מה האדון עושה פה וענתה בלשון אשכנז מסתמא האבין מיר דא קיין תפילין געשריבען. ויהי בבוקר אמר לה בעלה כי לא יעזוב אותה הנה כי אם תסע עמו לבית מרחץ אחר הנקרא פאלין. והאדון לא רצה לעזוב אותה. גם האשה לא רצתה ליסע עם בעלה כי אמרה אשר היא יראה מכעס בעלה גם היא יראה מהאדון. ע"כ הסכימו ביחד שיסעו כולם ונסעו כולם הבעל והאשה והמשרתת והאדון. ונסעו עד סמוך לעיתותי ערב בעש"ק אז אמר הבעל לשבות כאן כי אם יסעו עוד הלאה יחללו שבת. וענתה האשה כי היא מוכרחת עוד ליסע עד כפר פאלין. ואם בעלה רוצה ישאר כאן והיא ובתה והמשרתת והאדון יסעו שמה. וכן הי' אשר הבעל נשאר על ש"ק בכפר ביטשקוב והמה כולם נסעו לכפר פאלין ובאו שמה אחר צאת הכוככבי' וקבלו לעצמם חדר מיוחד והאדון נסע אל הווירטסהוין והאשה אמרה אל גברת הבית אשר גם היא תישן בחדרה עמה ועם בתה והמשרתת כי היא יראה מהאדון אולי יבא בלילה. וכמו השחר עלה ויקיצו גברת הבית והמשרתת והנה האשה איננה בהחדר. ושלחו שליח לביטשקוב אל מקום הבעל ותיכף במוצאי ש"ק נסע אחריה והשיגה עם האדון בישוב באהני' והלך אל הגעריכט לקבול על הדברים האלה. וכאשר הלך ובא בדבר הזה ודפק פעם אחת על פתחה כי תצא החוצה וענתה כי כבר החליפה דתה והבעל שאל אותה איה הטאפצעטיל. ובתוך שאלתו בא האדון עם כלי מלחמתו אשר בידו אמנם לאשר היו עם הבעל שאנדארין אנשי מלחמה אשר נתנו שרי הגעריכט לעזרתו לקחו השאנדארין מהאדון את הכלי מלחמה. ותיכף אמרה האשה לבעלה בבכי' בעלי בעלי קח אותי מודים האלו עדיין אני טהורה ונקי' אנכי מחטא והבעל פעל בתחבולות ולקחה לביתו ועדיין היא צנועה כמקדם. וכאשר באו הבעל ואשתו לביתם קמו איזה אנשים שוטני נפשו לעורר עליו מדנים והבעל ענה כי שאל לכמה לומדים ואמרו כי אין כאן בית מיחוש ודר עמה ביחד עד פרשת תולדות תרכ"ו והיא צנועה במעשי'. והנה בא איזה רב לישוב הלז ואיים על הבעל כי כל העונשין של גיהנם אינם מספיקין לו אם לא יגרשנה בג"פ. והאיש הלז נפל עליו פחד הרב וענה להרב מה נעשה אם לא תרצה לקבל ג"פ ושלחו לביתה שני אנשים לאמר לה כי תקבל ג"פ וענתה האשה כי היא תסדר דברי' לפני הרב ואם ע"פ דתה"ק היא מחויבת לקבל ג"פ לא תסרב. וחזרו השלוחים אלי' בשם הרב ואמרו אף אם האמת כי טהורה היא דעתו כי תקבל ג"פ ואיים עלי' מאד. וביום א' פ' ויצא נסעו אל עיר חוסט ונתגרשו ותיכף אחר הגט הבעל והאשה ושני בני' צועקים ובוכים בקול גדול כי הם חוששים ללעז הבנים כי ע"י הגירושין יתחזק הרינון כי נטמאה ולאשר באמת טהורה היא רצונם לחזור זה תורף השאלה. ומעכ"ת פתח בכחא דהתירא וביקש ממני אשר אחוה דעי אף אני

הנה לפי ענין השאלה נראין הדברים דזה האדון הפחידה מאד שלא יהרגנה וכדומה. דהרי בכל עת שהיתה יכולה היתה מבקשת תחבולות להנצל מידו. בראשונה כתבה להבעל שיבא אלי' עם הרפואות. וגם אחרי כן בקשה מאת בעלת הבית שתלין אצלה כי יראה פן יבא האדון. ובפרטות באחרונה בעת שראתה כי הבעל בא אלי' בחבורת אנשי מלחמה אשר באו לעזרתו וסר פחד האדון מעלי' כי אז תיכף בבכי ובתחנונים חזרה לבעלה ולדרכי צניעותה. מכל זה נראה אשר רק בפני האדון בעת הי' פחדו עלי' נסעה ונתייחדה עמו. וא"כ נראה שאין כאן חשש רצון כלל ומותרת לבעלה ישראל. ומה שחשש מעכ"ת לדברי הסוברים דאשה שנחבשה על ידי נפשות אסורה אף לישראל. יפה כתב כבודו להתיר ע"פ דברי התה"ד דכל שנחבשה שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה אמנם יפלא בעיני מה שלא הביא מעכ"ת דברי הב"ש סי' ז' ס"ק כ"ב שכתב דרוב הפוסקים לא ס"ל כהתה"ד. והביא ראי' מדברי הרא"ש והסמ"ק שכתבו דאותן שנתפסו על קדושת