מהרי"א הלוי חלק א קסט

המה משועבדים לההיזק ואין זה דומה כלל לסברת הרמ"ה דסובר שלא נשתעבד יותר ממה שהניח לעסק השותפות וכאן ההיזק הוא פחות ממאה רייניש וכל מה שהניח משועבד לההיזק כנ"ל לפענ"ד. אמנם בגוף דברי הרמ"ה במה שתמהו כולם דהמחבר סותר דברי עצמו דכאן בסי' קע"ו פסק כדברי הרמ"ה דאין השותף מחויב להשלים ההפסד מביתו ובסי' צ"ג העתיק לשון הרמב"ם דאין ראובן נאמן בשבועתו שפיחת ת"ק וישלם שמעון חמשים מביתו דשבועת השותפין אינו מועיל רק להחזיק ולא להוציא משמע דאם נודע בבירור שנפחת ת"ק מחויב שמעון לשלם מביתו ודלא כהרמ"ה. ומה שתירץ הט"ז דבסי' צ"ג לא מיירי המחבר רק מעיקר הדין דשבועת השותפין אינו מועיל להוציא. הוא תמי' גדולה דמה יענה הט"ז לסוף דברי המחבר בסי' צ"ג שם ואם טען ראובן ששמעון יודע בודאי שפחתו ישביע את שמעון וכו' ויגלגל עליו שאינו יודע בוודאי סכום הפחת הזה ואם לא נתעסק שמעון בהשותפות ישבע שמעון היסת שאינו יודע בודאי בזה ההפסד ויפטר ע"ש. ומה מקום יש לשבועה זו כיון דאפילו אם יתברר בעדים שהאמת כדברי ראובן לא ישלם שמעון מביתו לדעת הרמ"ה. ודברי הט"ז צע"ג. גם מ"ש הש"ך דאם השותף יודע מההיזק מחויב לשלם מביתו עי' בסמ"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ה שכתב דלדעת הראב"ד אף אם ההיזק מבורר אינו מחויב לשלם מביתו אף לדעת הסוברים דההפסד הוא לאמצע. וכן כתב הב"ח בסי' צ"ג לדעת הרמ"ה והראב"ד עיי"ש היטב. גם מ"ש הב"ח דאם היה ההיזק מכח משא ומתן מחויב נשלם מביתו. מבואר בסמ"ע בסי' צ"ג שם דהראב"ד סובר דאינו מחויב לשלם מביתו אף דשם היה ההפסד מכח משא ומתן כיון דלא הפסיד הכל ועי' בב"ח סי' קע"ו מ"ש על דברי הרמ"ה מסתברא היכא שהטילו לכיס ונגנבו או נאבדו ע"ש וכ"פ הב"ח סי' צ"ג לדעת הראב"ד והרמ"ה ודו"ק כי קצרתי. ופשיטא דבכל זה יכול המוחזק לומר קים לי. והנלפע"ד נכון בזה הלא נודע מ"ש התומים סי' צ"ג ס"ק י"א דבסי' צ"ג מיירי שכבר חלקו בריוח ורווחא לקרנא משתעבד ומש"ה היה מחויב השותף להשלים חצי ההפסד דזה לא הוי משלם מביתו דכמו דהקרן מה שהניח לשותפות משתעבד להיזק ה"ה חלק הריוח שנטל ולכך הוצרכו הרמב"ם והמחבר לטעם דאינו נאמן בשבועתו ליטול הא לא"ה הי' מחויב להשלים חלק ההיזק מן הריוח שנטל ע"ש שדקדק כן מלשון הרמב"ם והמחבר

ומעתה בנ"ד נלפענ"ד הלכה למעשה דכל הריוח שהרויחו ביעריסלאב ילך לשותפות ומה שעלה ההיזק מעסק סאמבור יותר מזה אותו ההפסד על ר' מענדיל לבד כגון אם הריוח מיעריסלאב היה לערך ארבעים ריינוש וההיזק מסאמבור הוא תשעים רייניש נמצא הי' היזק בעסק השותפות חמשים ריינש אותן חמשים רייניש יפסיד ר"מ ואין ר"נ מחויב להשלים מביתו כדעת הראב"ד והרמב"ן והרמ"ה ומה שמפסיד ר' נחמי' את הריוח מיעריסלאב זה לא מיקרי משלם מביתו כמ"ש התומים דרווחא לקרנא משתעבד וביתר הטענות עיינתי בפסק דינם ויפה הורו ודעתי מסכמת לזה ולרוב טרדותי לא יכולתי להאריך: דברי ידידם הדוש"ת באהבה רבה

סי' קנה ב"ה יום ו' עש"ק מ"ג למב"י תרל"ח לפ"ק כפר בראטקאוויץ: יחי צלח שלו ושמח. ידידי שאהבה נפשי הרב החריף והבקי משנתו צח ונקי יגע ומצא כדי מדתו לפי מעט שנותיו הרבה מקנתו כש"ת מוה' אברהם ראטה ני'

מכתבו הגיעני והתענגתי להתבשר משלומו אשר יקרה בעיני מאד. ובדבר שאלתו באחד ששכח לספור ספירת העומר ונזכר ביה"ש של יום המחרת וספר בלא ברכה אם יכול לספור בשאר הימים בברכה או לא. ומעכ"ת פלפל בחכמה לומר דהוי ס"ס שמא כדעת התוס' דספירת יום לאו ספירה ואת"ל דהוי ספירה שמא ביה"ש לילה הוא. ואח"כ חזר מעכ"ת לומר דהוי ס"ס לאידך גיסא שמא ביה"ש יום היא וא"כ חוזר וסופר בשאר הלילות בברכה ואת"ל דביה"ש לילה היא שמא הלכה כהרי"ו והרא"ש דגם אם לא נזכר ביום סופר בשאר הלילות בברכה. ולפע"ד נראה בזה דהנה התה"ד שהביא הב"י סי' תפ"ט חידש לן סברא זו דאם נזכר ביום וספר בלא ברכה סופר בשאר הלילות בברכה הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי. והפר"ח סי' תפ"ט שם חולק ע"ז כיון דמספקא לן הלכתא כמאן שמא הלכה כתוס' דספירת יום לאו ספירה היא ולא מצי לספור בשאר הלילות משום דלא הוי תמימות ואיך יברך מספק. ולדעתי העני' נראה בזה דבר נכון בס"ד. דהנה המעיין בדברי הרא"ש סוף פסחים יראה דשורש מחלוקת הבה"ג והתוס' היא דבה"ג סובר דכל המ"ט ימים של ספ"ע היא מצוה אחת דמצוה לספור מ"ט ימים ולהכי אם דילג יום אחד אין כאן ספירה דלא קיים מצותו דעיקר המצוה לספור מ"ט יום ולא מ"ח. ומש"ה ס"ל דלא יספור עוד מכאן ואילך דע"י שדילג לילה אחת כבר ביטל מצותו אבל התוס' ס"ל דכל לילה ולילה היא מצוה בפ"ע ואף דלא קיים המצוה באותה הלילה עדיין לא נפקע מצות שאר הלילות וסופר בשאר הלילות בברכה. וכעין דאמרו חז"ל במנחות פ' התכלת אלא מאן דלית ליה תרי מצות חדא מצוה נמי לא ליעבד. ועי' בב"י או"ח סי' תרע"ב. וטעם מחלוקת הקדמונים היא כיון דאיכא פלוגתא בגמ' אם נקצר ביום כשר וגם הפוסקים נחלקו כמאן הלכתא והרי אמרו בגמ' קצירה וספירה בלילה והבאה ביום וכיון דקצירה וספירה חדא היא ולמ"ד נקצר ביום פסול גם ספירה ליתא ביום אפילו בדיעבד כמש"כ הר"ן סוף פסחים. והנה בש"ס ביצה דף ל' ע"ב אמרינן אתרוג דמפסקא לילות מימים כל חד וחד יומא מצוה באנפי נפשה היא. סוכה דלא מפסקו לילות מימים כולה יומא כחדא יומא אריכתא דמי עיי"ש וא"כ לדעת התוס' שפסקו כסתם מתניתין סוף מגילה דנקצר ביום פסול ולדידהו ליתא לספירה ביום ומפסקו לילות מימים וכל חדא מצוה באפי נפשה היא ומש"ה ס"ל דאם דילג יום אחד מלספור סופר בשאר הלילות בברכה וכמש"כ לעיל דבשביל שביטל מצוה אחת לא נפקע ממנו חיוב שאר הלילות משא"כ הבה"ג דסובר כמ"ד נקצר ביום כשר וגם ספירה היא ביום כמש"כ הר"ן שם וכיון דלא מפסקו לילות מימים כל הספירה של מ"ט יום היא מצוה אחת ומש"ה סובר הבה"ג דאם שכח ודילג יום אחד שוב אינו סופר דאין בספירת שאר הלילות שום מצוה כלל דע"י שדילג לילה אחת בטל כל המצוה כיון דמצוה חדא כל ספירת מ"ט יום וכמש"כ

ואחרי כל הדברים והאמת האלה דברי אדונינו רוח אפינו התה"ד מזוקקים שבעתים. דאם שכח בלילה וספר ביום בלא ברכה סופר בשאר הלילות בברכה דלדעת התוס' דכל חדא מצוה באפי נפשה פשיטא דיכול לספור בשאר הלילות כמבואר בדבריהם להדיא. ולדעת הבה"ג דס"ל דכל הספירה חדא מצוה היא ע"כ צ"ל לדידיה דלא מיפסקו לילות מימים ויכול לספור בדיעבד ביום. ולק"מ קושית הפר"ח דשמא הלכה כדעת התוס' דספירת יום לאו ספירה היא וספירה זו כמאן דליתא ואינו יכול לספור בשאר הלילות ולפמש"כ נכון דאם נאמר דספירת יום לאו ספירה היא ומפסקי לילות מימים וממילא כל יום מצוה באפי נפשה היא א"כ לשיטה זו גם אם דילג יום שלם לגמרי ג"כ סופר בשאר הלילות וכדס"ל באמת להתוס' והרא"ש. ורק עיקר חשש לדעת הבה"ג דאם דילג יום אחד אינו סופר אח"כ דכל