מהרי"א הלוי חלק א יז

אבל לדעת הש"ך בנקה"כ סי' ס"ט שם דגם במליחה שייך לומר דפולט מעט מעט. ולדבריו גם בכבישה שייך לומר כן וא"כ חוזר ואוסר מה שנכבש אח"כ לאחר שנחסר משיעור ששים. ובזה יש לדחות ראיית מעכ"ת מן ס"ס ק"ו דהתם שפיר מותר אם נשתהה בפחות מס' לאחר שנצטנן דודאי אין סברא לומר דיפלוט עכשיו ע"י כבישה בצונן מה שלא פלט מקודם ע"י הבישול שבידוע הוא דבישול מפליט יותר הרבה ומה שלא פלט מקודם על ידי הבישול פשיטא שגם ע"י הכבישה בצונן אח"כ ג"כ לא יפליט. מה שא"כ בשהה יותר מן מעל"ע אח"כ בזה שפיר י"ל שפולט מעט מעט וכמו במליחה לדעת הש"ך. מיהו אפשר לומר אחרי שנעמוד על כוונת הש"ך בנקה"כ שם לומר במליחה דפולט מעט מעט דלכאורה סברת המהרש"ל והט"ז נכונה היא דאמאי תפליט המליחה השניה יותר מן מליחה הראשונה. ונראה דהרי התם מיירי בבשר ששהה ג"י בלא מליחה שנמלח בכלי מנוקב והודח וחזרו ומלחוהו בכלי שא"מ וא"כ יש לומר דהש"ך לטעמיה אזיל שכתב בסי' ס"ט ס"ק ע"ד דהיכי שנמלח בכשא"מ הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל. וכפי מה שביאר הפרמ"ג דכיון שנכבש מעט בציר אף שלא שהה שיעור כבישה מ"מ בהצטרף רתיחת המליחה גרע טפי אפי' למה שלמעלה מן הציר. א"כ י"ל שזהו ג"כ סברת הנקה"כ דכיון דנמלח אח"כ בכשא"מ ונכבש מעט בציר ומש"ה מפליט אח"כ יותר מן מליחה הראשונה. משא"כ בנ"ד בכבישה מסתבר לומר שהכבישה אח"כ אינו מפליט יותר ממה שנכבש מקודם ומה שלא נפלט במעל"ע הראשון לא יפליט עוד. ובאמת גם אם נכבש אח"כ יום שלם יש ג"כ מקום להתיר אף אם אח"כ לא הי' בו ששים דמה שסופו להפליט פולט במעל"ע הראשון. ודוקא אם נכבש אותו האיסור בקדרה אחרת מעל"ע חוזר ואוסר משום דעושה בקדרה אחרת פליטה חדשה אבל מה שנכבש אחר מעל"ע באותה קדרה עוד מעל"ע אינו מזיק. ודומה לזה מצינו בסי' קל"ה סעי' י"ב לענין מלוי ועירוי דאם לאחר מעל"ע מלאו את הכלי במים אחרים חוזר ופולט אבל אם עמדו אותן המים באותה כלי כמה ימים אינו עולה רק ליום אחד משמע דע"י שנשתהה באותה הכלי כמה ימים אינו מוסיף פליטה יותר מן מעל"ע הראשון. ומ"מ איני מחליט דבר זה עדיין וצ"ע לדינא

ובדבר שאלתו אם מועיל קנין סטומתא להפקיע קדושת בכורה. דעת רוב האחרונים להתיר וכן הכריע אאמו"ר הגאון מאור הגולה זצ"ל בספרו מאמר מרדכי סי' ע"ג להתיר ומכ"ש שמותר לומר לגוי להטיל בו מום. ובדבר השאלה שניקב המרה במקום שהכבד סותמו אבל נמצא שם מכה בכבד במקום שסותם נקב המרה ומבחוץ הכבד שלם ויפה. לפענ"ד הדבר פשוט דטריפה דכל שהבשר הסותם הנקב אינו שלם ויפה לא מיקרי סתימה. והראי' שהביא מעכ"ת להתיר מדברי הט"ז בשם הב"ח בסי' מ"ג סק"ד אינה ראי' כלל להמעיין בשמ"ח סי' ל"ו ס"ק ל"ה במ"ש דמחט לא מקלקלא רק לפי שעה ומש"ה הוי סתימה משא"כ בקלקול אחר שהי' בסתימת הבשר תו לא הוי סתימה

סי' יד ב"ה יום ד' כ"ה טבת תרל"א לפ"ק לבוב. ברכת שמים מעל לכבוד רב רחימאי חביב עלי כנופאי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים וותיק וחסיד ירא ד' מרבים כש"ת מוה' יחיאל נ"י מו"צ בק' בעלזא יע"א

מכתבו הגיעני ואת אשר כתב מעכ"ת בעניני חנוכה לא עייתני בהם כל הצורך כי זה כמה הרביתי מלין בעז"ה באלה הענינים וקשה עתיקא. אמנם במה שנסתפק מעכ"ת למ"ד אין אדם אוסר דבר שא"ש אי מצי לאסור דבר המופקר. נראה לפענ"ד לפשוט ספקו מהא דתנן בפ"ה דנדרים דשניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר והטעם דדבר של אותה העיר בני העיר הם כמו שותפין באותו דבר ושותף יכול לאסור חלקו על חבירו משא"כ בדבר של עולי בבל דשייך לכל העולם הוי כדבר הפקר. ועי' בפי' הרא"ש שם. ומזה מוכח דדבר הפקר אינו יכול לאסור על חבירו. וסבור הייתי לומר דלעולם באוסר על חברו דבר המופקר בפירוש אסור והתם היינו טעמא דמיירי באוסר נכסיו סתם ומסתמא אין דעתו על מה שהפקיר וכדאמרינן סוף פ"ד דנדרים. ואף דהך סברא דאין דעתו על מה שהפקיר לא קיימא התם במסקנא. דוקא התם שעדיין אינו הפקר גמור עד דאתי לרשות זוכה אבל בהפקר גמור שפיר יש מקום לומר דאף שיכול לאוסרו מ"מ מסתמא אין דעתו לאסור דבר המופקר. וכעין זו כתב הר"ן שם דף מ"ו ע"ב

אמנם באמת א"א לומר כן דבש"ס שלהי ביצה פריך תלמודא למ"ד בירא דשותפי נינהו דא"כ אמאי מותרין בבור שבאמצע הדרך והתנן השותפין שנדרו הנאה וכו' ואם הטעם שמותר בדבר של עולי בבל משום אומדין דעת הנודר שלא היה בדעתו לאסור אותם א"כ מה לו להנודר בפלוגתא דאמוראי אי בירא דשותפי או בירא דהפקירא מ"מ לא הי' דעתו לאסור דברים הללו. אלא ע"כ משום דאמרי' דאף דרוצה לאוסרם מ"מ לא יכול לאסור דבר המופקר משום שאינו שלו ומש"ה שפיר פריך הש"ס למ"ד דהוי בירא דשותפי תו מצי לאוסרם. ודברי הר"ן שם דף מ"ח ע"א ד"ה ואסורין הם תמוהים מאוד מגמ' ביצה הנ"ל והארכתי בזה במקום אחר. עוד נ"ל להביא ראי' לזה מדברי הר"ן שם דף ל"ד ע"ב שפירש הא דהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש דמיירי שהיתה ככר של הפקר בתוך ד' אמותיו דמתוך שיכול לזכות בו מצי נמי לאקדושה דהוי כמו המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשיה משמע להדיא דאם הי' חוץ לד' אמות אינו יכול להקדישו אף דהיא הפקר ע"ש. ודע שלדברי הר"ן צריך להבין הא דמקשי תלמודא בחולין דף קל"ט בהא דשלוח הקן אינו נוהג במוקדשין ה"ד אי דהוי לי' קן בתוך ביתו כו' אלא דחזי קן בעלמא ואקדשי' ומי קדיש איש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל וכו'. ולדברי הר"ן אמאי לא מוקי לי' בפשיטות דחזי קן בתוך ד' אמותיו דאז שפיר מצי לאקדושיה מטעם מיגו דזכי לנפשי' ואפ"ה לא זכה בו עדיין ולא מיקרי מזומן משום דגלי אדעתיה דלהקדש ניחא לי' דליקני ולא לי' כמ"ש הר"ן בנדרים שם דמש"ה מעל ולא מיקרי גזבר משום דלא זכה בה עדיין. ולכאורה רציתי לומר לפום מאי דאמרי' בש"ס בב"מ דף ק"ב ע"א דכיון דאסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהם וכיון דאיהו ל"מ זכי חצרו נמי לא זכי' ליה. וא"כ לפי מ"ש הקדמונים דקנין ד' אמות הוא מטעם חצר ומאחר שאסור לזכות בהם גם בד"א לא קני ולא שייך בזה מיגו דזכי לנפשי'. ועי' במחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ד' שהביא בשם הרמב"ם דאין זה רק איסור דרבנן וא"כ מה"ת מותר לזכות בבצים וממילא תו קני' לי' חצרו. אמנם י"ל דהרי גוף קנין ד"א הוא רק דרבנן וא"כ שפיר פריך הש"ס בחולין דלא משכחת שלוח הקן במוקדשין דמה"ת לא קניא לי' ד"א ולא שייך מיגו דזכי לנפשי' וממילא אינו יכול להקדישו וכדפריך איש כי יקדיש את ביתו א"ר מה ביתו ברשותו. וגם מדרבנן לא משכחת שלוח הקן במוקדשין דאע"ג דמדרבנן קונה מחמת ד"א מ"מ הרי מדרבנן שוב אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהן ולא קני לי' חצרו מילתא דאיסורא ולכך גם ד"א לא קנו בכה"ג ומטעם שכתבתי. וזה נכון.