מהרי"א הלוי חלק א טז

הראשון א"כ אף אם מת הנודר קודם שילדה פרתו גם כן קדוש הולד אבל כיון דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם רק דחיובא איכא על הנודר להקדיש הולד כשיולד אם מת הנודר פקע חיובו והולד חולין. עוד איכא נ"מ כגון שהקדיש הולד אח"כ לשם שלמים דאם חלה עליו קדושת עולה מחמת דבורו הראשון אין ההקדש שני לשם שלמים כלום אבל כיון דבאמת אין בהקדש הראשון כלום אלא דחיובא רמיא אח"כ כשיולד להקדישו לעולה א"כ אם הקדישו לשם שלמים אח"כ איסורא הוא דעביד ועבר על ככל היוצא מפיו יעשה אבל ההקדש השני חל. ועוד איכא נ"מ טובא ואין להאריך. ואולי לא עמתי על כוונת דבריך יבואו נא דבריך שנית וכבדנום

עוד באת בדבריך הנעימים לומר דבנ"ד לא חל ההקדש על הש"ס כיון דאיזה כרכים לא נגמרו עדיין והוי דבר שלא בא לעולם וא"כ לא חל גם על אותן שבאו לעולם משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. והבאת סיוע לדבריך מדברי הריטב"א שהביא השעה"מ פ"א מנדרים דאם הקדיש שתי בהמות למזבח ואחת מהן היתה טמאה או בע"מ דלא חל ההקדש כלל משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. הרי מבואר דאף אם על מקצת הנדר לא הי' חלות כלל ג"כ אמרינן דאם הותר מקצתו הותר כולו ולא דוקא בהותר ע"י פתח. יפה כתבת. איברא דלכאורה יש לדון על דבריך דהרי השעה"מ שם הקשה על הריטב"א מהא דכתב רש"י בריש המדיר אין הנאת תשמישו נאסר עליה משום דמשועבד לה ולשיטת הריטב"א קשה דגם שאר הנאות לא יאסרו דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ותירץ השעה"מ כיון דבאמת מדינא קונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דאשה ומש"ה ל"א נדר שה"מ הותר כולו ע"ש. מדבריו נראה דדוקא היכא שמקצת הנדר נתבטל לגמרי בה אמרי' דבטל כולו אבל אם גם על המקצת יש חלות קצת אע"ג דבאמת אלמוה רבנן לשיעבודא ואינו חל כיון דמדינא חל עכ"פ בזה אמרינן דגם המקצת השני חל לגמרי. וא"כ אפשר דגם בנ"ד כיון שחל הנדר גם על הכרכים שלא באו לעולם לענין זה שחייב מכח נדרו להקדישם אח"כ כשיבאו לעולם כמבואר למעלה א"כ חל גם על המקצת השני לגמרי. אמנם אין זה מוכרח ויש לחלק. גם בלא"ה נראה לפע"ד ליישב קושית השעה"מ על הריטב"א באופן אחר. דהנה הריב"ש בתשובה סי' רצ"א כתב באחד שנדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי ואח"כ נשאל לחכם על אחד מהם. והשיב הריב"ש שלא הותר השני ולא אמרינן בכה"ג נדר שה"מ הותר כולו דכיון דכל נדר ונדר צריך פתח לעצמו וכשם שחלוקין לפתחן שאין נדר זה ניתר בפתחו של האחר כך לא אמרי' מתוך שהותר זה הותר זה וחלוקין ג"כ להתרתן יעו"ש. וא"כ י"ל דה"ה הכא דהרי באמת איסור של הנאת תשמיש הוא דבר שאין בו ממש ואין בזה כי אם בל יחל מדרבנן וכמ"ש הר"ן בנדרי' דף ט"ו ע"ב והרי הב"י הביא ביו"ד סי' ר"ו בשם התשב"ץ דנדר שאינו חל רק מדרבנן סגי בחרטה ע"ש. וא"כ כיון דאיסור מזונות דחל מן התורה צריך פתח להתירו ואיסור תשמיש דאינו רק מדרבנן ניתר בחרטה וא"כ אין שניהם ניתרין בשוה דזה צריך פתח וזה חרטה א"כ ממילא כשם שאין הנדר של מזונות ניתר בהך חרטה שמתיר נדר התשמיש כן לא אמרי' נמי מתוך שהותר זה הותר זה דכשם שחלוקי' לפתחן כן חלוקין להתרתן ומיושב קושי' השעה"מ. וארוח לן בזה ליישב קושית התוס' בריש המדיר שם דמאי פריך הש"ס כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה דלוקי כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אזונך. דהנה כבר נודע מ"ש בתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' רנ"ה דכל נדר שהוא ע"ת ניתר בחרטה דכיון שהוא קלוש לא אלים לאצרוכי' פתח ע"ש. וא"כ אם מיירי מתניתין שתלה נדרו בתנאי א"כ אף איסור המזונות ניתר בחרטה וכיון דשניהם גם איסור המזונות גם איסור תשמיש ניתרין בחרטה א"כ לימא נדר שה"מ הותר כולו כיון שאינן חלוקין לפתחן. ובזה נפתח לנו שערי בינה להבין מה דמשני הש"ס שהדירה כשהיא ארוסה וכשהגיע הזמן ולא נישאו ופירש"י דמזונות ארוסה דרבנן והתוס' הקשו עליו דהרי גם מזונות נשואה הוא רק מדרבנן ע"ש ובשטמ"ק. ולפמ"ש י"ל דה"פ דכיון שהדירה כשהיא ארוסה ואז אינו חייב לשמש עמה ואין התשמיש בכלל מליהנות לו א"כ תו איכא לאוקמי כגון שתלאו לנדרו בתנאי וכקושית התוס' ולא קשי' דנימא נדר שה"מ הותר כולו דבארוסה לא הי' החשמיש לעולם בכלל הנדר. ודו"ק היטב כי חריף הוא. דברי אחיך ידידך אשר אהבך הדוש"ת. סי' יג ב"ה יום ד' ו' אלול תרל"ד לפ"ק לבוב. שוכן שמים יכתוב ויחתום לחיים את כבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן יגע ומצא כדי מדתו לפי מעט שנותיו הרבה מקנתו מוה' יצחק אייזיק נ"י מזאבליטוב

בדבר השאלה אשר נסתפק מע"כ שהי' איסור כבוש בהיתר מעל"ע והי' ששים בהיתר נגד האיסור ואחר מעל"ע ניטל קצת מן ההיתר ולא נשאר ס' נגד האיסור ושהה כך זמן מועט ואח"כ ניטל האיסור מה דינו. אם יש לחוש כיון שהאיסור שהה מעל"ע בהיתר ונוח לפלוט רק שהי' ס' נגדו וא"כ כשניטל אח"כ מההיתר ולא נשאר עוד ששים פולט האיסור בתוכו אף בזמן מועט. ומעכ"ת האריך בזה ודעתו להתיר. ויפה כתב. ובפרט הראיה שהביא מסי' ק"ו דאם הי' ששים לא ינער הקדרה בעודה רותחת דשמא ישאר החלב בהתבשיל לאחר שנתמעט ואין שם ששים ומה תקנתה יניחנה עד שתצטנן הקדרה. הרי דאחר שנצטנן לא איכפת לן אם נשאר בפחות מס' אף שכבר נתרכך הרבה ע"י הבישול מ"מ מותר אם נשאר בצונן בפחות מס' מכ"ש בכבוש דקיל מבישול שמותר אף שנשאר בפחות מס'. ולפי ענ"ד אפשר לומר בזה דבש"ס חולין דף צ"ז ע"ב פריך תלמודא נפל לקדרה אחרת לא יאסר ופירש"י כיון דבדידיה משערינן הא איבטיל כולו שהלך כל עצמו בתבשיל וכו' ומשני כיון דאמר ר"י וכחל עצמו אסור שויא רבנן כחתיכת נבלה יעו"ש. ועי' בט"ז סי' צ' ס"ק ג' ובסי' ק"ו בשם הרשב"א שמפרש דמש"ה חוזר ואוסר בקדרה אחרת משום דחיישי' שמא לא פלט כל החלב בקדרה ראשונה ע"ש. וא"כ יש מקום לומר בנ"ד דתליא במחלוקת הט"ז והש"ך בסי' ס"ט דלדעת הט"ז שם בס"ק ל"ב דלא אמרינן דיוצא מעט מעט רק בהגעלה ולא במליחה. והטעם נראה לי מדברי מהרש"ל שם דברתיחות המים יש לחוש דהבישול השני הי' יותר רותח ומש"ה איפשר דמה שלא יצא בבישול ראשון יצא בבישול שני משא"כ במליחה דכל שנמלח כדינו ליכא למימר דמליחה השני' תפלוט יותר מן מליחה ראשונה. כן נ"ל בהבנת דברי מהרש"ל שם. ולדבריו נראה דגם בכבוש כל שנכבש יום שלם תו ליכא למימר שע"י הכבישה יותר יפלוט אח"כ עוד הפעם דא"א להיות יותר רותח במה שנכבש אח"כ עוד יותר. וא"כ בנ"ד אינו חוזר ואוסר אם נכבש אח"כ כיון שעיקר הטעם מה דאוסר בנפל לקדרה אחרת הוא משום דחיישינן שמא לא נפלט כולו בקדרה ראשונה כמ"ש לדברי הט"ז בשם הרשב"א והיינו שבקדרה שני' יפלוט יותר דיהי' יותר רותח וזה לא שייך בכבישה דאין שום סברא לומר דכבישה שניה חזקה יותר מכבישה הראשונה. ואף אם תאמר דאם אחר שנכבש בקדרה זו חזר ונפל למקום אחר ונכבש שם חוזר ואוסר היינו משום דאז עושה פליטה חדשה כמ"ש הט"ז סי' ק"ו סק"א ד"ה גם. משא"כ באותה קדרה אין שום טעם לאסור אם נכבש יותר