מהרי"א הלוי חלק א קסח

מהו דבכל מקום שמוזכר בגמ' ובפוסקים לשון הערמה היינו שמערימין ועושין דבר האסור באופן שיהי' מותר כמו גבי מכירת חמץ. וגבי סירוס פ"ז דב"מ. וכן מערימין על הבכור שמתסיסו קודם שיצא לאויר העולם לקדושה אחרת וכן באותו ואת בנו שנפלו לבור בגמ' בביצה וכהנה רבות דכוונת הערמה היינו שהערים לעשות באופן המותר. אבל מי שעובר על דברי חז"ל בזדון זה לא מיקרי הערמה ועבריין הוי העושה כן. וא"כ מה זה שכתב בתשובת הרמב"ם היו מערימין ומקדשין וגם מ"ש הרמב"ם בחיבורו דאם נשאת לא תצא. וגם אם נתקדשה יכנוס והכי קיי"ל בש"ע סי' ט' ולא נודע מאין הוציא הרמב"ם דין זה ועי' בב"י בשם הרשב"א והה"מ והריב"ש שעמדו בזה

ולכן נראה לדעתי העני' שהרמב"ם בחיבורו סובר דמה שאסרו חז"ל קטלנית משום חשש סכנה איסור זה הוא דוקא על תחלת הקדושין והנשואין שזה גורם לו הסכנה אף אם יגרשנה אח"כ לא נמלט מהסכנה והגרושין בזה לא מעלה ולא מוריד ומש"ה ס"ל הרמב"ם דלא תצא דאיסורא דעבד עבד ולמה לא לגרשה חנם אחרי שבזה לא יתוקן מה שעיות ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת ח' אהע"ז סי' צ' שכתב כעין סברא זו לענין חרגמ"ה. ובהכי ארווח לן ליישב קושית המשלמ"ל פ"ב מסוטה הלכה י' דאמאי לא חשיב במשנה בסוטה פ' ארוסה גם קטלנית בהדי נשים דלא שותות ולפי הנ"ל ניחא דבמשנה שם ממעט נשים האסורות לו מדכתיב תחת אישך שהן ראויות לישב תחתיו. וא"כ בקטלנית ג"כ ראויה הוא לישב תחתיו ואין שום איסור וסכנה כלל במה שיושבת ומשמשתו ורק תחילת הקדושין והנשואין היו באיסור אבל עכשיו שכבר נשאה שפיר קרינן בה תחת אישך. ומעתה נבא לבאר דברי תשובת הרמב"ם בשם רבותיו דלפענ"ד הם סוברים בהך מחלוקת אי מזל גורם או מעיין גורם דנקטינן כדברי שניהם להקל דאם יהי' לנו קולא למ"ד מזל גורם סמכינן עליו וכן על מ"ד מעיין גורם והטעם בזה משום דבאמת אין כאן רק חשש ספק כמ"ש בשם א"ז וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש והנמוקי יוסף דמש"ה קיי"ל בוסתות ושור המועד כרשב"ג ובנשואין ומלקיות כרבי משום דמספקא לן הלכה כמאן כרבי או כרשב"ג ובספק סכנה מחמרינן כרבי מזה משמע דרק מספק אסורה לינשא לשלישי שמא הלכה כרבי וא"כ היכא דאיכא עוד ספק שמא מזל גורם או מעיין גורם נקטינן כדברי המיקל דהוי כעין ס"ס. ואחרי שזכינו לזה אתיין דברי תשובת הרמב"ם כמין חומר שהם היו מערימין ומקדשין וכו' משום שסמכו על מ"ד מעיין גורם דלדידי' ליכא שום סכנה בקדושין כדמוכח בגמ' ואחרי שכבר נתקדשה שוב היו כותבין כתובה ומכניסין אותה לחופה משום דשמא הלכה כמ"ד מזל גורם וכבר נעשה האיסור והסכנה בשעת הקדושין ואין שום תוספות סכנה במה שכונסה כמ"ש לעיל דלמ"ד מזל גורם ליכא סכנה רק על תחילת הקידושין ואם נתקדשה יכנוס כמ"ש הרמב"ם בחיבורו והש"ע בסי' ט' משום דגם אם לא יכנוס כבר הוא מסוכן ועומד מחמת הקדושין למ"ד מזל גורם ושפיר מותר לכונסה וזה דומה ממש למה דאמרינן בגמ' ביצה דף ל"ד אותו ואת בנו שנפלו לבור דמעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה את השני הרי דאף דודאי קא עביד איסורא ביו"ט שהעלה שניהם מן הבור והיא אינו יכול לשחוט רק אחד מהם מ"מ כיון דבכל פעם שמעלה כל אחד מהם יכולין לתלות במעשה המותר שזה השור שרוצה לשוחטו הערמה המותרת הוא. וה"ה כאן אף שקידש ונשא קטלנית ובין למ"ד מזל גורם ובין למ"ד מעיין גורם קא עביד איסורא. מ"מ בכל מעשה שעשה אנו תולין שעשה בהיתר וכמ"ש לעיל ועפ"ז יפה כתב הרמ"א דרבים מקילים בנהרג אחד מהם או נפל ומת דסמכינין על מ"ד מעיין גורם ומקור דבריו הוא מדברי הרי"ף והר"י מיג"ש שהביא הרמב"ם בתשובה ולכן נלפענ"ד דאם נתברר שגם בעלה הראשון הי' חולה בשעת הנשואין יכולין להתירה להנשא לשלישי אם יסכים אתנו עוד רב אחד גדול בתורה. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח

סי' קנד ב"ה יום ב' י"ב תמוז תרכ"ז לפ"ק לבוב

לכבוד הרבנים המופלגים בתורה ויראה חריפים ושנונים דיינים מצויינים חכמים ונבונים המפורסמים לתהלה כש"ת מוה' ישראל יוסף העלר ומוה' נימפל ומוה' אליעזר ני' יושבי על מדין בעיר פרעמישלא יע"א

מכתב שאלתם הגיעני ומחמת רוע הדרכים נתאחר מכתבם עד ש"ק ומהרתי בא להשיבם מפני הכבוד. ולא אעתיק פה אף הטענות כי יארכו הדברים ויקבלו הטענות ר"פ בחזרה ועל פיהם אדון בדבר הלכה כאשר ישים ה' בפי ומאתו אשאל עזר לבל אכשל ח"ו וינחני בדרך אמת. ובראשונה נבא לעיין במה שטוען ר' נחמיה שלא נתן השבעים רעוו שהבטיח לשותפות וא"צ לשלם ההפסד מביתו כמבואר בחו"מ סי' קע"ו ס"ו בשם הרמ"ה ומעכ"ת דחו דבריו דדוקא אם נתן השותף מה שהותנה בזה סובר הרמ"ה דלא שיעבד עצמו על היזק גדול יותר ממה שהניח לשותפות משא"כ בנ"ד הרי על אותן שבעים רייניש שהבטיח ליתן לשותפות אותם שיעבד להפסד ובודאי הכל לפי תנאו אף אם לא נתן עדיין מה שהבטיח כי כן שיעבד עצמו בתנאי זה עכ"ל. ואנכי לא ברירא לי דבר זה הרי מע"כ עצמם הביאו אחרי כן דברי הנתיבות דהיכא שלא הי' ק"ס אין זה מיקרי שינוי מה שלא קיים דבריו ואם הי' ר' מענדיל תובע את ר' נחמי' שיתן הסך שבעים ריינש לשותפות לא היה יכול לכופו כיון שלא הי' רק דיבור בעלמא ואף לדעת הסוברים בסעיף ג' שם דשותפות מתקיים בדיבור בעלמא היינו דוקא היכא ששניהם עוסקים ביחד בהשותפות משא"כ כאן שר"מ לא עסק כלל רק ר"נ ובזה כ"ע מודו דבעי קנין וכן משמע מדברי הרמ"א סעיף ל"א וסעיף ג' ובכ"ד. וטעם הדבר נלפענ"ד דבאמת כל הקדמונים נתקשו במה תתקיים השותפות ובפרט אם נשתתפו בדבר דאינו נקנה בק"ס כגון מטבע וכדומה ובמה יקנה השותף הזה החלק במה שהרוויח חבירו או יפסיד בהיזקו ועי' בב"י סי' קע"ו דמדמי לה לפועל ששכרו ללקט מציאות ע"ש דכוונתו דנעשו כשכורין ופועלין זה לזה דמה שעוסק שותף אחד לטובת חבירו זה הוי הנאה גדולה לגבי השותף האחר וחשיב כקיבל שכר ועי' בש"ס ע"ז ר"פ חמישי ומה"ט שותפין המה ש"ש זה לזה וכן להיפך אם חבירו עוסק נהנה זה והוי שניהם כקיבלו שכר מהדדי וכפועלים דמי דמציאתו לבעה"ב בשכרו סתם וא"כ בנ"ד שר' נחמי' לבד עסק בהשותפות הרי ר' מענדיל קיבל שכר ודמי לפועל אבל כיון שר"מ לא עסק כלל א"כ לא קיבל ר' נחמיה שום שכר. ואדרבא אפשר לומר דאף לפי מה שנראה לכאורה מהרמב"ם דחולק על הרמ"ה וסובר דשותף מחויב לשלם חלק היזק שלו מביתו ויבואר לקמן אי"ה היינו דוקא אם נעשה השותפות באופן המועיל כגון בק"ס או התחילו שניהם להתעסק משא"כ בנ"ד במה זכה ר"מ שישלם לו ר"נ חלק ההפסד. וגם מה שהבאתם בשם האחרונים דאם הותנו בפירוש שישלימו ההפסד מביתם מחויבים להשלים מיירי ג"כ באופן זה ששניהם עסקו בענין השותפות דאז בשעה שנשתתפו היה קנין גמור כמבואר בסי' קע"ו ס"א ומש"ה כל התנאים שהותנו בשעת הקנין קיימים משא"כ הכא לא חל על ר"נ שום חיוב כלל

ומה שכתבתם במה נשתעבד ר' מענדל לסבול כל ההפסד לא הבנתי כלל הלא המאה רייניש שנתן להשותפות