מהרי"א הלוי חלק א קסז

סי' קנג ב"ה יום ג' כ"ח אדר שני תרל"ח לפ"ק לבוב

החודש אשר נהפך לששון ולשמחה ישפות ה' ברכה והצלחה לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם יקר הערך ירא ה' מרבים כש"ת מוה' אליהו דוד נ"י אבד"ק ניזין

מכתב שאלתו נמסר לידי היום בדבר האשה שנשאת לשני אנשים ומתו והבעל השני הי' ידוע חולי הרזון הריאה קודם שנשאה והרבה ממשפחתו מתו מחולי זה וגם בעלה הראשון אומרים שהי' לו חולי זה אם מותרת לינשא לשלישי והאשה היא ילדה בשנים ומעכ"ת האריך בזה בדברים נכונים. והנלפענ"ד בזה דהנה בהא דקיי"ל בש"ע סי' ט' דאיש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא הקשה הח"מ שם דדברי הש"ע סותרין זא"ז דביו"ד סי' רס"ג לענין מתו אחיו מחמת מילה פסק דתולין גם באב ע"ש. וגם גוף הדין הוא כהלכתא בלא טעמא דבין למ"ד מזל גורם או מעיין גורם שייך ג"כ גבי איש שמתו נשיו כמ"ש בשו"ת חתם סופר באהע"ז סי' קל"ו. והרא"ש בתשובה כתב דאם איתא דמידה זו נוהגת באנשים כבנשים א"א שלא דברו חז"ל בזה כיון דצורך חיי נפש הוא וכו' ע"ש מ"מ טעמא בעי אמאי לא הזהירו חז"ל גם באיש. ונ"ל דבהא שכתב הב"ש ס"ק ו' דאם מת האיש כשהוא זקן לא הוי' קטלנית. כתבו האחרונים ראי' לזה מהא דאיתא בירושלמי פ"ג דתענית הלכה ה' לענין מתענין על הדבר בחורים אבל לא זקנים ע"ש הרי דבמתו זקנים לא אמרינן דמחמת הדבר מתו רק מחמת חולשת כחם או שמלאו ימי שנותם וה"ה לענין קטלנית לא חיישינן שמחמת מזל דידה או מעיינה מת רק דזקנתו גרם לו ומעתה י"ל לפמ"ש הרמב"ם פ"ב מתענית הלכה ה' דאין אנשים והקטנים והזקנים בכלל מנין זה וכתב הכ"מ דמש"ה ממעט הרמב"ם נשים לפי שהם חלושות המזג ע"ש. וא"כ כמו דלענין דבר תלינן דמחמת חולשתם מתו ה"ה לענין איש שמתו נשיו לא תלינין דמזל דידי' או מעיינו גרם רק חולשת גופן ולא הוי קטלן ומותר לישא אחרת וזה נכון מאד בס"ד. ולפ"ז בנ"ד דהבעל השני הי' חולה בחולי מסוכן ר"ל והרבה ממשפחתו מתו מחולי זה פשיטא דיותר מהראוי לתלות דאותה החולי הי' גרם המיתה ולא מזלה ומעיינה גרמו לזה ולא הויא קטלנית:

וראיתי למעכ"ת שהביא בשם שו"ת צ"צ החדש שכתב דגם אם היה הבעל חולה יש לספק שמא מה שלא עלתה לו ארוכה למחלתו הוא מחמתה ועדיין דין קטלנית עלי'. ולדעתי העני' נראה דזה תלוי במחלוקת הגמ' אי מזל גורם או מעיין גורם. דאם נאמר מזל גורם הוא דבר שאינו בטבע רק שנולדה במזל שתהא מחוסרת פרנסה ולכן מתו אנשי' וכמ"ש הרא"ש וא"כ אפשר דכמו דגרם מזלה שימות בעלה החולה ולא תהי' לו רפואה לחליו גם אם יהי' לה בעל שיהי' בריא אולם ג"כ ימות דלענין גרם המזל אין סברא לחלק בין חולה לבריא אבל למ"ד מעיין גורם דהיא דבר התלוי בטבע כמ"ש רש"י ביבמות שם דמעיינה גורם שיחלה הבעל ודוקא אם מת מחמת חולי משא"כ בנפל מדיקלא לא הוי קטלנית כדאמרי' בגמ' שם דלא שייך לומר מעיין גורם רק שיחלה הבעל מחמת זה וימות. וא"כ גם אם נאמר שמעיינה גרם שלא עלתה לו מזור לחליו מ"מ כיון שהיא דבר התלוי בטבע אין להוכיח מזה שמה שהמית אדם חולה ותש כח ימית ג"כ איש בריא אולם ואמיץ כח והרי עינינו רואות בעניני רפואות וכן להיפך באכילת סם המות שאינו עושה רושם ופעולה שוה לכל איש ואיש וכל אחד לפי כחו יותר צריך אכילת הסמים לעשות העולה בגופו וא"כ גם כאן עדיין לא נתחזקה אשה זו שאם תנשא לשלישי ולא יהי' חולה שימות מחמתה. מיהו עדיין יש לעיין בזה דבש"ס ב"ק דף ל"ז פליגי אמוראי במועד לקטנים אי הוי מועד לגדולים וא"כ לא מיבעיא לדעת התוס' שם שפסקו כרב זביד דסתמא הוי מועד לגדולים א"כ כמו דאמרינן התם דמאחר שהועד השור שיזיק לקטנים כמו כן יזיק לגדולים גם כאן אפשר דכמו שהוחזקה שמחמת מעיין שלה ימות אדם חולה כמו כן אם יהי' לה בעל בריא ג"כ ימות אלא אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כרב פפא דמועד לקטנים אינו מועד לגדולים מ"מ בנ"ד עדיין לא נפקא מדין קטלנית דבש"ס ב"ק שם אמרינן דאי נמי איתא לדר"פ נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל. וכתב בשטה מקובצת שם דה"ה אם נגח שני קטנים וגדול נעשה מועד לקטנים ולגדולים ע"ש וא"כ כמו בשור המועד דקיי"ל כרשב"ג דהוי מועד בג"פ ה"ה בנשואין דקיי"ל כרבי דהוי חזקה בשני פעמים אם הי' בעלה הראשון בריא והשני חולה איתחזקה לקטלנית הן לחולים ולבריאים אבל אם יתברר שגם הבעל הראשון הי' חולה א"כ לא נתחזקה אשה זו רק לחולים שפיר יש להתיר לשלישי אם יהי' כשאר כל אנשים ולא יהיה חולה בשעת הנשואין למ"ד מעין גורם ואין זה דומה למה שהתיר הרמ"א בסי' ט' אם נהרג אחד או מת בדבר למ"ד מעיין גורם הרי דגם במת אחד על מטתו והשני נהרג ג"כ מותר דהתם אמרינן דאותו שנהרג או מת בדבר לא מת כלל מחמתה וא"כ לא נתחזקה כלל רק בבעל אחד ומש"ה לא הוי קטלנית משא"כ באם הי' הבעל חולה בעת הנשואין לפמ"ש בשו"ת צ"צ הנ"ל דאפשר שהיא גרמה שלא עלתה רפואה לחליו א"כ מתו שני אנשי' מחמתה רק שנאמר דכיון שהוחזקה לחולה לא נתחזקה לבריא א"כ בעינן דוקא שיהי' שניהם חולים בעת הנשואין דאל"כ דמי לשיר וחמור וגמל דנעשה מועד לכל וכמ"ש לעיל כנלפענ"ד נכון

אמנם אם יתברר שגם בעלה הראשון הי' חולה בשעת הנשואין שפיר יש מקום להתירה לשלישי למ"ד מעיין גורם לפמ"ש רוב הפוסקים כר"פ וכמ"ש וא"כ לפמ"ש הרמ"א להתיר בנהרג אחד מהם דסמכינן על מ"ד מעיין גורם גם בנ"ד אפשר להתיר. הן אמת דגוף הדבר שכתב הרמ"א י"א לסמוך על מ"ד מעיין גורם וכמ"ש הח"מ והב"ש שם תמוה לי דלא אשכחן מאן דס"ל הכי דכל הפוסקים שהביא הב"י שם פסקו כמ"ד מזל גורם ומה שנרשם בבאר הגולה שהיא תשובת הרמב"ן גם זה תימה דברמב"ן שם מבואר להיפך שכתב על אחד שהתיר קטלנית שלא מצא לו צד היתר ואולי לא מת א' מהם על מטתו רק נפל ומת ופסק כמ"ד מעיין גורם ועכ"ז אינו אומר שהוא כן דלית הלכתא אלא כרב אשי דסבר מזל גורם וכו' ע"ש הרי מבואר ברמב"ן להיפוך דקי"ל כרב אשי. והנ"ל בזה ומקודם נבא לבאר דברי הרמב"ם בתשובה שהביא הכ"מ סוף פרק כ"א מא"ב שכתב על דין דקטלנית וז"ל ואע"פ שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצא מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיה מערימי' ומקדשין בפני ב' עדים ואח"כ כותבין לה כתובה ומכניסין אותה לחופה ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשו כך היה עושין ב"ד של רבינו יצחק בעל ההלכות וב"ד ש"ר יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר עכ"ל הרמב"ם בתשו' [ושרא ליה מארי' למעכ"ת שרוצה לדחות דברים אלו בגילא דחיטתא דמ"ש שהרמב"ם בחיבורו חזר בו לא ידעתי שום הוכחה לזה וגם אם האמת כדברי מע"כ שהרמב"ם חזר בו מ"מ בודאי מה שהעיד בתשובתו בשם רבותיו הרי"ף והר"י מיג"ש כודאי עדותו נאמנה מאד. ומי ישמע לדברי מע"כ לדחות תשובת הרמב"ם שהביא הכ"מ והח"מ והב"ש בפטומי מילי בעלמא ובעבור ספר אחד שנדפס מחדש אשר גם אלף ספרים כאלו לא יבטלו אות אחד ממה שמסרו לנו רבותינו הראשונים נ"ע]. והנה מ"ש הי' מערימין ומקדשין וכו' הערמה זו לא ידעתי