מהרי"א הלוי חלק א קסד

הי' שמו זאב וקורין אותו וואלף וכדומה בכה"ג הוא דכותבין על שם לעז המכונה אבל היכא ששם לעז הוא' שם העצם כותבין עליו דמיתקרי אף שהוא שם לעז ע"ש שדבריו נראין נכונים בפשטות לשון הרמ"א וע"ש בס"ק פ"ב ודוק. וא"כ לפי דבריו בנ"ד כיון דשם זלמן בעריש הוא שם העריסה והוא שם העצם הי' צריך לכתוב יקותיאל דוב דמיתקרי זלמן בעריש. ובזה נסתר ג"כ מה שחשש מעכ"ת לדברי הב"ש בס"ק כ"ד דקאי אדסמיך לי' דהב"ש לא קאמר רק אם כתבו המכונה דיאמרו דהכינוי קאי על שם האחרון דענין כינוי נופל על השם ועל האדם. משא"כ בנ"ד לפמ"ש דיש לכתוב דמיתקרי דפשיטא דלא יעלה על לב שום אדם לומר דמיתקרי קאי על השם דשם פלוני נקרא כן ודמתקרי בודאי קאי על האדם

אמנם גוף הדבר מה שהבאתי להקדים שם יקותיאל דוב משום שעולה בו לתורה והוא שם הקודש ע"פ דברי הרמ"א סעיף ט"ז לא ברירא עדיין דהרמ"א מיירי התם היכא דהשם לעז

אמנם מאחר שדבר זה במחלוקת שנוי' והג"פ הביא בשם הס"ש שדחה סברא זו וגם המהרח"ש נראה שחולק ע"ז. ומעתה אם יקדים השם יקותיאל דוב נפלנו ברברבתא אם יכתוב דמיתקרי זלמן בעריש כדעת הג"פ או המכונה. וכבר נודע דעת הב"ח דאם שינה בין דמיתקרי להמכונה או להיפך דפסול ועי' בשו"ת רמ"א סי' פ"ד. וכיון ששם זלמן בעריש הוא שם העריסה ושם שהכל קורין בו. ודעת המכתב מאליהו דבחלופי שמות לגמרי שם שהכל קורין בו עיקר נגד חתימה ועלי' לתורה. לזאת נראה לפענ"ד הקצרה לכתוב זלמן בעריש דמתקרי יקותיאל דוב. ואפשר דבנ"ד גם הרמ"א מודה דע"כ לא קאמר להקדים שם העברי רק היכא דשם העברי ושם הלעז שניהם הם שמות העצם וניתנו לו בעת לידתו וכמו שביאר דבריו הג"פ אבל בנ"ד דשם זלמן בעריש לבד הוא שניתן לו מעריסה נראה ברור שגם הרמ"א מודה שהוא עיקר נגד יקותיאל דוב שניתוסף לו אח"כ בעת שנקרא לתורה. אמנם לא ידעתי מדוע השמיט מעכ"ת שם החתימה שלו. ולדעתי מהראוי לכתוב בגט זלמן בעריש דמיתקרי יקותיאל דוב ודמיתקרי זלמן דוב ובזה יצאנו כל הספיקות בלי פקפוק ואף שכותב דמתקרי זלמן דוב ושם זלמן הוא כינוי כמבואר בב"ש בש"א מ"מ יש לכתוב דמיתקרי כיון שכותב גם דוב שהוא שם הקודש. וכמ"ש הגאון מליסא בספר תורת גיטין בשם זאב יעקב דמיתקרי וואלף יעקב כנלפע"ד

סי' קנא ב"ה יום ב' כ"ז אדר ראשון תר"ל לפ"ק לבוב

שפעת שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי ידין ויורה כדת של תורה ירא ה' מרבים מוה' אהרן ני' אבד"ק

נאווריע יע"א

מכתבו הגיעני עם נועם פלפולו על מ"ש הכ"מ בפ"ט מק"פ הל"ז דמה דאזהר רחמנא בפסח כל בן נכר לא יאכל בו זהו אזהרה לישראל שלא יאכיל מן הפסח לנכרי. ומ"מ כיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום אין לוקין עליו. והגאון הצל"ח ז"ל בחידושיו לפסחים דף ע"ג חלק עליו וכתב שהדבר פשוט שהמקרא הזה הוא אזהרה לנכרי שלא יאכל מן הפסח. ומ"ש הרמב"ם שהמאכיל כזית מן הפסח לבן נכר עובר בל"ת ואינו חייב מלקות אבל מכין אותו מכות מרדות. היינו שהישראל עובר משום לפני עור כמו מושיט אבמ"ה לב"נ. אבל גוף האזהרה של בן נכר לא יאכל בו הוא אזהרה לבן נכר עצמו. ומעכ"ת פלפל בחכמה להקשות על דברי הצל"ח. דאם כוונת הרמב"ם דעיקר האזהרה היא על הנכרי א"כ אמאי כתב הרמב"ם המאכיל כזית דוקא הא הרמב"ם פסק פ"ט מהלכות מלכים דלא ניתנו שיעורין לב"נ וא"כ עובר הישראל על לפני עור אף אם האכילו פחות מכשיעור. וע"כ כדברי הכ"מ דעיקר האזהרה הוא על ישראל לבל יאכיל את הנכרי ומש"ה אינו עובר רק בכזית ככל הלאוין שבתורה דאינו עובר רק בכזית. יפה כתב מעכ"ת. אבל מצאתי להרמב"ן על התורה פ' בא שכתב דעיקר האזהרה קאי על ישראל שנשתמד ולא על נכרי וכן תרגם אונקלוס כל בר ישראל דאשתמד לא ייכול בי'. וגם מפירש"י בפ' בא שם משמע כן. א"כ זה המומר דינו כישראל דאע"פ שחטא ישראל הוא ואזהרתו הוא בכזית דוקא. ובזה מבואר היטב מ"ש הרמב"ם פ"ט מק"פ המאכיל כזית מן הפסח וכו' למומר לע"ז ולבסוף כתב ואין מאכילין ממנו לעכו"ם וכו' ואמאי לא כייל להו הרמב"ם ביחד המאכיל כזית מן הפסח למומר לע"ז או לעכו"ם מכין אותו מכת מרדות. ולפמ"ש ניחא דברישא דמיירי במומר לע"ז דדינו כישראל כמ"ש כתב הרמב"ם דאינו עובר רק בכזית משא"כ בנכרי דלא ניתנו שיעורין לב"נ כתב הרמב"ם סתם ואין מאכילין ממנו לעכו"ם ולא כתב בכזית משום דעובר אף בכ"ש וכמ"ש מעכ"ת כן יש מקום לומר לכאורה. אבל האמת עד לעצמו דהעיקר הוא כמ"ש הכ"מ דאזהרת התורה היתה על ישראל לבלי להאכיל לב"נ. וכן מבואר במנין המצות להרמב"ם דבמצוה קכ"ו כתב שלא להאכיל בשר פסח לגר תושב ובמצוה קכ"ז שלא יאכל הערל בשר פסח ובמצוה קכ"ח כתב שלא להאכיל בשר פסח לישראל שנהפך לעכו"ם וכו' ע"ש. הרי שדייק בלשונו הזהב גבי גר תושב דהיינו נכרי וגבי ישראל מומר לכתוב שלא להאכיל משום דשם הוא האזהרה על הישראל לבל יאכיל להם בשר הפסח כמ"ש הכ"מ וגבי ערל דהוא ישראל גמור כתב שלא יאכל הערל משום דגבי ערל האיסור עליו שלא יאכל וזה מבואר שלא כדברי הצל"ח

אמנם מה שנראה לי בכוונת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מה שלא כלל ביחד ישראל מומר ועכו"ם אחרי שנעמוד על כוונת רש"י בפירושו על התורה פ' בא דעל פסוק כל בן נכר לא יאכל בו כתב שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד גוי ואחד ישראל מומר במשמע ועל פסוק תושב ושכיר פירש"י שכיר זה הגוי. והוא תמוה לכאורה דהא כבר למדנו אזהרה לגוי מפסוק כל בן נכר. אמנם הדבר נכון דקרא דכל בן נכר קאי על מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים דהיינו אחד ישראל או גוי העובד ע"ז דגם גוי מוזהר על ע"ז שניהם אסורין לאכול בפסח משום שנתנכרו לאביהם שבשמים. אבל גוי שמקיים שבע מצות בזה לא למדנו איסור פסח דהא כיון שמקיים שבע מצות א"כ לא נתנכרו מעשיו כלל ומש"ה איצטריך קרא שני דשכיר זה הגוי דאף שמקיים שבע מצות ואינו בכלל בן נכר מ"מ אסור בפסח משום שהוא גוי. וכן מבואר להדיא במכילתא פ' בא שם יע"ש היטב. ובזה נלפענ"ד להוכיח כגירסת הש"ס יבמות דף ע"א דבו דכתיב גבי בן נכר דרשינן בו המרת דת פוסלת ולן המרת דת פוסלת במעשר ודלא כגירסת התוס' שם דבו דכתיב גבי תושב ושכיר דרשינן בו המרת דת פוסלת וכו'. משום דהך קרא דתושב ושכיר לא מיירי כלל בהמרת דת רק בנכרי המקיים ז' מצות ורק קרא דבן נכר דמיירי שנתנכרו מעשיו ע"ז שפיר דרשינן בו המרת דת פוסלת ודוק כי קצרתי. ומעתה מבוארין דברי הרמב"ם הנ"ל דברישא דאייתי הרמב"ם לאו דבן נכר כתב דהיינו העובד אל נכר ואחד ישראל ואחד נכרי במשמע כמו שפירש"י דכיון שעובד ע"ז נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואסור בפסח. ואח"כ כאב ואין מאכילין ממנו לעכו"ם דהיינו אפילו אם אינו עובד ע"ז מ"מ אסור בפסח משום שנאמר תושב ושכיר והך קרא מיירי בנכרי המקיים ז' מצות שאינו בכלל בן נח ומש"ה כתבי'