מהרי"א הלוי חלק א קס

שאין רצונו בהכלה ואם ישא אותה יגרשנה אחר הנשואין א"כ אסורה הוא להבעל לו שהרי הוא גרושת הלב ובני' פגומים מבני תשע מדות א"כ הרי זה ממש דומה לדין הרמ"א דאי אפשר להנשא לו וא"כ אפילו התרה א"צ ואין כאן איסור לכל הדיעות. וגם הרי החתן מחל את השידוך ומבואר בסי' רכ"ח סעיף ל"ז ובש"ך שם ס"ק צ"א דאם אמר שנשבע ע"ד שחבירו יסכים ע"ז אם אין חבירו מסכים לא הוי שבועה כלל. וא"כ בשידוכין ע"כ א"א לקיים השבועה בלתי הסכמת הצד השני. מכל הלין טעמי הדבר פשוט דהרשות ביד אבי הכלה לעשות שידוך אחר ולענין קנס יקוב הדין את ההר ואין זה מעכב על צד הכלה מלעשות שידוך אחר. ולא הוצרכתי להאריך בדבר פשוט כזה זולת כי ידעתי את הדרת קדושתו ויראתו הגדולה לכן בררתי הדברים כשמלה בס"ד. דברי ידידו

סי' קמט ב"ה יום ו' עש"ק ח"י כסלו תרל"ה לפ"ק לבוב

יצו את ה' את הברכה לכבוד הרב וכו' כש"ת מוה' שמואל נ"י אבד"ק יאריטשוב יע"א

מכתבו הגיעני אשר ביקש ממני לעיין בדבר העגונה מקהלתו אשר בעלה יצחק ב"ר ישראל יוסף הלך אשתקד בחודש כסליו מעיר יאריטשוב לכפר אחד סמוך להעיר כמו שני תחומי שבת וקודם הליכתו אמר לאשתו שהולך לתבוע חוב מהערל שהבטיח לו הערל לפרוע לו ביום זה בכפר ההוא בבית הערל ואמר לאשתו לאיזה ערל הוא הולך ואחר הליכתו נאבד זכרו והי' קלא דלא פסיק בפי כל בני העיר שהערל הזה הרגו. והערל הזה נלקח במאסר ולאשר לא יכלו השופטים להוציא ממנו דבר ברור יצא חפשי מבית האסורים. ובשנה זו ח"י ימים לחודש מרחשוון באו ערלים לביהכ"נס ואמרו שמצאו איש בהיער סמוך להעיר כמו תחום שבת באותו הדרך שהולכין להערל הזה ויצאו תיכף כמה אנשים יהודים וגם שופטי העמים ומצאו וראו גולגולת אחת בלי שערות רק השערות היו מונחים סמוך להגולגולת והגוף הי' מכוסה עם הרבה חול והשופטים מהעמים לא הניחו לראות מה יש בהחול עד שיבא קאמיסיע מהקרימינאאל. ושלחו תיכף ציר מיוחד להקרימינאל ועמדו כמה שומרים יהודים עד ביאת האדונים ולעת ערב בא' הקאמיסיע ותיכף ומיד חפרו שמה ומצאו הגוף נרקב וכל הבגדים כולם היו עליו וגם הד' כנפות עם הציצית והאזור הי' במתניו ומנעליו ברגליו והכירו האנשים כל הבגדים עם הטיליפ וכל אשר עליו כי המה של האיש יצחק הנ"ל. גם העיד ר' הירש בער בר' אלי' בתו"ע כי קודם ביאת הקאמיסיע ראה את אשת הנהרג ושאל אותה אם יש לה סימן בבעלה והשיבה אשר על גופו אין לה סימן ורק בהד' כנפות יש לה סימן אחד במראית הבגד והשני כי שני ציצית תלתה היא קודם הליכתו להערל ויען כי הי' בעלה נחפז לדרכו לא הי' לה פנאי ולא עשתה חוליות רק קשרה קשר העליון ואחרי ביאת הקאמיסיע הביא העד הנ"ל את הד' כנפות להב"ד ונמצא ממש כדברי האשה הן מראית הבגד והן הציצית היו קשורים בלא חוליות וכן העידו עוד הרבה עדים כי כאשר נלקחו הבגדים מן הנהרג הי' לבוש בהד' כנפות והיו שני ציצית קשורים בלא חוליות. גם אבי הנהרג העיד שהכיר את הבגדים בסימן מובהק שהמה של בנו יצחק. עוד אמר אבי הנהרג כי יש לו סימן בגוף שהי' הגולגולת של בנו כמו שני ראשים ונמצא בגולגולת הנהרג הסימן הזה שהי' רחב כמו שני ראשים. והנה לכאורה יסוד ההיתר בנ"ד הוא משום הכרת הבגדים והרי אנן קיי"ל דחיישינן לשאלה. ואף שכתבו קצת פוסקים דבכל הבגדים אין לחוש לשאלה דלא עביד אינש להשאיל את כל בגדיו והוא ישאר ערטילאי. וגם המהרי"ט בתשו' סי' ל"ה כתב דד' כנפות לא מושלי אינשי מ"מ לא הועלנו עדיין לפמ"ש הב"י בתשובה דלדידן דקיי"ל סי' דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי ג"כ חיישינן לשאלה ומשום דכיון דעכ"פ לפעמים מיקרי דמושלי תו לא הוי סי' מובהק ביותר ועי' בב"ש ס"ק ס"ט שחולק על הב"י בזה מ"מ עדיין לא יצאנו מידי ספק דאין כאן בנ"ד כלים דלא מושלי אינשי ועי' בשו"ת ב"ח סי' פ"ו דגם בכל הבגדים חיישינן לשאלה. ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' פ"ט חושש ג"כ לשאלה אף בכל הבגדים וגם בד' כנפות. ולכן אמרתי לבדוק בחורין ובסדקין אולי יהי' ד' עמדי למצוא צד היתר לכל הדיעות. והנה הרמ"א בסעיף כ"ד כתב אבל שינים גדולים אע"פ שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק ומקור דברי הרמ"א נובע מן פסקי מהרי"א סי' קס"ח שכתב ומה שהעידו על השינים ששנים מהם באמצע שורה של לחי העליון היו גדולים וכו' נראה דלאו סימנא הוא כלל ואפילו למ"ד סי' דאורייתא ג"כ לא מהני ודמיא להא דקאמר תלמודא גופו דארוך וגוץ ומסתמא לא מיירי דארוך וגוץ כרוחב אצבע משאר בני אדם בינונים דפשיטא דהאי לא הוי סימן כלל ולא איצטריך לאשמעינן אלא שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני והיינו טעמא כיון שרגילות הוא בהרבה בני אדם שהם ארוכים וגוצים מן בינונים ולכך אפילו הוא קצת בהפלגה לא מהני עכ"ל המהרי"א. ומדבריו הקדושים למדנו דאם הוא ארוך וגוץ מעט יותר משאר בני אדם הוא דבר פשוט דלא מהני ואין זה סימן כלל. אבל בארוך וגוץ קצת בהפלגה משאר בני אדם בזה הי' סברא לומר דהוי סימן ואתי מתני' דתנן אע"פ שיש סי' בגופו ובכליו דמוקמינן לה בארוך וגוץ להשמיענו דאף שהוא מופלג קצת משאר ב"א אפ"ה לא מהני. ומעתה יש מקום לומר דזה דוקא למ"ד סי' דאורייתא וקשיא לי' ממתניתין דתנן אע"פ שיש סי' בגופו דמשמע דסי' לא מהני והוצרך לשנויי בארוך וגוץ וע"כ דהיינו בהפלגה קצת דאל"כ לא איצטריך לאשמועינן כמ"ש המהרי"א ושפיר מוכח ממתני' דאם הוא ארוך בהפלגה קצת דמצד הסברא מבחוץ הי' לנו לומר דמועיל בכה"ג ואפ"ה לא מהני. אבל למ"ד סי' דרבנן דלדידי' אתיא מתני' כפשטה דאע"פ שיש סי' בגופו דמתני' אתיא לאשמועינן דסי' לא מהני בעדות אשה משום דסי' דרבנן א"כ מי מכריח אותנו לומר דארוך וגוץ בהפלגה קצת ג"כ לא מהני דהרי מצד הסברא ראוי לומר דמועיל כה"ג כמ"ש מהרי"א וכיון דלמ"ד סי' דרבנן לא מוקמינן למתני' בארוך וגוץ ממילא תו לא מוכח ממשנתינו מידי ושפיר י"ל דמועיל בארוך בהפלגה קצת. אמנם באמת יש לומר להיפוך דדוקא למ"ד סי' דאורייתא וסגי בעדות אשה סי' אמצעי אף דשכיח סי' כזה כיון דאינו מצוי כל כך סמכינן עליו בעדות אשה א"כ הי' סברא לומר דגם בארוך בהפלגה קצת דג"כ אינו מצוי ארוך כ"כ ג"כ יהי' מועיל ומש"ה הוצרכ' המשנה להשמיענו דארוך וגוץ לא מהני אף בארוך קצת בהפלגה משא"כ למ"ד סי' דרבנן דלדידי' בעינן סי' מובהק ביותר דהיינו שלא ימצא רק אחד מאלף ואם הוא ארוך קצת בהפלגה גם מצד הסברא אינו מועיל כיון דעכ"פ לפעמים ימצא איש ארוך כזה תו לא הוי סי' מובהק ביותר ואינו מועיל למ"ד סי' דרבנן. עכ"פ יצא מדברינו דין חדש דאף שכתב המהרי"א דשינים גדולים לא הוי סי' ומדכתב סתמא משמע דבין למ"ד סימן דאורייתא בין למאן דאמר סימן דרבנן לא מהני. מכל מקום יש חילוק גדול בזה דלמאן דאמר סימן דאורייתא ומועיל סימן אמצעי וע"כ הא דתנן אף על פי שיש סימן בגופו היינו בארוך וגוץ. והיינו בארוך קצת בהפלגה ג"כ לא מהני כמ"ש מהרי"א א"כ מוכח דארוך קצת בהפלגה גם סי' אמצעי לא הוי דאם הי' סי' אמצעי הי' מועיל בעדות אשה דאף דמצד הסברא הוי סי' אמצעי השמיענו המשנה דלא הוי סי' אמצעי. משא"כ למ"ד