מהרי"א הלוי חלק א טו

משום אומדנא). איברא דעדיין יש לעיין שהרי בשעה שנדרה האשה לתת הש"ס להבהמ"ד עדיין לא נגמר הש"ס בשלימותו והנה כבר נודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמ' ערוכה היא שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה וכן אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם כמבואר בתוס' ב"ק ל"ו ע"ב. אלא שכתבו התוס' שם דאם אדם אמר לכשיהא דבר זה לעולם אקדשנו או אתננו לצדקה מחויב לקיים דבריו ולהקדישה אח"כ או ליתן אותה לצדקה משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ודוקא אם אמר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש לא מהני דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר שדה זו לכשאקחנה אקדישנה מחויב לקיים דבריו ולהקדיש השדה אח"כ. ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל הביא ראי' לזה מהא דאמר יעקב אבינו עה"ש וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הרי מבואר דחל הנדר אף שלא בא לעולם. עי' פ"ו מערכין ה' ל"א ופכ"ד מה' מכירה ובחו"מ סי' רי"ב סעיף ג' וס"ט. וא"כ כיון דבשעה שנדרה האשה הש"ס לבהמ"ד לא זכו בו אנשי הבהמ"ד משום דהי' דבר שלא בא לעולם אלא דאחר שנגמר הש"ס ובא לעולם מחויבת לקיים מוצא שפתיה וכנ"ל. ואף שהרבה כרכים נגמרו כבר בשעת הנדר מ"מ כבר נודע דעת המרדכי דבמקנה ביחד דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם אמרינן דלא קנה כלל דמתוך שלא קנה זה לא קנה זה ועי' בחו"מ סי' ר"ג וסי' ר"ט. ובדבר שלא בא לעולם לא מועיל קנין כלל. ואע"ג דקני את וחמור קנה מחצה כחן לא קנה כלל כיון דהוי בדבור אחד ועי' ברא"ש פ"ב דקדושין ובהה"מ פ"ט מאישות ובב"י אה"ע סי' מ"א ועי' בר"ן קדושין שם ודו"ק. ועי' בסמ"ע שם והדברים עתיקים. עכ"פ בנ"ד לא זכו בהש"ס אנשי הבהמ"ד אלא שהיא מחויבת לקיים מה שנדרה א"כ מלבד דהדבר מבואר במחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' דאף לדעת הרדב"ז דאם נדר מתנה לעני ידוע אינו יכול לשנותה וליתן לעני אחר היינו משום דבדיבורו זכה בו העני זכיה גמורה מטעם אמירה לגבוה אבל אם הי' באופן דלא זכה בו העני אלא דחיוב נדרא איכא גבי נותן יכול לחזור בו ולומר אתננה לעני אחר או למצוה אחרת ע"ש. וא"כ גם בנ"ד כיון דלא זכו בו אנשי בהמ"ד מטעם אמירה לגבוה משום דהוי דבר שלא בא לעולם אלא דחיוב נדר איכא עלי' יכול' לשנותה לצדקה אחרת. ועוד דהרי כל עיקר ספקו של המח"א שהבאתי לעיל בנדר מתנה לעני והעשיר משום כיון דבשעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני הי' וזה לא שייך כאן דבשעת אמירה לא זכו כלל משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואף דעכשיו מחויבת מטעם נדר מ"מ הרי עתה יש להם ש"ס אחר ואינם צריכי' כל כך לזה הש"ס וכמ"ש. באופן שלדעתי העני' נרא' ברור שיכול' האש' ליתן הש"ס להקלויז ואינה צריכה היתר כלל. ועי' במהרי"ט ח"א סי' ס"א דמדבריו שם ג"כ משמע דיכולין לשנותה ע"ש היטב

ועתה אבוא על סדר דבריך. את אשר רצית לחדש כיון דצדק' הוא מטעם נדר והדבר מבואר בקדמונים דהמתנדב דבר לבהכנ"ס על דעת אנשי המקום מתנדב א"כ הוי כנדר ע"ד רבים ואין לו התרה. ולכאור' יש להביא ראי' לדבריך ממה שכתב הר"ן בתשוב' סי' א' בקהל שקבלו על עצמם שכל הנדרים שידרו בבהכנ"ס אצל הס"ת יהא מחצית הנדר שייך לבקור חולים ולאחר זמן נעשה בעיר חברת ת"ת ועמד אחד ונדר בבהכנ"ס סך מה לת"ת ובשעת הנדר שכח מתנאי הראשון. וכתב הר"ן שכיון שנדר לת"ת לחברת ת"ת ע"ד אנשי החבורה נדר ובני החבורה הן כבעלי דבר בזה ואינו יכול לבטל מה שנדר על דעתם מחמת מה שקיבל על עצמו מכבר. והביא ראי' לדבריו מדברי התוס' בפרק ג' דנדרים בהך דהרוצ' שלא יתקיימו נדריו ע"ש. מדברי הר"ן מבואר דאף אם נדר מעצמו לטובת חבירו ולא הדירו חבירו הוי כנודר לדעת חבירו וממילא בנ"ד כיון שהאש' נדרה בפני שלשה מאנשי הבהמ"ד והנדר הי' לטובתם הוי כנודר על דעתם. גם מה שכתבת דהא שאמרו הראשונים ז"ל דהמתנדב דבר לבהכנ"ס ע"ד אנשי העיר נדר היינו שנדר על דעתם שיוכלו לשנותו כשירצו אבל לא הוי כאילו נדר על דעתם לענין שלא יהי' לו התרה. מדברי הר"ן שהבאתי לא משמע כן שהרי כתב בפירוש שכיון שנדר לחברת ת"ת הוי כנודר ע"ד אנשי החבור' ולא מהני תנאו שהתנה מתחלה. וא"כ נראה דה"ה דלא מהני פתחו וחרטתו כיון שנדר על דעתם ובטל דעתו אצלם כמ"ש הקדמונים דהיינו טעמא דנדר שע"ד רבים אין לו הפרה. ולפמ"ש לעיל יש לומר כיון דבאמת בשעה שנדרה הי' דבר שלא בא לעולם ולא חל הנדר כלל אלא שמחויבת כעת לקיים נדרה ולהקדיש עכשיו ומה"ט כתבתי דיכולה לשנות לצדקה אחרת וכיון שכן שלא זכו בהנדר אנשי הבהמ"ד א"כ תו איפשר לומר דלא הוו אנשי בהמ"ד כבעלי דברים כלל. ולא כתב הר"ן דאנשי חבורת ת"ת הם בע"ד רק התם דזכו בשעת הנדר מטעם אמירה לגבוה משא"כ הכא. וכיון דלא הוו כבע"ד ממילא אינה נודרת כלל על דעתם ויכולין להתיר לה לגמרי. ומטעם זה י"ל ג"כ בסתירת דבריך מ"ש דמטעם אחר לא תועיל ההתרה כיון שנדרה בפני ג' אנשים וכבר אמרו הנודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. ולפמ"ש איפשר לומר כיון שיכולה לשנותו לצדקה אחרת א"כ לא הוי הנדר לתועלת חבירו כלל דאף בלא ההתר' יכולה לשנות הנדר ובכי החי גוונא שאין הנדר לתועלת חבירו וגם לא קבלה טובה מהם לכ"ע יכולין להתיר בלא דעתו ובלבד שיודיעוהו אח"כ דלא שייך חשדא. וגם בלא"ה אפי' הי' כאן תועלת חבירו הרי בדיעבד אם התירוהו מותר כל שלא קיב טובה ממנו. ומ"ש המחבר וי"א שאין חלוק בין עשה לו טוב' וכו' לא קאי רק על לכתחיל' ע"ש היטב. וכאן כיון שכבר התירו מותר בדיעבד לכ"ע אף אילו היה בזה תועלת חבירו

ואת אשר הקשית לשיטת הרשב"א שהביא הר"ן בסוגי' דבר פדא דבאמר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דיכול לחזור בו וכן במקדיש דבר שלא בא לעולם דלכ"ע יכול לחזור בו. והקשית מהא דמבואר בשו"ע בכ"ד שהאומר חוב זה כשיגיע לידי אתננו להקדש חייב להשלים נדרו הרי דאף בהקדיש דשלב"ל נדרו קיים וכיון שבא לעולם רגע אחת חל הנדר ושוב אינו יכול לחזור והארכת בזה הרבה. ובאמת שבראשית השקפה הי' לי בזה פלפול ע"פ דברי הר"ן פ"ק דכתובות בסוגיא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד כיון שהגדיל שעה אחת וכו' ע"ש היטב אמנם באמת אין צורך לכל זה ואין כאן התחלת קושיא כלל. לא מיבעי' לשיטת הגאונים והרא"ש והכי קיי"ל בחו"מ סי' רי"ב דדוקא אם אמר כשיבא לעולם אתננו להקדש וכו' בזה דוקא חייב לקיים נדרו משום דקיבל על עצמו להקדישו כשיבא לעולם אבל אם אמר לכשיבא לעולם יהי' הקדש אינו כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אם כן פשיטא דלק"מ דהך דמקדיש דשלב"ל יכול לחזור בו היינו כגון שאמר יהי' הקדש וכדומה. אלא אפי' לשיטת הרמב"ם דגם באומר יהי' הקדש מחויב אח"כ לקיים נדרו הרי כתב הסמ"ע שם ס"ק כ"ב דלא כ"כ הרמב"ם רק במידי דעבידא דאתי יעו"ש. ובר מן דין אין ענין כלל זה לזה דהם לא אמרו רק גוף הדין כשאמר כשתלד פרתי זכר אקדישנו עולה דלא חל על הולד קדושת עולה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו קדוש ממילא. אבל על הנודר איכא חיוב לכשתלד פרתו להקדישו אח"כ לשם עולה ורמיא עלי' איסורא דבל יחל אם אינו מקדישו אח"כ. ולזה דימה אותו רבינו הרמב"ם ז"ל לאומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר דגם התם אינו נזיר ואם שתה יין אינו לוקה אלא דחיובא רמיא עלי' דהנודר לקבל עליו נזירות. ועי' במלמ"ל פ"ו מערכין ה' ל"ג. ולא ידעתי היאך קרבת את המרוחקין דאיכא נ"מ טובא דאם נימא שהולד קדוש מחמת דבורו