מהרי"א הלוי חלק א קנה

בנתיים כיון דבעת שטותו לא נעשה דבר. ומ"ש הט"ז סי' קכ"א ס"ק ד' כיון דהיה מוכן הגט בשעת הקלקול ואין בגט ממש באותה שעה לא יועיל מה שנתרפא אח"כ לתקן מה שהי' מקולקל בשעת חליו. קשה מהא דקיי"ל בסי' קמ"א סעיף ס"ו חוזר ומגרש בו ואף דשם לא נתבטל הגט רק השליחות מ"מ גם כאן לא היה פסול בגוף הגט רק דהבעל לא היה ראוי לגרושין בעת שטותו. ועי' בהגהת משלמ"ל פ"ב מגרושין הלכה ט"ו. וכבר הבאתי בשם המהרש"א שנתקשה בדברי התוס' הנ"ל. ומה שנלפענ"ד בזה דהנה בירושלמי שם אמרו דפלוגתא דר"י ור"ל באחזו קורדיקוס אם כותבין בעודו שוטה תליא בפלוגתא במי שמחויב חטאת ונתחרש או נשתטה וכו' ועי' במפרש בעל פני משה שם. וא"כ למדנו מדברי הירושלמי דמכח דין דיחוי אתי עלה דבש"ס זבחים דף י"ב ע"ב מבואר דהא דס"ל לר"י באכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דהקרבן פסול הוא מטעם הואיל ואידחי אידחי והנה זה פשוט דלא שייך ענין דחוי רק אחר שהפריש את קרבנו אבל אם נתחייב חטאת ואח"כ נשחטה ונשתפה וחזר והפריש קרבן פשיטא דהקרבן כשר משום דהקרבן לא נדחה מעולם. וא"כ אפשר דמש"ה ס"ל להתוס' דאם נשתטה בין הכתיבה לנתינה משום דבשעה שהיה הבעל שוטה נדחה הגט מלגרש בו והואיל ואידחי אידחי. וזה שכתבו התוס' שם דלא הוי סמי' בידן אף דחילוק זה בין סמי' בידן לא נאמר בגמ' רק לר"ל ע"ש. ועי' בח"מ סי' קכ"א ס"ק ב'. ולפמ"ש ניחא דכבר נודע מ"ש בגמ' בכ"ד כל שבידו לא הוי דיחוי וכיון דכל הפסול בנשחטה בנתיים לדעת התוס' הוא מתורת דחוי אלו היה סמי' בידן לא הוי דיחוי. ודוקא בנשתטה בשעת כתיבה או נתינה ס"ל לר"י דגם בסמי' בידן פסול משא"כ בנשתטה בנתיים דהוא מטעם דחוי שפיר יש לחלק בין סמי' בידן או לא וכמ"ש דכל שבידו לא הוי דיחוי. ומעתה יפה כתב הט"ז דאם נשתטה אחר שצוה לכתוב קודם הכתיבה כשר משום דבעת שטותו לא היה עדיין הגט בעולם ולא שייך בזה ענין דיחוי כמו בנשתטה קודם שהפריש קרבן. משא"כ בנשתטה בין כתיבה לנתינה כיון דכבר נכתב הגט ולא היה בו ממש באותה שעה שנשתטה ומש"ה א"א לתקן עוד מה שכבר הי' מקולקל והיינו מטעם דחוי. וזה מדוקדק בלשון הט"ז למעיין שם. וא"כ אפשר דלפי מה דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות ולא שייך ענין דיחוי רק בקדשים וכמו שהאריך הט"ז באו"ח סי' תרמ"ו ס"ק ו' גם כאן אין לחוש בנשתטה בנתיים. ואולי דמש"ה כתב הב"ש לחוש לדברי התוס' לכתחילה ובדיעבד כשר משום דס"ל כהכרעת המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ו' דלענין מצות לא שייך דיחוי רק לכתחילה ולא בדיעבד ע"ש

עוד נלפענ"ד דדין זה דנשחטה בין כתיבה לנתינה או בנשתטה באמצע הכתיבה ופסקו מלכתוב עד שנשתפה שנחלקו בזה הב"י והט"ז דין זה תלוי במחלוקת הקדמונים דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הר"ז פסול. וכבר הכריעו הב"ח והח"מ והב"ש והפר"ח דדעת הרמב"ם דכל שהי' שפוי בשעה שמצוה לכתוב אף שהי' שוטה בשעת כתיבה ונתינה לא מיפסל רק מדרבנן אף בלא סמי' בידן ודלא כהב"י דעיקר מה דבעינן דעתו הוא בשעת מינוי השליחות. ולא איכפת לן כלל מה שנשתטה אח"כ והא דס"ל לר"י דאין כותבין אלא לכשישתפה הוא רק משום גזירה שלא יאמרו דשוטה מצי מגרש. ולפ"ז הדבר ברור דאם בעת שטותו לא נעשה דבר כגון שפסקו מלכתוב אז או שנשחטה בין כתיבה לנתינה כיון שלא נפשה שום מעשה בגרושין בפת שטותו לא שייך הגזירה דיאמרו דשוטה מצי מגרש. ומש"ה לדעת הרמב"ם פשיטא דכשר בזה אבל לדעת הטור והש"ע דס"ל דלר' יוחנן אם נכתב הגט בעת שטותו פסול מה"ת והטעם משום דבעינן כח המשלח עד גמר המעשה ובשעה שנפסק כחו מלגרש נפסק ג"כ כח שלוחו כמ"ש בספר בית מאיר שם ומש"ה אפשר דכל דבאמצע המעשה נשתטה ונפסק אז השליחות אף שנשתפה אח"כ פסול כיון שלא חזר ועשאו שליח. ומעתה זה דוקא אם עשה הבעל שליח לכתוב וגם ליתן דאז בין אם נשתטה באמצע הכתיבה פסול משום דבטל שליחות הסופר דלדעת רוב הקדמונים בעי' שליחות לכתיבת הגט. וכן אם נשתטה אחר הכתיבה קודם הנתינה פסול משום דבטל השליחות על נתינת הגט. משא"כ בנ"ד דלא עשה שליח רק על הכתיבה והבעל נתן הגט בעצמו. א"כ אם נשתטה אחר הכתיבה איזה שליחות בטל בזה שנשתטה אזי השליחות על הכתיבה והחתימה א"צ עוד כיון שכבר נכתב ונחתם כדין. וגם בלא"ה נתבטל השליחות אחר החתימה כדאמרינן בגמ' עשו עדים שליחותן ועי' בש"ע סי' קכ"ב ועל הנתינה הרי לא עשה שליח כלל ע"ז ונתן הגט בעצמו. ובזה פשיטא דכשר אף לכתחלה גם לדעת הט"ז וגם בלא"ה נראה דהט"ז לא מיירי רק בידעינין שנשתטה באמצע משא"כ בנ"ד שהי' ישן וא"א להקיצו ולא ידענו כלל שנשתטה אז בזה כשר לד"ה. וכעין זה אמרינן בגמ' יבמות דף פ' ע"א כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן שמא הבריא בנתים. ועי' ברש"י שם ד"ה לכולא גופא שכתב דסריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא. וה"ה כאן י"ל כיון דבעת הכתיבה והנתינה הי' שפוי ל"ח שמא נשתטה בנתים דטירוף דעת החולה הוא ג"כ מחמת חולי כל הגוף. באופן שמטעם זה הי' מקום להכשיר הגט. אבל מה שיש לחוש בנ"ד הוא משום שלא בדקוהו בשעה נתינה ג"פ לידע אם הוא שפוי. ומבואר בב"ש ס"ק ה' דיש לחוש לדעת רש"י והר"ן דגם בנשתתק מתוך חליו צריך בדיקה ג"פ. ומ"ש הב"ש שם דלדעת הרמב"ם דאינו אלא חשש דרבנן יש לצדד להקל אינו ענין לנ"ד דהתם מיירי שעשה הבעל שליח בין על הכתיבה בין על הנתינה. ובזה דעת הרמב"ם דמה"ת אף אם בודאי נשתטה אח"כ אין לפסול דהעיקר הוא מינוי השליחות ומש"ה שפיר כתב הב"ש דאם אחר שצוה לכתוב בעת שהיה שפוי אח"כ נשתתק מחמת חליו כיון דלדעת הירושלמי והרבה פוסקים תלינן דמה שנשתתק הוא מחמת אפיסת כחו ולא נעשה שוטה כלל. וכיון דאפילו בשוטה גמור ליכא רק פסול דרבנן לדעת הרמב"ם מש"ה סובר הב"ש דבמקום חשש דרבנן יכולין לסמוך על הפוסקים המקילים בנשתתק מתוך חליו. משא"כ בנ"ד דלא עשה הבעל שליח על הנתינה כלל ונתן בעצמו הגט א"כ אם היה שוטה בעת הנתינה פשיטא דפסול מה"ת גם לדעת הרמב"ם דהרי עיקר הגירושין דהיינו נתינת הגט מידו לידה היה בעת שטותו. ובזה איתא במשנה ר"פ חרש נשתטה הוא לא יוציא עולמית ודייק בגמ' שם דף קי"ג ע"ב מלשון עולמית דפסול מה"ת. ודוקא אם הנתינה היה ע"י שליח והשליח נתמנה מאת הבעל בשעה שהיה שפוי בדעתו בזה דוקא ס"ל להרמב"ם דאף דבשעת נתינת השליח לידה אז היה הבעל שוטה לא מיפסל רק מדרבנן כיון דמינוי השליחות היה בשעה שהיה הבעל שפוי ולדעת הרשב"א גם מדרבנן כשר וכמו שהביא ראיה לזה ממגרש באומר מעת שאני בעולם דהתם ג"כ מיירי דעיקר נתינת הגט היה בשעה שהבעל פיקח רק דבשעת חלות הגרושין דהיינו רגע אחת סמוך למיתתו כבר נטרפה דעתו בזה ס"ל להרשב"א להכשיר. משא"כ בנ"ד דעיקר נתינת הגט מידו לידה הי' אחר שנשתתק. וכיון דאם הי' אז שוטה הגט בטל מה"ת גם לדעת הרמב"ם והרשב"א וכמ"ש א"כ פשיטא דיש לחוש בזה לדעת רש"י והר"ן דגם בנשתתק מתוך חליו צריך בדיקה ג"פ ולא עוד אלא דגם הב"י שמיקל מאד בדינים אלו מודה בזה וכמ"ש הח"מ ס"ק ד' לדעת הב"י דאם

נשתתק מתוך חליו קודם ששאלוהו אם נתרצה בגט ודאי בעי'