מהרי"א הלוי חלק א קנד

חטין שהיית' מועטת יותר משל שעורין ע"ש. וכיון דחזינן דפת שעורין בשביל שאכילתו קשה קצת משתהה באכילתו יותר מאכילת פת חטין וא"כ מכש"כ מרור דודאי קשה לאכול פשיטא דיותר משתהה באכילתו וא"כ אמאי שיערו בברייתא באכילת מרור בכדי אכילת פרס דהיינו חצי ככר דהרי כיון דמרור דרך לשהות באכילתו היה להם לחז"ל ליתן באכילת מרור שיעור יותר ארוך. ועי' בגמ' יומא דף פ' ע"ב ועי' במג"א סי' פ"א סק"ב דבפפ"א משערינן בכדי שיכול לאכול פת פפ"א אלמא דכל חד בדידי' משערינן. ועי' במשל"מ פ"ג מברכות הלי"ב וא"כ כמו דבזית מצה משערינן בכדי א"פ דהיינו ח' זיתים או ו' זיתים פת עי' או"ח סי' תרי"ב. ה"ה דבמרור הי' לנו לשער שיעור שהיית אכילתו בכדי אכילת סכום זיתים מרור דהוא שיעור יותר ארוך כמו שהוכחתי. ואמאי משערינן אכילת מרור בכדי שהיית אכילת ככר. ולזה כ' הרא"ש דמאחר דמברך על אכילת מרור ובברכה אזלינן בתר הנאת מעיו כמ"ש בפמ"ג או"ח סי' ר"נ בא"א סק"א ומש"ה דאף דלענין הלעיסה הי' לנו לשער בשהי' יותר ארוכה כמ"ש מ"מ ליכא הנאת מעיו כ"א דוקא בשלא שהה באכילת מעיו יותר מאכילת חצי ככר פת. דדוקא בבית המנוגע דאנו דנין שישהה בכדי לעיסת פרס בזה אמרינן דמשערינן בדידיה ככל חד וחד כמ"ש המג"א סי' פ"א אבל לענין הנאת מעיו ליכא חילוק בין אכילה לאכילה ולעולם משערינן בשהיית חצי ככר ולהכי לא כתב הרא"ש רק בפ' ע"פ ולא בפ' כל שעה כן נלענ"ד נכון בס"ד. אמנם מאחר שרבותינו האחרונים לא פרשו כן כופף אני ראשי לקבל דבריהם באימה וביראה וצריכין אנו לשום לב לדינא ע"פ פירוש האחרונים בהרא"ש

והנה לפי מה שהבין הש"א סי' ב' בכונת הרא"ש דרק מחמת נוסח הברכה בעי כזית מרור עפ"ז הקשה שם דאמאי תיקנו חז"ל לברך על אכילת מרור ולהצריך כזית אמאי לא תקנו נוסח ברכה אחרת בלא לשון אכילה כמו על מצות מרור וכדומה. עוד הקשה שם דהרי אומר שקר בברכתו שאומר וצונו על אכילת מרור ומעולם לא נצטוה על האכילה דהיינו כזית כיון דיאכלוהו קאי אפסח ובמרור יוצא מה"ת גם בפחות מכזית ע"ש. וליישב זה נלע"ד דלדיעה זו ע"כ צ"ל דבשעה שתיקנו לברך על אכילת מרור תיקנו ג"כ דבעי שיאכל כזית דוקא אי משום הידור מצוה אי משום דאסמכינהו חז"ל על היקשא למצה וכדומה ומש"ה תיקנו לברך על אכילתו כיון דמדרבנן בעי כזית ושפיר יכול לומר וצונו כמו דמברכין על שאר מצות דרבנן וצונו. ומעתה אומר אני דמה דפשיטא לבעהמ"ח הנ"ל וגם למעכת"ה דאדם חלוש שאינו יכול לאכול כזית מחויב הוא לאכול פחות מכזית לדעת הרא"ש כדי לקיים עיקר מצות התורה. לפענ"ד נראה דדבר זה במחלוקת שנוי'. ועיין ברש"י ורשב"א ור"ן ריש פ"ב דביצה דכיון שתיקנו חז"ל לעשות עירוב תבשילין כדי שיברור מנה יפה לשבת אם לא עשה ע"ת או שנאכל מוטב שלא לבשל מי"ט לשבת ויבטל עונג שבת לגמרי כדי לקיים תקנת חז"ל ויקיים עונג שבת כתיקון חז"ל ביו"ט ושבת הבאים אח"כ. א"כ אפשר דגם בנ"ד אם אינו יכול לקיים תקנת חז"ל כתיקונו לאכול כזית מרור אפשר דמוטב לו שלא לאכול מרור כלל ולקיים מצות אכילת מרור כדין ברגלים הבאים כתקנת חז"ל ונראה דדבר זה תלוי במחלוקת רש"י ורבינו יונה באם לא קרא ק"ש קודם חצות אם יקרא אחר חצות אף דמה"ת קורא ק"ש כל הלילה ואכמ"ל

והנה בשג"א שם הוכיח דרש"י בפסחים דף ל"ט חולק על הרא"ש ע"ש ואף דרש"י בקידושין ד' ל"ז ע"ב ד"ה יאכלוהו מפרש דיאכלוהו קאי אפסח מ"מ אפשר דפסח ומצה ומרור איתקשו להדדי כמש"ל ועי' רש"י פסחים דף ל"ט ד"ה מצה ולכן מאחר דאיכא ספיקא טובא דרש"י מוכח דלא ס"ל כהרא"ש וגם כונת הרא"ש לא נודע לנו בבירור וכיון דברכות אינם מעכבות לכן נלענ"ד דאדם חלוש שאינו יכול לאכול כזית יאכל מרור פחות מכזית בלא ברכה ובדברי מעכת"ה בתשובתו ראיתי הרבה דברים נכונים מאוד וביחוד מ"ש בענין ברכת אבי הבן למול הוא קילורין לעינים. ולגודל הטרדה אנכי מוכרח לקצר. דברי ש"ב הדוש"ת באהבה רבה. סי' קמד ב"ה יום א' כ"ד למב"י תרל"ח לפ"ק לבוב

שלום, וברכה וכל טוב לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם כש"ת מוה' יהודה ליביש פריעדמאן ני' אבד"ק יאמפילע יע"א

יום אתמול הגיעני מכתב שאלתו בדבר שכ"מ שרצה לפטור אשתו בג"פ שלא תהא זקוקה להמתין לחליצה מיבם קטן ולאשר השכ"מ היה דר בכפר ונסתפקו איך לכתוב שם הכפר לכן ציוה לסופר ועדים לכתוב ולחתום ומסר הנייר וכלי כתיבה לסופר כד"ת ונסעו לעיר יאמפילע לכתוב הגט ובעת כתיבת הגט היה השכ"מ שפוי בדעתו כי בדקו אותו כמה פעמים אך אחר הכתיבה בעת שבאו בחזרה הכביד עליו חליו במאד והיה ישן בשינה כבידה עד שהיה בלתי אפשרי לעורר אותו כדי למסור הגט ואחר כמה שעות פתח את עיניו ובאו אצלו מסדר הגט והסופר והעדים. אך מחמת כובד חליו לא היה יכול להוציא שום דיבור מכח אל הפועל ובכדי לעורר אותו שאלו אותו אם רוצה מעט יין והרכין בראשו לאו ושאלו אותו אם רוצה מעט מים והרכין בראשו הן ונתנו לו מים ושתה. ושאלו אותו אם רוצה ליתן ג"פ לאשתו ולא ענה דבר ונתנו את הגט בידו ומחמת אפיסת כחו לא היה יכול להושיט ידו למסרו לידה ותמכו את ידו ומסר לה הגט ולא אמר כלום בעת הנתינה ותיכף סגר את עיניו ואחר זמן מה פתח את עיניו ושאלו אם יודע שנתן ג"פ וענה באנחה הן ואח"כ שאלו אותו אם מכיר את האיש העומד נכחו וקראו בשמו. ואחר כך של"ח. זה תורף השאלה

והנה אם היה הבעל שפוי בשעה שמצוה לכתוב ובשעת כתיבה ונתינה ונשתטה בין כתיבה לנתינה ובשעת נתינה חזר ונשתפה. בזה כתבו הב"י והח"מ להכשיר והב"ש סי' קכ"ח סק"ה כתב דיש לחוש לכתחילה. ומדברי הט"ז שם נראה לפסול גם בדיעבד. ועיקר החשש בזה הוא מדברי התוס' בגיטין דף ע' ע"ב ד"ה התם שכתבו בשם ר"י דצריך ליזהר בגט שכ"מ שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתיים אף אם נתפקח לבסוף אינו מועיל. ומלשון זה הוכיחו הט"ז והב"ש דגם בשפוי בעת כתיבה ונתינה רק שנתקלקל בין כתיבה לנתינה ג"כ פסול. והמהרש"א שם הקשה מנ"ל להו להתוס' הך סברא לפסול בנתקלקל בנתיים כיון שהיה שפוי בשעת כתיבה ונתינה. והר"ן שם הביא בשם ר"י דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת כתיבה ונתינה. ובביאור דברי הרא"ש בסדר הגט נחלקו הב"י והט"ז ע"פ חילוק הגרסאות שם. ומדברי הירושלמי בגיטין פ' מי שאחזו נראה להוכיח כדעת הב"י שכתב נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדיקוס פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ע"ש והרשב"א בחידושי גיטין שם ביאר דברי הירושלמי דמיירי דבשעה שהי' לו לגט לחול נעשה קורדיקוס ומש"ה לר' יוחנן פסול משמע דאם נשתטה באמצע בין כתיבה לנתינה לכ"ע כשר. ובאמת לא ידעתי שום סברא לזה מה איכפת לן מה שהיה שוטה