מהרי"א הלוי חלק א קנג

בנ"ד שהבת אינה רוצה פטור גם מן ה"ח והת"כ. ובזה יש מקום ליישב מה שהקשה הח"מ שם על הרמ"ע מפאנו בתשו' סי' פ"א שכתב לו יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמא בנזקין. והרי הרמב"ן כתב בתשו' דמי שמסבב לעצמו אונסין אין זה אונס אלא רצון. ולפמ"ש יש מקום לחלק בזה בין הקנס לה"ח דלענין הקנס דבאמת דעת הרבה פוסקי' לפוטרו מקנס משום דהוי אסמכתא אלא דהתוס' והרא"ש כתבו דמחויב המסרב ליתן הקנס מחמת הבושת שבייש לחברו. ומעתה אם האב מלמד את בתו שתמאן מהראוי שיהיו שניהם פטורים מהקנס כיון שעיקר הבושה מחמת ביטול השידוכין ופשיטא דאם יאמר אדם לחברו לבזות את פלוני דהמשלח פטור מבושת ועי' בב"ש סקט"ז שם. וגם הבת פטורה מהקנס כיון דהיא לא גמרה את השידוך ובת בוגרת אינה ברשות אבי'. משא"כ לענין השבועה וה"ח כיון דקיבל האב על עצמו בשעת התנאים לקיים השידוך בחומר שבועה ו"ח אסור לו לעשות פעולה וטצדקי שיהי' עליו שם אונס להפטר מן ה"ח. וא"כ הרמ"ע מפאנו מיירי להדיא שם מדין חיוב הקנס וכמ"ש דאין זה אפילו גרמא בנזקין דזה שייך לענין ממון ומש"ה שפיר כתב דאפילו אם האב מלמדה שתמאן פטור מהקנס משא"כ הרמב"ן ז"ל דמיירי לענין השבועה ומש"ה כתב דאסור להאב לסבב את האונס. מ"מ בנ"ד דהבת ממאנת בעצמה ולא ע"י ערמת האב הוי אונס גמור וכל מקום שיש אונס אין קנס ולא חרם

וראיתי למעכ"ת שנסתפק דשמא דוקא בבת גדולה שאינה ברשות אבי' דבזה דוקא כתב הרמ"א דאם הבת ממאנת מותר לבטל השידוכין משום דלגבי האב הוי אונס ולגבי דידה ליכא שום חיוב דהיא לא קיבלה על עצמה ולא נתחייבה בכלום משא"כ בבת קטנה שהיא ברשות אבי' למוסרה למנוול ומוכה שחין אולי כמו שיכול לקבל קדושי' כמו כן יכול לשדכה ו"ח הקהלות חל עלי'. זה תורף דבריו ולפענ"ד אין דבר זה מתקבל על הדעת. ולא מצינו שהאב יכול לאסור שום דבר על בניו מלבד בתקנת הקהלות. ואם האב מדיר את בניו בנזיר זה הוא הלמ"מ וחידוש הוא ודוקא בנו ולא בתו כמבואר בגמ' בכ"ד. ועי' בתוס' ורא"ש ור"ן פ"ב דקדושין שאסר ה"ר מנחם מיוני בקטנה שהלך אבי' למה"י לינשא פה שמא קדשה אבי' לאיש אחר והקדמוני' דחו דבריו דכמו דלא חיישינן שמא מת כמו כן לא חיישינן שמא קדשה דמוקמינן אותה כל שעה בחזקת פנוי' ולדברי מעכ"ת עדיין יש לחוש שמא שדכה האב לאחר וקיבל על עצמו ועל בתו ב"ח ושבועה לקיים השידוך וא"כ אסורה הקטנה לינשא פה ואף אחר שתגדל מחמת השבועה ולזה לא מועיל חזקת פנוי' כיון דבאמת עדיין פנוי' הוא רק שמחמת חומר השבועה הוא מחויבת להתקדש לפלוני. וע"כ דכל כה"ג ליכא על הבת שום חומר איסור ואין כח ביד האב להטיל חרמות ושבועות על בתו הקטנה. גם מה שהביא מע"כ בשם שו"ת ח"ס סי' קי"ד דאם הבת ממאנת בהשידוך אסור לו להאב ליתן נדן ולהשתדל בשום צורכי זווג שני. ע"ש שכתב על רבותינו הרמ"ע מפאנו ועה"ג שנעלם מעיניהם דבר פשוט כזה דניהו שפייס את בתו בכל יכלתו ולא אפשר יותר עכ"פ אסור לו ליתן נדן להמשודך השני דזה אפשר לו ע"ש. ואנכי בעניי לא ידעתי מנין לו זה לחלוק על כל האחרונים בלי שום ראי' דהרי עיקר טעמו של הרשב"א הוא משום שהאב אנוס על בטול השידוכין מאחר שבתו ממאנת ואינה רוצה להנשא לו וכבר פייסא ולא איפייסה ומה יעשה האב עוד אטו תרקבי דדינרי וכו' ע"ש. וא"כ מאחר שנתבטלו השידוכין כדת מדוע לא ישתדל האב להשיא את בתו וליתן לה נדן כמצווה עליו בש"ס פ"ד דכתובות. והיכן מצאנו קנס על הבת שתשב עד שתלבין ראשה בשביל שאינה מסכמת להנשא למי ששידכה אבי' שלא מרצונה. ובנ"ד גם הח"ס מודה דהא כתב שם דאם נתחדש לה טעם מבורר הגורם להבת למאוס בו מותר להאב להשתדל לזווגה להשני וליתן לה נדן. והרי בנ"ד יש קלא דל"פ מזנות על אם החתן. ואם בהמירה אחות המשודכת כתב הרא"ש דמותר לבטל השידוכין וכן בזנתה אחות המשודכת כמ"ש הב"ש סי' נ' ס"ק י"א אשר באמת לא מצינו שום פגם בזה במה שזנתה או המירה אחותה וקרא כתיב הלא אח עשו ליעקב כאשר נתעורר בנו"ב חיו"ד במהד"ק סי' ס"ט ומכ"ש בנ"ד שיש קלא דל"פ על אם החתן מזנות דבאמת מהראוי לבעל נפש להתרחק מזה וכיעור יש בדבר לדבק בזרעה כמ"ש בש"ע סי' ד' סעי' ט"ו ועי' בסי' י"א ס"א בהג"ה. וניהו דלגבי האב לא מהני הך קלא משום דהי' הקול קודם השדוכין וידע ונתפייס אבל לגבי הבת פשיטא דזה הוי טענה ואמתלאה טובה למאוס בו כיון דהיתה קטנה בשעת השידוכין לא שייך ידע ונתפייס ואין עלי' שום עון אשר חטאת בזה ומותר להאב לזווגה להשני וליתן לה נדן כנלפענ"ד ברור

סי' קמג ב"ה אור ליום ב' טוב אדר ראשון תרמ"ו לפ"ק לבוב. ברכות שמים מעל לכבוד ש"ב רב רחימאי חביב עלי כגופאי הרב הגאון החריף ובקי צדיק חסיד ועניו חכמתו ויראתו יאירו פניו בנש"ק כקש"ת מוה' שלמה האלברשטאם ני' האבד"ק ווישניצא יע"א

לדבר הזה יסלח לי כבוד יקרתו כי לא השבתי על מכתבו עד כה ואחר עד אתה כי הייתי מוטרד בענינים אחרים נחוצים למעשה גם בעוה"ר כחי אין אתי כמאז. עתה באתי לעיין בדבריו היקרים בדבר אשר ראה בספר אחד הנדפס מחדש בשם אחד קדוש מדבר מתיר לאדם חלוש לאכול מרור פחות מכזית ולברך על אכילת מרור: ומעכת"ה עורר עליו לחלוק ע"ז וביקש לדעת דעתי העניה. ויסוד הדברים המה מדברי הרא"ש פ' ע"פ כלל כ"ה שכתב דהא דאכלן לחצאין ושהה באכילת מרור בכדי אכילת פרס לא יצא היא משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית ע"ש. והאחרונים ביארו דבריו משום דבמרור לא כתיב אכילה בתורה והא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הך יאכלוהו קאי אפסח ובמצה אהדרה קרא בערב תאכלו מצות ומש"ה בעינן כזית דוקא משא"כ במרור דלא כתיב אכילה לא בעינן כזית מה"ת רק דכיון דחז"ל תיקנו לברך על אכילת מרור מש"ה בעינן כזית דאין אכילה פחותה מכזית. ולולא דבריהם הייתי אומר כוונה אחרת בדברי הרא"ש. דלכאורה הדבר תמוה דאמאי נטר הרא"ש עד פ' ע"פ לפרש הברייתא דמצריך כזית למרור דהוא משום נוסח הברכה ואמאי לא כתב הרא"ש בפ' שני דף ל"ט ע"א דמשנה שלימה שנינו ומצטרפין לכזית והי' לו להרא"ש לבאר דמה"ת לא בעינן כזית ורק משום דמברכין על אכילת מרור מש"ה בעינן כזית ואמאי הניח אדונינו הרא"ש משנה שלימה פ' כל שעה ונטר עד פ' ע"פ לפרש ברייתא. ולכן אפשר דגם הרא"ש סובר דבמרור בעינן כזית מה"ת משום דאיתקש לפסח ולמצה ועי' היטב ברש"י פסחים דף צ"א ע"ב ד"ה לית שכתב בהדיא דמרור איתקש למצה ע"ש וא"כ כמו דבמצה בעינן כזית מה"ת ה"ה במרור דאין היקש למחצה אלא דקשיא ליה להרא"ש דהך ברייתא פ' ע"פ דאם שהה באכילת מרור יותר מכדי אכילת פרס לא יצא והרי בגמ' סוכה דף ו' ע"א אמרינן לענין שוהה בבית המנוגע דבעי שישהה בכדי אכילת פת חטין ולא פת שעורין ופרש"י דפת