מהרי"א הלוי חלק א קנב

יודעין שנסתם מעיינה בשעת הבדיקה ודלמא דם המקור מעורב בדם המכה ומאחר שנזקק לטומאה ספיקו טמא וכמ"ש אא"ז הח"צ ז"ל בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ז משא"כ בנ"ד דדם הקנוח משונה מדם ראייתה הרי אנו יודעין בברור בשעת הבדיקה דנסתם מעיינה כיון דדם המקור הי' לו להיות כמראה דם הוסת. א"כ אפשר דבנ"ד מודו הס"ט והחו"ד דבזה הוי בדיקה טובה ויכולה לספור ע"י בדיקה זאת ז"נ

ובגוף דברי הס"ט והחו"ד יש לדון הרבה. ולפענ"ד נראה להביא ראי. שלא כדבריהם מהא דכתב הרמ"א סי' קפ"ז סוף סעיף ה' דגם ביודעת שמכתה מוציאה דם בשעת ווסתה טמאה. דאל"כ לא תטמא לעולם. ומזה הוכיח הש"ך שם ס"ק כ"ו דאם מרגשת עתה שהדם שותת מן המכה אפילו בשעת ווסתה טהורה דבזה לא שייך לא תטמא לעולם דהרי תהי' טמאה כשלא תרגיש ע"ש. והרי הרמ"א בסי' קפ"ז ס"ט הכריע דאם יש לה וסת ולא הרגישה אסורה עד שתבדוק וכן סתם המחבר סי' קפ"ט סעיף ד'. א"כ ניהו דמכתה מוציא דם וגם אילו ידענו בבירור שהדם שותת מן המכה מ"מ כיון דבעיא בדיקה בשעת ווסתה וכיון דראתה אז דם אסורה עד שתבדוק. דהרי זה לא מיקרי בדיקה לסברת הס"ט והחוו"ד וזו לא תוכל לבדוק לעולם דהרי ראיית דם המכה מגרעי הבדיקה לדעתם. אלא ע"כ דכיון דידענו שהדם בא מן המכה שפיר מיקרי בדיקה וה"ה בנ"ד מועלת בדיקה זו לספירת ז"נ. גם מ"ש הס"ט שם ד"ה ועפי"ז דלפי מה דקי"ל כר' חנינא דבעיא תחילתן וסופן ולדיעה זו צריך ספורין לפנינו דהיינו ספורין וודאין וכיון שדם לפנינו אף שתולין במכה וודאין לא הוי וכו' ע"ש. דברים הללו תמוהים דבגמ' נחלקו רב ור"ח אי סגי תחילתן או סופן או דבעי' תחילתן וסופן ורוב הפוסקים פסקו כרב והב"י הכריע לחוש לדעת המחמירין כר"ח דבעינן תחילתן וסופן ועיקר מחלוקת רב ור"ח הוא אליבא דר"א דקיימ"ל כוותיה כמבואר בגמ' נדה דס"ט ע"ש. ואם נאמר כמ"ש הס"ט דלר"ח דבעי תחילתן וסופן בעי' ג"כ ספורין לפנינו ודאי דלא קיימ"ל כר"ח כיון דבהדיא אמרינן בגמ' נדה דף ל' ע"א הא מני ר"ע הוא דאמר בעינן ספורין לפנינו משמע דלר"א דקיימ"ל כוותי' לא בעינן ספורין לפנינו. וממילא דלא בעינן תחילתן כרב. דמאן דסובר דבעינן תחילתן וסופן סובר ג"כ דבעי ספורין לפנינו לדברי הס"ט ומוכח מזה דבין לרב ובין לר"ח לא בעינן ספורין לפנינו ושלא כדברי הס"ט ורק ר"ע הוא דסובר דבעי ספורין ואנן קיימ"ל כר"א כדאיפסקא בגמ' בהדיא וזו ראי' גדולה לענ"ד. ועי' בחי' הר"ן בנדה דף ס"ט שהוכיח דקיימ"ל כרב מסתמא דגמ' דף ל' דלדידן דקיימ"ל כר"א לא בעי ספורין לפנינו ומדבריו משמע דלר"ח בעי ספורין לפנינו וכמ"ש הס"ט ומש"ה הוכיח הר"ן דלא קיימא לן כר"ח וע"כ דלדעת הפוסקים כר"ח ס"ל דגם לר"ח לא בעי' ספורין לפנינו כדי שלא תקשה להן מגמ' ערוכה דף ל'. עכ"פ הדבר ברור דלדעת הסוברים ע"כ ס"ל דלר"ח לא בעי' ספורין לפנינו. וא"כ הס"ט שכתב דקיימא לן כר"ח ולדידי' בעי ספורין לפנינו הוא תמוה דמזכה שטרא לבי תרי. ועיין בשו"ת נודע ביהודא מהד"ק ס"ס מ"ו שהקיל בשעת הדחק לסמוך על בדיקת הפסק טהרה לחוד דמאחר שנמשך הבדיקה עד שעה אחת מן הלילה בדיקה זו עולה גם לבדיקת יום ראשון מן ז"נ. ואף שמפקפק שם ע"ז מהא דקיי"ל דספירה ביממא דוקא. לפנ"ד אין זה דחי' דכשם דסגי בבדיקת יום ראשון וז' ע"י בדיקות אלו חשוב ספירת ז"נ. ואף דבעי ספירת שבעה מ"מ שפיר מיקרי ספירה ע"י בדיקת תחילתן וסופן, א"כ ה"ה דמועיל בדיקת הלילה ופ"י בדיקה זו תספור א"כ ביום. וכן מוכח להדיא מדברי הב"י סי' קצ"ו ד"ה כתב רשב"א ומדברי הרמ"א סעיף ד' דהבדיקה יכולה להיות בלילה ואף דמבואר בגמ' בכ"ד דספירה ביממא הוא וע"כ כמ"ש דהוא תספור ביום על סמך בדיקת הלילה

וראיתי בס"ט ס"ק י"ט שהביא ראי' דלא מהני בדיקת לילה מדברי התוס' ד' ס"ט. ולענ"ד לא מוכח מידי משם משום דהתוס' שם אזלי למ"ד דבעי ספורין לפנינו וספורין לפנינו לא הוי כי אם על ידי הבדיקה ומש"ה ר"ע דס"ל דבעי ספורין לפנינו סובר ג"כ דבעי בדיק' כל שבעה לעכב וכיון דהספירה הוא ע"י הבדיקה דוקא בעי ג"כ בדיקה ביום דוקא כדי שתהי' הספירה ביום משא"כ לדידן דקיימא לן דלא בעינן ספורין לפנינו וכמו שהוכחנו לעיל מגמ' נדה דף ל' ע"א ואף דאינה בודקת כלל אחר יום ראשון סופרת ז"נ על סמך בדיקת יום ראשון א"כ ה"ה דתוכל לספור ביום על סמך בדיקת הלילה. ומ"ש הס"ט שם דהרשב"א אזיל לטעמו דפוסק כרב משא"כ לפסק המחבר דבעי תחילתן וסופן ולדיעה זו בעינן ג"כ ספורין לפנינו וממילא בעינן ג"כ ביום דוקא. כבר כתבתי לעיל דאינו כן ולדידן דקיימ"ל כר"א לא בעינן ספורין גם לר' חנינא. ולא ידעתי איך מלאו לבו של הס"ט לחלוק על רבותינו הב"י ורמ"א וכיון שהוכחתי דמועיל בדיקת הלילה שפיר איכא בנ"ד ע"י הפסק טהרה גם בדיקת יום ראשון ובשעת הדחק י"ל ע"ז וכמ"ש בשם הנו"ב מכל הלין טעמי נלפנ"ד דאשה זו מותרת לבעלה ותספור ז"נ אף שנמצאו על העד המראות השחורות באופן שתפסוק בטהרה ותניח העד בצואר הרחם עד מעט מן הלילה וטהורה היא. דברי ידידו הדוש"ת בלב ונפש: סי' קמב ב"ה יום ה' ג' כסלו תרל"ד לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן. ידין ויורה כדת של תורה ירא ד' כש"ת מוה' זכרי' יוסף נ"י. מו"צ דק"ק קאוולא יע"א

יום אתמול הגיעני מכתב כבודו. ולא ידעתי מדוע נתאחר על הפאסט. והנה בדבר השאלה באחד שעשה שידוך עבור בתו הקטנה עם איש אחד מעיר אחרת העומד מצד בנו הקטן. והתחייבו כל אחד ואחד נדן והגבילו זמן הסילוק וזמן סילוק חלק הראשון מהנדן הי' תיכף בשעת כתיבת התנאים. ואבי הכלה השליש את חלקו כמדובר. ואבי החתן אמר שישליש גם הוא וכן נכתב בהתנאים שישליש תיכף ולא עשה כאשר אמר ולא השליש. ועל אם החתן יש קלא דל"פ מזנות והקול הי' עוד קודם התנאים, וזה לא כביר המירה בת אחות אם החתן. והכלה בשמעה מהקלא בישא עוד בהיותה קטנה לא נתרצתה למעשה אבי'. וכעת אחר שנתגדלה צועקת מר שאיננה רוצה בשום אופן בעולם. ולרב הפצרת הבת רוצה אבי' ליתן את הקנס. ונסתפק מעכ"ת אם יש איסור בזה מחמת החר' והת"כ

והנה באהע"ז סי' נ' ס"ו בהג"ה דמי שפסק על בתו או על בת בתו שתנשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה פטור הפוסק מן הקנס דזה מיקרי אונס אע"ג דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמה בדבר ע"ש. ומשמע דמחמת אונס כזה גם ה"ח והת"כ בטלין וכן נראה מדברי הב"ש שם ס"ק ט"ז דדוקא באונס מחמת ממון הביא מחלוקת הפוסקים לומר דניהו דפטור מן הקנס מחמת האונס מ"מ חייב מחמת השבוע' דלענין שבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. משמע דבאונס אחר שלא מחמת ממון גם מן השבועה פטור וממילא