מהרי"א הלוי חלק א יד

נראין שני מינים כמעורבין ולא על יניקתן זה מזה רק שיהיו שני המינין נראין כמובדלין כמבואר ברש"י בשבת דף פ"ד ע"ב וע"ש בתוס' וא"כ כל שנראין שני המינים כמעורבין אסור מה"ת משום מקיים כלאים. ועי' בר"ש ריש פ"ח דכלאים. אמנם לפענ"ד יש מקום להתיר בנ"ד בארץ ישראל מטעם אחר. דהנה כבר נודע מ"ש רש"י בכ"ד דכלאי זרעים דרבנן. והתוס' תמהו עליו דהדבר מבואר בש"ס חולין דכלאי זרעים מה"ת דבעי למיסר כלאי זרעים באכילה מקרא דכל תועבה. והנ"ל בזה ליישב קצת דהנה בהא דא"ר יאשי' עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כתבו הקדמונים דהיינו דוקא לענין כלאי כרם אבל בכלאי זרעים אסור בשני מינין ואם זרע חטה ושעורה וחרצן לוקה שתים משום כלאי כרם וכ"ז. ונתנו טעם לזה משום דבעי' כלאים לבד מכרמך וכרם לא מיקרי אלא כרם הנטוע ומש"ה בעי' ג' מינים אבל שדך מיקרי אף שדה בור ומש"ה לענין כ"ז סגי בשני מינין ע"ש. אבל לא נתנו טעם אהא דמשמע בכמה דוכתי דאסור לזרוע שעורים אצל חטים אף שלא נזרעו במפולת יד כמבואר בפוסקים. ואי לא משמע לי' לר' יאשי' איסור כלאי כרם כי אם במפולת יד משום דלשון זריעת כלאים משמע במפולת יד גם לגבי כלאי זרעים נימא הכי דלענין זה אין לחלק ביניהם. ולזה כתב רש"י דבאמת בכה"ג היכא שלא נזרעו ביחד אין איסור כלאי זרעים רק מדרבנן. וע' בכ"מ פ"ה מה' כלאים הל' ז' מ"ש בשם הראב"ד. ומש"ה בהך דערוגה שזורעין על כל רוח מין אחר א"כ נזרעו בזאח"ז שלא במפולת יד אינו אסור רק מדרבנן. והא דבעי למיסר בש"ס חולין כ"ז באכילה מקרא דכל תועבה היינו בכה"ג שנזרעו במפולת יד דאסור מן התורה גם לדעת רש"י. ולפ"ז הא דתנן הי' שדהו זרועה חטין ונמלך לזורעה שעורין וכו' אשר מזה הוכיחו הפוסקים דכלאי זרעים אסור אף שלא במפולת יד לדעת רש"י הוא רק מדרבנן וכנ"ל

ומעתה י"ל דבזה"ז שכל האכרים ועובדי האדמה המה נכרים ובגוף האיבעי' בב"מ דף צ' ע"א אי מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה אע"ג דלא קיי"ל כהראב"ד כי אם כדעת הרא"ש וסייעתו דאזלינן בהך בעיא לחומרא וכמבואר בחו"מ סי' של"ח אבל זה דוקא היכא דאם הי' עושה כן הישראל הי' איסור תורה. אבל בנ"ד שזרע בתחילה חטין ואח"כ בראותו שלא עלו וצמחו החטין זרע ע"ג שעורין א"כ לא הוי במפולת יד ואינו אסור רק מדרבנן לדעת רש"י כנ"ל בכה"ג פשיטא דשרי אמירה לנכרי ואפי' בשבת יש מתירין בכה"ג במקום צורך ועי' באו"ח סי' ש"ז ס"ה מכ"ש בשאר איסורין דגוף איסור אמירה לנכרי עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. כן נראה לפענ"ד לכאורה. ויש להאריך בזה ולפי שאין לנו שום נפ"מ בזה מפני שבחו"ל אינו נוהג כלל איסור כלאי זרעים קצרתי

ובדבר חשש השני שעובדים האדמה בסוסים ושירים קשורים יחד ואיכא לאו דלא תחרוש ואפי' ע"י נכרי אסור לפי מה דקיי"ל בבעי' דחסימה בב"מ ד' צ' לחומרא וכתבת בזה להתיר ע"פ דברי החות יאיר בתשו' סי' ק"נ שמתיר לומר לנכרי להביא לו מטלטלין אף שיודע הישראל שהנכרי יביאם אליו ע"י סוס ושור קשורים יחד משום דלא דמי לדישה שההנאה באה לו מיד בשעת דישה אבל הכא ההנאה באה אח"כ. הנה גוף ספר חו"י אינו כעת תחת ידי. אמנם דברי החו"י לא אוכל להבין דהרי רש"י בב"מ שם פירש הך בעיא דחסום פרתי ודוש בה דישה שלך א"כ לפי מה דקיי"ל לאיסור אפי' היכא דאין הישראל נהנה כלל מהמלאכה ג"כ אסור. ובתוס' שם ד"ה חסום נסתפקו בזה ועי' ברא"ש שם ובשטמ"ק שם. אמנם את אשר כתבת כיון דבלא"ה צריך למכור הבהמות לנכרי משום איסור שביתת בהמתו א"כ הוי כחסום פרתך יפה אמרת. ועי' היטב בשטמ"ק בב"מ שם מ"ש בביאור דברי רש"י שם ודו"ק

סי' יב ב"ה יום ב' י' שבט תרכ"ה לפ"ק לבוב אל כבוד אחי יקיר לבבי חמדת נפשי ואהובי הרב החריף ובקי המופלג בתורה ויראה המפורסם לתהלה מאד נעלה יקר הערך מוה' יעקב משה איטינגא נ"י

מה נכבד היום בהגלות נגלות אלי יקרת אמריך מודיעים משלומך ושלו' כל אשר לך תוכו רצוף אהבה חדושים נחמדים המשמחים לב ונפש. אשר כתבת בדבר הלכה למעשה הפעם אודה את ד' כי רואה אנכי אותך הולך בדרך סלולה אשר דרכו בה אבותינו הקדושים נוחי עדן זכותם יגן עלינו להחיותינו ולקיימנו בחיים של תורה ויראת השם אמן. והנני בזה לסלסל ולפלפל בדבריך כאשר חפצת

תורף השאלה היא באשה שנדרה לתת להבהמ"ד שם ש"ס דפוס זיטאמיר. ונדרה כן בפני ג' אנשים היינו החזן והמשמשים מהבהמ"ד. אמנם לאשר בשעת הנדר שהי' לפני שתי שנים לא הי' נגמר מהש"ס ההוא כי אם י"ד כרכים קבלה האשה מהמדפיסים את הכרכים הנגמרים להיות אצלה למשמרת עד אשר יגמר כל הש"ס למען תתן הכל בשלימות להבהמ"ד. והנה כעת אחרי אשר נגמר הש"ס הנ"ל שאלו אנשי הבהמ"ד את פיה לקיים את נדרה והשיבה כי לאשר זה כמשלש חדשים נדב איש אחד מפה ונתן ש"ס להבית המדרש על כן שוב אין בזה מצוה גדולה ולזאת רצונה ליתן הש"ס להקלויז שמה אשר אליהם יותר נחוץ הש"ס ושלשה אנשים התירו נדרה. ובזה האריך כבודו בפלפול עצום אם יכולה לשנות מוצא שפתיה וליתן הש"ס להקלויז או לא

הנה מקור הדברים הוא במרדכי פרק אע"פ שכתב מעשה באחד שנדר להשיא יתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשים ופטרו רבינו חיים כהן משום דאיכא אומדנא שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והכי קיי"ל בחו"מ סי' רנ"ג סעי' ט"ז בהגה"ה וביור"ד סי' רנ"ג סעי' ז' וא"כ גם בנ"ד איכא אומדנא שלא נדבה הש"ס להבהמ"ד אלא מפני שסבורה הית' דליכא ש"ס אחר אבל כיון שנתן איש א' ש"ס להבהמ"ד ואין צורך כל כך בזה אדעתא דהכי לא נדרה. אמנם יש לומר דלא דמי להתם דהרי כלל גדול הוא בדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וגם גבי צדקה אמרינן הכי כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח וא"כ י"ל דדוקא התם שפיר פטרו הר"ח כהן מטעם אומדנא שהרי אפילו נתחייב בקנין גמור להדיוט בטל הקנין מטעם שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ואפי' כבר נתן המעות להחתן ומתה קודם החופה צריך להחזיר כמבואר באהע"ז סי' נ"א באורך ולא עדיפא אמירה לגבוה יותר ממסירה להדיוט ומש"ה אם מתה היתומה פטור מליתן. משא"כ בנ"ד דפשיטא שאם נתן אדם מתנה לעני ואח"כ העשיר דא"צ להחזיר ומתנתו קיימת כיון דבאותה שעה עני הי'. ועי' בחולין דף ק"ל ע"ב וביו"ד סי' רנ"ג ס"ד ובש"ך שם. וכיון דבשעה שנדרה לא הי' ש"ס אחר בהבהמ"ד ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כאילו מסרתו לבהמ"ד ופשיטא דבשביל שנתן אח"כ אדם אחר ש"ס לשם אינה יכולה לחזור ממתנתה כיון דהוי כאילו מסרתו כבר. ומצאתי להרב בעל מחנה אפרים בה' צדקה סי' ו' שנסתפק באחד שנדב מתנה לעני וקודם שהספיק ליתנה לו העשיר העני אם חייב עכשיו ליתנה לו מי אמרי' משעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני היה או דילמא זה לא נדר אלא כדי לעשות מצוה בממונו ועכשיו כיון דהעשיר העני אין כאן צדקה ע"ש. וזה דמי ממש לנ"ד לכאורה. (ובמה שכתבתי יש מקום ליישב קושי' הראבי"ה שהקשה על הר"ח כהן מהא דאמרי' מותר המת ליורשיו ואמאי לא אמרי' גם התם אומדנא שלא רצו ליתן כי אם כדי צורכו והמותר יחזרו לבעלים. ולפמ"ש ניחא דלא פטר הר"ח כהן