מהרי"א הלוי חלק א קמה

משום גזירה דמו"מ דכולהו חדא גזירה הוא כמ"ש רש"י ותוס' שם. ולפ"ז אפשר דהכי כונת הגמ' בביצה דף ט' דפריך כיון דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש א"כ לא הוה מתקן כלל ומשני מי לא מודה שמואל שאסור לזרים וכיון שאסור לזרים ממילא שייך למיגזר משום מו"מ דאתי למיכתב שלא יכשלו בה זרים. ובזה מיושב קושיא עצומה על מ"ש התוס' בחגיגה שם דהא דאמר משום סקרתא ולא קאמר משום מתקן. דמעשר בהמה ל"ח תיקון דבלא"ה שרי למיכל קודם שיעשר בהמותיו. והיא תימה דהרי בביצה דף ט' שם קאמר דאף דחלת חו"ל מותר באכילה קודם הפרשה מ"מ כיון שאם הפריש אסור לזרים חשוב מתקן לפי פי' התוס' שם וא"כ גם מעשר בהמה חשוב תיקון אף דבהמות מותרת באכילה קודם הפרשה כיון דבהמה שעישר אסורה לזרים. אמנם לפמ"ש נכון דכוונת הגמ' בביצה שם דכיון דאסור לזרים אסור משום מו"מ והיינו שמא יכתוב. וזהו ג"כ הטעם במעשר בהמה משום סקרתא דהיינו דחיישינן שיעשה הסימן ביו"ט. ומעתה י"ל דזה כונת התוס' לחלק דדוקא בטבל שכבר ניתקן דהיינו להעלות המדומע מותר הואיל ואפשר במחשבה לא חשוב מתקן ושמא יכתוב ל"ש התם דהא הסאה שהעלה מותר לזרים לדעת רש"י בבכורות דף כ"ב משא"כ בתחילת תיקון הטבל ואף דל"ח מתקן משום דאפשר במחשבה מ"מ אסור משום מו"מ דכיון דאסור לזרים שייך שמא יכתוב עליו שהוא תרומה לאות ולסימן שלא יכשלו זרים באכילתה. ומיושב היטב קושית השעה"מ דגם לפי הס"ד דהיכא דאפשר במחשבה ל"ח מתקן מ"מ לא קשה ממתניתין דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט דהתם אסור משום מו"מ כיון דאסור לזרים. וע"ז משני דגם חלת חו"ל אסור לזרים ואסור שמא יכתוב כמ"ש לעיל בזה ודוק היטב

ובחידושי אמרתי דבר יקר מאוד. בהא שכתבו בתוס' סוכה דף ו' ע"ב להוכיח דלא אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר מדאמרינן גבי לגין טבול יום שמלאוהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הר"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לו בזה לא אמר כלום משום דסוף היום קונה עירוב או משום דבעינן ג"כ סעודה הראוי' מבע"י הא אם תחילת היום קונה עירוב ולא בעי סעודה הראוי' מבע"י הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראוי' היא בשבת מיגו דאיתקצאי ביה"ש משום יום שעבר איתקצא לכולא יומא עיי"ש וכל העובר משתומם דמאי מוקצה שייך התם הרי כיון דניתקן משתחשך וטבל שתיקנו בשבת לא הוה מוקצה כדאמרינן סוף פ"ד דביצה דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ומש"ה שפיר מותר באכילה בשבת. ומהראוי שיהיה עירובו עירוב אי לאו משום דסוף היום קונה עירוב או דבעינן סעודה הראויה מבע"י. וכבר תמהו בזה האחרונים. והנ"ל בזה דהנה הא דטבל שעבר ותיקנו בשבת לא הוה מוקצה קשה לכאורה מהא שכתבו התוס' ביצה דף כ"ו ע"א דלר"ש דס"ל אין רואין מומין ביו"ט אם עבר וביקרו אינו מבוקר דכיון דאסור לבקרו לאו דעתו עילויה מאתמול ואם ביקרו אסור אפי' בדיעבד משום מוקצה. וא"כ גם בטבל נימא הכי דכיון שאסור לתקנו ביו"ט לאו דעתי' עילוי' מאתמול ואם עבר ותיקנו מהראוי שיהא אסור אפי' בדיעבד משום מוקצה. ורש"י בביצה דף ל"ד ע"ב כתב הטעם משום דהגבהות תרומות ומעשרות בשבת מדאורייתא שרי אין זה מוקצה מחמת איסור. והרי גם הא דאין רואין מומין ביו"ט היא רק מדרבנן ואפ"ה הוה מוקצה מחמת איסור וגם לר"ש דל"ל מוקצה בכ"ד מ"מ אם עבר וביקרו אינו מבוקר משום מוקצה וה"ה גבי טבל אם עבר ותיקנו. אמנם בגוף הדבר דטבל בשבת הוה מוקצה כמבואר בתוס' ביצה דף ל"ו ד"ה בדטבלא ותוס' סוכה דף כ"ג ע"ב ד"ה שני. ואמאי לפי שיטת התוס' בכורות דף נ"ח דמותר לתקן הטבל בשבת ע"י שנותן עיניו בצד זה וכיון דבידו לתקן הטבל ממילא לא אסחי' מדעתיה דכל היכא דגמרו בידי אדם אף דלא חזי ביה"ש לא הוה מוקצה כדאמרינן בביצה דף כ"ז ע"א ועי' במהרש"א שם. אמנם הא בורכא דהא דגמרי בידי אדם לא הוה מוקצה היינו דוקא אם באמת עשה האדם את הפעולה וגמרו בשבת רק דביה"ש לא הוה חזי עדיין בזה אמרינן דלא הוה מוקצה כיון דבידו היה לגמור הפעולה אבל אם עדיין גם עכשיו לא חזי אינו מועיל מה שבידו לגומרו כיון דלא חזי לאכילה מוקצה הוא. ומש"ה הוה טבל מוקצה אף דבידו לתקנו ולהתירו ע"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה מ"מ כיון דעדיין שם טבל עליו ואסור באכילה הוה מוקצה וזה פשוט ומעתה ניחא דאם עבר ותיקן הטבל שפיר מתוקן ולא הוה מוקצה מחמת איסור משום דבזה שפיר אמרינן דהוה גמרו בידי אדם דבידו להתירו ע"י שנותן עיניו בצד זה ולא דמי לאם עבר וביקרו דשם אין שום מקום ביה"ש להתירו שפיר הוה מוקצה מחמת איסור. משא"כ בטבל דאפשר להתירו ע"י שנותן עיניו בצד זה וכו'. וכיון דבאמת ניתקן הטבל בשבת ועשה האדם הפעולה להתירו שוב הוה כגמרו בידי אדם ומש"ה שפיר אמרינן דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. ובזה מיושבים דברי התוס' בסוכה הנ"ל דגבי לגין טבול יום דביה"ש א"א לתקנו ע"י שנותן עיניו בצד זה משום דהלגין היה טמאים לגבי תרומה קודם הערב שמש. א"כ אף שחל עליהם שם תרומה משתחשך שפיר הוה מוקצה ואסור לאוכלו בשבת ואינו מועיל מה שעבר ותיקנו כמו במומין דאם עבר וביקרו אינו מבוקר. וכאן אין שייך לומר דהוה גמרו בידי אדם כיון דביה"ש א"א לתקנו מחמת טבול יום שפוסל את התרומה א"כ גם בשבת אסור. וממילא לא הוי עירוב גם אם נאמר תחילת היום קונה עירוב. ומש"ה הוצרכו לתרץ דמוקצה מחמת יום שעבר היא דהא אסור לתקנו ביה"ש הוא שמא יום הוא ולא העריב שמשו ובכה"ג לא הוה מוקצה וזה מתוק מדבש ודוק היטב ולאשר אנכי יושב בכפר בלי ספרים לא יכולתי להאריך עוד

דברי הדו"ש בלב ונפש

סי' קלו ב"ה יום ג' ו' תמוז תרמ"ב לפ"ק כפר בראטקאוויץ

לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם ערוגת הבושם חריף ובקי ושנון ידין ויורה כדת של תורה כקש"ת מוה' אביהם ני' האב"ד סקאלא יע"א

מכתב שאלתו בדבר העגונה הגיעני. והאומנם קשה עלי לכתוב בדבר חמור כזו ובפרט בעת אשר אנכי יושב פה בלי ספרים. בכל זאת למען גודל המצוה ולמען כבודו לקחתי מועד לעיין בזה. ומאלקי מעונה אבקש תחינה לחונני בינה ולהורות כהלכה. ואמרתי מבלי להעתיק פה הגב"ע כי אם לברר את הספיקות אשר עורר מעכת"ה בזה. והנה בדבר ההכרה בטב"ע יש לעורר מאחר דאשתהו לאחר שהעלוהו מן המים ערך ב' או ג' שעות ולא חזיוהו בשעתיה ובכה"ג אמרינן בגמ' מתפח תפח. ומ"ש מעכ"ת דכאן לא הוי רק ספק אשתהי מאחר דהיהודים מצאוהו מונח ביבשה רק דהערלים שעמדו שם אמרו מסל"ת שהעלוהו מן המים. ויש מחלוקת הפוסקים אם נכרי מסל"ת נאמן להחמיר כמבואר בסי' י"ז סעיף ל"ז וסי' ז' סעיף ב'. ושמא מת ביבשה ואינו מזיק מה דאשתהו יותר משעה לא נהירא כלל לענ"ד דכאן איכא אומדנא גדולה דהרי מונח שם סמוך לשפת המים ובגדיו רטובים במים ועי' בש"ך יו"ד ס"ס מ"ח ובנה"כ ופר"ח ותב"ש שם. וכאן אף הט"ז מודה דלמה הי' לו לעכו"ם לרטוב הבגדים במים דאין העכו"ם חשוד להכשיל בדבר שאין לו הנאה ממנו כמבואר בסימן קי"ח