מהרי"א הלוי חלק א קמד

קשיא לי' לרש"י דכיון שאינו יודע לשם מי נדר א"כ הרי שוטה עכ"פ בענין נדרים ואמאי נדרו נדר. ומתרץ דסופו לבא לכלל דעת והדר כתב רש"י דמש"ה אין דינו כשוטה לכל דבר משום דאין זה מהסימנים האמורים בחגיגה כנלענ"ד ביאור דברי רש"י. ומוכח מזה דס"ל לרש"י דאם היא שוטה בדבר מן הדברים אף דאינו שוטה לכל התורה מ"מ הוא שוטה לאותו דבר. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשו בהא דאמרי' ב"ב דף קנ"ה ע"ב שטותא יתירא חז' בי' דהוה משחרר ליה לעבדי'. ומזה הקשו דלדעת הר"ש הנ"ל שאינו שוטה משום הכי כיון דאין זה מהסימנים האמורים בגמ' חגיגה. והוצרכו לומר דזה דמי למאבד מה שנותנים לו. ולפמ"ש נכון דכיון דראינו דמפסיד בידים ממונו בחנם א"כ אין יודע בטוב מו"מ והוי שוטה עכ"פ לאותו דבר ומש"ה אין ממכרו ממכר דבזה גם הר"ש משפירא מודה דלאותו דבר נדון כשוטה. ודוקא לענין שיהי' דינו כשוטה לכל התורה בזה בעינן דוקא אותן הסימנים האמורים בחגיגה ויש להאריך הרבה בזה. ומעתה בנ"ד כיון שאין לה דעת בעניני אישות ואם מדברים עמה אודות בעלה הן לקרב הן לרחק הוא משיבה בשטות ובלבול הדעת עכ"פ חשובה שוטה לאותו דבר גם לדעת הר"ש כמ"ש לעיל. ושפיר יכול הבעל לישא אשה אחרת דלענין זה שפיר דינה כשוטה. ועוד אטו הרגמ"ה התיר בנשתטית הרי באמת חדרגמ"ה הי' בכל הנשים אלא דמהרש"ל הביא דקבלה בידו דבמקום מצות פו"ר לא תיקן והב"ח ס"ס א' כתב שיש קבלה שאם יגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהי' מה שיהי' יתירו את הח' ע"פ מאה רבנים וא"כ הרי כתב הה"מ פ"י מגירושין הלכה כ"ג דגם בהרבה דברים שהם פחותים משטות אמרי' אין אדם דר עם נחש בכפיפה ע"ש. וכיון שבנ"ד אין ראוי לדור עמה זה דומה ממש למ"ש בשם הב"ח דבמקום שאין ראוי להחזיק בח' זה יתירו אותו מאה רבנים ואין זה ענין כלל למחלוקת הרמב"ם והר"ש הנ"ל. ומלבד כל זה גם אם היתה פקחית מ"מ כיון שאומרת שהוא מואסת בבעלה והב"י באהע"ז סי' ע"ד הביא בשם תשו' הרא"ש דכיון דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הסכימו הגאונים בישיבות של בבל להפקיע הקידושין בכה"ג. אלא דהרא"ש שם כתב דצריך אדם להרחיק עצמו מספק א"א ומלהרבות ממזרים בישראל ע"ש וא"כ בנ"ד אין כאן חשש א"א ולא ספק ממזר ואין אנו מתירין רק חדר"ג דאינו רק מדרבנן אחר אלף החמישי לדעת רוב הפוסקים. ועוד דלדעת הרמב"ם באומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וכ"ש דכופין אותה לקבל גט דלא העדיף הר"ג כח האשה יותר מכח האיש כמבואר בסי' קי"ז בשם הרא"ש. וכיון דבכה"ג מתירין גירושין בע"כ כ"ש דמתירין לו לישא אחרת דח' זה קל יותר מלגרש בע"כ כמ"ש הנו"ב בתשובה. ואף דאנן לא קי"ל כהרמב"ם בזה ולא כפתנן להבעל לגרש באומרת מאיס עלי זה ג"כ מטעם ספק גט מעושה דפסול מה"ת כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ג וזה ל"ש בנ"ד. ולכך גם דעתי העני' מסכמת להתיר לר' יעקב יוסף לישא אשה על אשתו בהסכמת ק"ר שיקיים בזה תקנת רבותינו גדולי האחרונים. ולראי' חתמתי שמי ידידו ואוהבו לנצח

סי' קלו ב"ה יום ד' י' מנ"א תרל"ט לפ"ק כפר בראטקאוויץ

להיניק וחכים חריף ושנון מחודד ומפולפל. נצר נחמד. מטע להתפאר כמר יהושוע פנחס שליט"א

חידושי תורתך הגיעני. ראיתי ושש לבי. כי יש לו נכד לאותו גאון בעל מנחת יהודא ממלא מקום אבותיו. זכור אני כי בהיותי עלם רך צעיר בשנים. חיבב אותי חיבה יתירה מאד. ואמר עלי כי אהי' רב גדול בתורה ברוך ה' אשר צאצאיו הוגים בתורת ה'. ואני תפלה אשר גם אתה תעלה על במתי אבותיך לשם ולתהלה תעלה ותצליח וכדשא תפריח והיית לארז צמרת גפן אדרת. ועתה אבוא לעיין בדבריך. אשר הבאת דברי התוספות בכורות נ"ח וחולין דף ו' שהקשו אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות משום מתקן הא אמרינן בשבת דף קמ"א רי"א מעלין את המדומע באחד ומאה כיון דאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ל"ח מתקן. וא"כ גבי תרומות ומעשרות דניטלת במחשבה דהיינו נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר לפרש"י וא"כ ל"ח מתקן. ותירצו דוקא במדומע שכבר ניתקן שרי מטעם דאפשר במחשבה אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה. ובשעה"מ פ"ד מתרומות הקשה ע"ז מש"ס ביצה דף ט' אבוה דשמואל אומר גלגל עיסה מעי"ט אין מפרישין אותה ביו"ט. לימא פליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולד ואח"כ מפריש וא"כ ל"ח מתקן כיון דיכול לאכול בלי הפרשה ומשני רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא לו שם שאסור לזרים ע"ש וא"כ לפי הס"ד דגם בתחילת תיקונו של טבל שרי ביו"ט היכא דיש לו היתר בלא"ה תיקשה לי' מתניתין דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא ל"ח מתקן כיון דיש לו היתר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ואתה הארכת בזה בדברים נחמדים. והנלענ"ד בזה דהא דמתרץ הגמ' דף ט' שם מי לא מודה שמואל שאם קרא לו שם שאסור לזרים צריך ביאור. ורש"י שם פי' דכיון דאסורה לזרים אלמא שם תרומה עלה ואיתא בכלל הגזירה דאין ומגביהין תרומות וכו' ומדברי התוס' שם נראה דכיון דשם חלה עלי' מיחזי כמתקן ע"ש וכל זה אינו מובן דבכ"ד מיקרי מתקן מה שמתיר את האסור וכאן העיסה היתה בלא"ה מותרת כיון דאוכל והולך ואח"כ מפריש וע"י קריאת שם נאסרה החלה וא"כ זה קילקול מיקרי ולא תיקון. גם דברי הגמ' שם דף ל"ז ע"א אינם מובנים דפריך שם אמתניתין דאין מגביהין פשיטא ומשני ר"י לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ולא ידעתי הסברא לחלק בין נותנו לכהן תיכף או למחר ורש"י שם האריך לבאר. והרמב"ם פכ"ג משבת הלכה ט' השמיט הך מימרא דאפילו ליתנו לכהן בו ביום והראב"ד שם השיגו בזה. גם צריך לבאר דבגמ' דף ל"ז שם משמע דהא דאין מגביהין וכו' הוא מטעם מקח וממכר. והרמב"ם שם כתב הטעם משום מתקן וכ"כ רש"י ותוס' בכ"ד הטעם משום מתקן. ומקודם נבאר סברת התוס' הנ"ל דבטבל שכבר ניתקן שרי להעלות ול"ח מתקן משום דאפשר במחשבה אבל תיקונו של טבל בתחילה ל"ש אף דאפשר במחשבה. ונ"ל דהנה הא דאסרינן בגמ' ביצה דף ל"ז להפריש תרומה משום מקח וממכר אף דמו"מ אסור משום שמא יכתוב ומה שמא יכתוב שייך לגזור בהפרשת תרומות ומעשרות. והנ"ל בזה דהנה במס' מע"ש פ"ד מי"א אמרינן המוצא כלי וכתב עליו ק' קרבן מ' מעשר וכו' ת' תרומה שבשעת הסכנה הי' כותבין ת' תחת תרומה ע"ש מזה מבואר שהי' דרכם לכתוב על התרומה כדי שלא יכשלו זרים לאכול אותה רק דבשעת הסכנה הי' יראים לכתוב כל התיבה וכתבו ת' בלבד. וא"כ מש"ה אין מגביהין תרומות ומעשרות ושפיר דמי למו"מ שאסור שמא יכתוב משום דגם בהפרשת תרומה אתי למיכתב שם תרומה עליו לאות לזרים ולטמאים שלא יאכלוה. והר"ז דומה למה דאמרינן בחגיגה דף ח' ע"א דאסור לעשר ביו"ט משום סקרתא דהיינו ג"כ שעושין כן לסימן ע"ש. ומעתה לפ"ז אפשר דהיינו דקאמר הש"ס ביצה שם לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום דסד"א דבכה"ג ליכא למיחש לתקלה כיון דנותן לכהן מיד וכדאמר בפסחים דף ס"ו גבי הילל דמעולם לא מעל אדם בעולתו משום דמקדישה בעזרה ושוחטה מיד ע"ש וכיון דליכא למיחש לתקלה לא אתי למיכתב תיבת תרומה לזכרון קמ"ל דאפ"ה אסור